שובם של החטופים מידי שבוע מעורר בכולנו כאב מחודש על מה שהיה ועוד רחוק מלהסתיים. ובין כל השבים, שובן של התצפיתניות מהשבי הוא סגירת מעגל כואב. הן התריעו שוב ושוב על שראו במשך זמן רב, אך לא הקשיבו להן.
הן זיהו את האסון המתקרב אך דבריהן לא נלקחו ברצינות הראויה והן וגם אנחנו שילמנו על כך מחיר כבד. לאחר האסון רבים אמרו שזלזלו בהן בגלל שהן נשים צעירות. אני מבקשת להציע נקודת מבט נוספת – יתכן שזלזלו בהן כי העבודה שלהן היא להתבונן. פעולה שלכאורה אינה אקטיבית, ודאי לא לחימתית.
הן יושבות שעות מול מסכים, לא מתיקות לרגע את המבט. למתבונן מהצד זאת נראית פעולה סטטית, אולם זה תפקיד שדורש רמת ריכוז גבוהה ביותר ונוכחות מלאה בתוך הרגע כל הזמן, לכן הוא נחשב לאחד התפקידים הקשים והמאתגרים ביותר בצה"ל.
הפיתוי להתבונן במציאות במבט קצר טווח, בראייה צרה ומצומצמת, עיוות את התמונה והוביל לאסון נורא. עוצמתה של צפיית עומק אמיתית היא ביכולת לשאת את ההפכים: להיות סבלני ומתמיד, אך גם מלא אכפתיות ונכונות לפעול.
זוהי עוצמה כה גדולה, שאפילו בורא עולם מתואר בתורה כ"נשר יער קינו על גוזליו ירחף". כמו נשר הדואה ממעל, דרוך וקשוב, מוכן להגן על בניו בכל רגע. בתוך עולם שחי במהירות כפולה ומחפש תוצאות מהירות, הדימוי הזה, מהווה השראה לבחירה באומץ בשהייה שקטה. נוכחות שכזו מאפשרת להשקיף מנקודת מבט שלמה יותר במציאות.
אנשי חינוך עמלים פעמים רבות בתוך הסיטואציה שנוצרת בכיתה – הפרדה בין מריבה, סיוע לתלמיד מתקשה וכן הלאה. אך מורה שיצליח לתצפת על תלמידיו וללמוד אותם יוכל לפעמים לפתור קשיים ובעיות עוד כשהן קטנות.
יש לנו הרבה מה ללמוד מההתצפיתניות. לפעמים התבוננות היא הפעולה שיש לעשות במרחב כאוטי. השיח בחודשים האחרונים סביב סוגיית הסכם שחרור החטופים הוא שיח תוקפני, מלא סימני קריאה במקום פסיקים, במקום שתיקות, במקום התבוננות על המורכבות האינסופית שאנחנו נמצאים במרכזה.
אנו נמצאים במרכזם של שבועות מלאי ציפייה דרוכה לשחרור החטופים. שבועות של חוסר אונים, דיווחים סותרים, תקווה מעורבת בפחד. הלב נקרע למראה התמונות, למשמע העדויות. הלב נקרע מול כאב המשפחות השכולות, מול כאב משפחות החטופים, ומול האמירות המהירות מידי-נחרצות מידי שמפזרים ברשתות הפוליטיקאים.
הנהגת המדינה מעולם לא הייתה דתית יותר. דווקא בשל כך אנו מצפים מהם כי ידעו להחזיק את המורכבות, מדינת ישראל היא סיפור מורכב, תורה ודמוקרטיה הם ערכים שיש בהם ניגודיות לעתים, אבל זהו אתגר שאנו יכולים לו.
ברגעים כאלו כדאי לזכור את עוצמת הנוכחות וההתבוננות העמוקה. יש רגעים שבהם הפעולה צריכה להיות של צפיה, של ציפייה. לחזק עמדה נפשית של המתנה מתוך כוננות מתמדת ומעורבות פנימית. זוהי מורשת יהודית בת מעל 4,000 שנה, שהוריש לנו אברהם אבינו. היכולת לשאת מציאות מורכבת בה הוא ולוט גרו בישובים נפרדים עקב חילוקי דעות ערכיים. למרות זאת אברהם המשיך לצפות עליו מרחוק. כאשר גילה שאחיינו נשבה, הוא יצא למלחמה נועזת וחילץ אותו.
באותה גישה פעלה מרים הנביאה. היא התייצבה מול היאור לראות מה יקרה למשה בן שלושת החודשים. רק הנכונות העמוקה לפעול אם תהיה אפשרות, הובילה אותה לגבורה האדירה הנדרשת בצפייה באחיה האהוב בתוך תיבה קטנטנה ביאור שורץ חיות רעות וסכנות אנושיות.
אבות האומה מהווים השראה לכך שגם כשאנו חשים קטנים וחסרי אונים, יש כוח בעצם החמלה והמחויבות. הציפייה לישועת החטופים דורשת מאיתנו אותה גישה של תצפית אקטיבית, של נוכחות מלאה ושל נכונות לפעול כשיתאפשר. היא דורשת מאיתנו להיות שותפים אמיתיים במאמץ הלאומי, תוך דאגה לשלמות העם והארץ. לפעמים המעשה הנכון מתוך אחריות לאומית הוא פחות לדבר (או לצעוק או להתווכח), יותר להתבונן לעומק.
הכותבת היא חברה בצוות כתיבה בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה