מתחילת שנת 2025 נרצחו במגזר הערבי קרוב ל־40 בני אדם. ערבים אלה נרצחו על ידי ערבים. עד זמן כתיבת שורות אלה נרצחו השבוע, בתוך יממה אחת, חמישה בני אדם. היממה הקטלנית ביותר נרשמה לפני שבועיים כאשר נרצחו שישה, בהם ילד בן 14 ורופא בעת עבודתו במרפאה של קופת חולים כללית בכפר יאסיף, לאחר שחמושים נכנסו למרפאה וירו בו. כתגובה לרצח הזה הזדרזה ההסתדרות הרפואית להכריז על שביתה של שעתיים במערכת הבריאות, בנימוק ש"לא ייתכן שרופא שעוסק בשליחותו הרפואית ונמצא במקום שאמור להיות בטוח ומוגן, מוצא עצמו קורבן לאלימות כל כך ברוטלית וחסרת מעצורים". שר הבריאות הוסיף ניסוח משלו: "לא יעלה על הדעת שמתקנים רפואיים שבהם מצילים חיים ייהפכו למקומות שבהם המטופלים או הצוותים הרפואיים ירגישו סכנה לחייהם". עצם השביתה, כמו גם ניסוח ההודעות הקשורות אליה, תייגו אותה כמחאה נגד "האלימות נגד צוותים רפואיים". זה בערך כמו להכריז על שביתת עובדי קק"ל, האחראית על חניון רעים שבו התקיימה מסיבת הנובה, כתגובה הולמת לטבח שקרה שם – כאילו מדובר באירוע שדורש מענה הסתדרותי. עוד באותו נושא: לתפארת השכל הישר זה הזמן לתת גב לסמוטריץ' תקשורת נושכת דרוש: מבחן יעילות ישראלי החברה הערבית מסביבנו היא חברה אלימה. היא אלימה בישראל, היא אלימה בסוריה, היא אלימה בתימן, במצרים, בירדן, בלבנון, בלוב, בריכוזי האוכלוסייה שלה באירופה, כמעט בכל מקום חוץ מדובאי. זה סימן ההיכר הכי בולט שלה. צריך להיות עיוורים כדי לא לראות את זה. נכון, יש עוד סימני היכר של החברה הערבית: הכנסת אורחים, קליגרפיה ומקאם, השפה הערבית, אום כולתום ועוד. אבל כל זה מחוויר מבחינה קיומית לעומת הדבר העיקרי ששולט בחייהם של ערביי האזור, אלה שבתוכנו ואלה שסביבנו: האיום באלימות פיזית המרחף מעל כולם. זו אינה אמירה גזענית, זו אמירה עובדתית. אין לי ספק שהרוב בחברה הערבית נרתע מאלימות ומשווע לחברה לא אלימה – כמו זו היהודית שבה האלימות נמצאת רק בשוליים ולא במרכז ההווי החברתי. אבל נדמה שהאווירה הכללית בחברה הערבית אינה מאפשרת לאנשים אלה לתפוס את המושכות. סממן נוסף של התרבות הערבית הוא חוסר היכולת וחוסר הרצון שלה לקחת אחריות. האחרון שלקח אצלם אחריות על משהו היה כנראה צלאח א־דין, אך מאז הערבים מאשימים במצבם העגום את כולם חוץ מאת עצמם: את הקולוניאליזם, את ארצות הברית, את הגזענות, ואצלנו את הכיבוש, את ממשלת ישראל, את המשטרה ואת המתנחלים. בעוד שבעולם המערבי, וכמובן גם במדינתנו הקטנה, ביקורת עצמית היא חלק בלתי נפרד מהתרבות, ואף הפכה כבר, למרבה הצער, לקריקטורה – אנחנו כל הזמן מכים על חטאים, חלקם מדומים – בעולם הערבי ביקורת פומבית על החברה כמעט לא קיימת. זו אינה דעה, וגם לא תפיסה פוליטית או גזענית, זו המציאות. מציאות אינה תפיסה, מציאות היא מציאות. אחרי גל הרציחות מלפני שבועיים עשו חברי הכנסת הערבים סוף סוף מעשה. הם יזמו דקת דומייה לזכר הנרצחים בחברה הערבית. זה יפה, באמת יוזמה ברוכה, אין מה לומר. גם חברי הכנסת היהודים (חוץ מטלי גוטליב) עמדו דום, מכבדים. עם זאת, אני מציע להרחיב את תרומתם של חברי הכנסת הערבים למגזר שלהם מעבר לדקת דומייה – שמן הסתם לא הרשימה את הרוצחים בחברה הערבית – לפסים מעשיים יותר. המדינה לא בסדר? המשטרה לא עושה די? אתם צודקים. אבל מה איתכם, נציגי האוכלוסייה הערבית? זה העם שלכם שסובל! דקת דומיה נגד האלימות זה בסדר, אבל זה לא מספיק. איפה אתם פועלים, איפה החלק שלכם? תציעו אתם תוכנית פעולה למיגור האלימות בחברה הערבית, תוכנית הכוללת בראש ובראשונה את איסוף הנשק הבלתי־חוקי במקומות מגוריכם. תאמרו בחברה שלכם מעל הבמה אמירות נחרצות נגד החמולות שמובילות את האלימות. רק אתם מכירים את החברה שלכם ואת הכוחות הפועלים בה באמת, מבפנים. אתם אלה שמכירים את המנטליות, את השחיתות הגואה בתחום המוניציפלי, את כוחן של החמולות השונות, את שיטת הסולחות שגוברת במגזר הערבי על ההזדקקות למערכת המשפט במדינה ועוד ועוד. תטכסו אתם עצה כיצד למגר את האלימות בחברה שלכם. נכון, יש מדינה ויש משטרה, והן לא פועלות מספיק. הערבים תמיד אומרים שאם אלימות דומה הייתה פורצת בחברה היהודית, המדינה והמשטרה היו פועלים בנחרצות רבה יותר. אין לי ספק שהם צודקים בזה. מדינת ישראל וזרועותיה המבצעות צריכות לעשות יותר. אבל לא פחות מכך נציגי הערבים בכנסת צריכים לקחת אחריות על המצב החברתי העגום במגזר הערבי. בשביל זה הם נבחרו. במקום זה הם בוחרים בכל פעם מחדש לתעדף את המאבק נגד "הכיבוש". אבל "הכיבוש" לא יעשה להם כלום, כי לא "הכיבוש" הורג את ערביי ישראל, אלא המאבק המזוין בין חמולות הפושעים! על נציגי המגזר הערבי לפנות לחברה שהם מייצגים, לדבר בגלוי על מאפייני האלימות שבה, ולהציע לה דרכים לתקן אותה מבפנים. זה צעד ראשון הכרחי – אם אין אני לי מי לי. כשזה יקרה, אין לי ספק שיהיה קל ופשוט יותר למדינת ישראל לסייע, ולא משנה תחת איזו ממשלה.