לצד הדי המלחמה הנחלשים והולכים מול אויבינו, תופי מלחמת האחים הולכים ומתקרבים שוב, כמו בשידור חוזר שלא למדנו מהעונות הקודמות שלו כלום. זה מתחיל בקריאות לשינוי מתוך תסכול. אפשר להבין את התסכול, אפשר להבין את הרצון לשינוי, מימין ומשמאל. בכולם מידה של צדק וגרעין של היגיון בריא. בין אם מדובר במחאות הסוערות נגד תפקוד הממשלה ודרישה להחלפת העומד בראשה, ובין אם זו הביקורת החריפה כנגד מערכות המשפט או הביטחון. מציאות לאומית של שנה וחצי במלחמה מאתגרת, התמודדות עם חטופים, פצועים ומשפחות שנעקרו מביתן מולידה משברים שמעצימים את הדחף למשהו חדש שיתחיל. הרצון בתיקון והכמיהה לעתיד טוב יותר טובים וחשובים. אבל כשהדרך הרצופה במאבקי אגו, מחנאות ובנקמנות, היא עלולה להוביל אותנו לנקודת אל-חזור מסוכנת. חייבת להיות דרך אחרת, שבה נדרוש תיקון אבל לצד זה לא נשבור את הכלים, כי אין מי שיתקן אחרינו. הרצון לשנות, להתחדש ולתקן הוא דבר טוב. הקונספציות שבהן המערכת נשבתה קמו עלינו לכלותינו בשמחת תורה והוכיחו כי דריכה במקום עלולה להוביל לניוון, להצטברות פגמים במערכות, ובסופו של דבר, לסכנה קיומית. כשאנחנו מסרבים לבחון מחדש את דרכינו, אנו עלולים למצוא את עצמנו אוחזים בקליפות ריקות, במנגנונים שאיבדו את חיוניותם, ומתקשים לתת מענה אמיתי לצרכים העכשוויים של הפרט והכלל. מצד שני, גם לריצה חסרת מעצורים אל עבר ה"חדש" ישנם מחירים וסכנות משלה. התחדשות בלתי פוסקת עלולה להפוך למסע של יהירות, לתחושת "כוחי ועוצם ידי", המנתקת את האדם ממקור כוחו האמיתי וגורמת לו לשכוח את התלות והחיבור למקור עליון. במערכת החינוך - החלפת חוברות ושיטות הלימוד בסחרור התלוי בקצב החלפת שרי החינוך, הוכיחה כמה קל לאבד את המוכר והיציב, מבלי שתהיה לנו חלופה מגובשת ובטוחה דיה. בריצה אחרי ה׳חדש׳ קיים גם חשש ממשי לאיבוד הסודות והעומקים הטמונים במסורת, בדומה למחשבה השטחית שניתן לוותר בקלות על יתרונותיה העמוקים של המשפחה והקהילה לטובת רשתות חברתיות ופרוגרסיביות מחשבתית. בדיוק בשל כך הזהיר החתם סופר, ובעקבותיו הולכים רבים בציבור החרדי, כי "חדש אסור מן התורה", ביטוי לחשש העמוק מפני שינויים שאינם מעוגנים כראוי במסורת ובקדושה. חידוש זה כוח חשוב, אבל תלוי איך ומתי לחדש ועל חשבון מה. המצווה מלמדת שיעור יסודי באיפוק, סבלנות וחיבור תהליכי. אותה מצווה שאוסרת עלינו לאכול את התבואה החדשה לפני הקרבת העומר תובעת מאיתנו לא לקפוץ מיד אל החידוש המפתה, אלא להמתין לרגע הנכון ולתהליך המחבר את הרצון האנושי להתחדש, אל המקור האלוקי. ספר החינוך מדמה זאת לחובת הברכה על המזון המונעת את ההנאה מהעולם בלא ברכה. כך גם ההתחדשות – בין אם ביבול חקלאי ובין אם ברפורמות ממשלתיות, או שינויים חברתיים – זקוקה לחיבור עמוק שימנע בגידה ומעילה במהות שלנו. בלעדי חיבור זה, אנו יכולים להיסחף אחר צרכים 'לא בשלים' וטרנדים ריקים, כמו "חבילות מסין" שסותמות במהירות את התשוקה להתחדש, בתוכן זול וחסר תועלת. האיפוק וההמתנה לזמן ההקרבה של העומר מאפשר תהליכיות מחשבתית ומעשית שמייצרת כלים לזהות למה אנחנו באמת זקוקים ולהצליח להכיל את זה. "לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען". אל מול סערת רעיונות ומציאות שבה אנחנו נדרשים להצליח לקיים ריבונות יהודית שהיא גם דמוקרטית, מדינה ליברלית שאחוזה עמוק במסורת, קהילות חזקות שלא מוחקות את זהותם של היחידים שמרכיבים אותן, דווקא עכשיו אנחנו נדרשים לעצור, להתבונן במציאות ובהצעות המגוונות לשינוי ולהחליט בחוכמה מה באמת יביא שחר של יום חדש ומה יהיה עוד מוצר חדש שיאבד מערכו ביום שאחרי. הכותבת היא חברה בצוות הכתיבה של ארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה