בשביעי של פסח, אנו קוראים על שיאו של מסע יציאת מצרים – קריעת ים סוף. רגע דרמטי זה, בו מתגלה כוחו העצום של הבורא, מגיע לאחר שפרעה, למרות עשר מכות קשות שפקדו את ארצו, עדיין בוחר לרדוף אחר בני ישראל.
התנהגות בלתי הגיונית זו מעלה תהיות: מה מניע מנהיג לפעול בניגוד לאינטרס של עמו, לאחר שראה במו עיניו את כוחו של היושב במרומים? התשובה נעוצה בכוחה ההרסני של השנאה, המעוורת את האדם ומסלפת את סדר עדיפויותיו.
התנהגותו של פרעה משמשת תמרור אזהרה גם לימינו אנו. אם נביט על אויבת מרכזית של ישראל כיום, איראן, נוכל לראות כיצד שנאה יוקדת עלולה להוביל להתעלמות מצרכים בסיסיים של אזרחיה. על פי דיווחים רשמיים מאיראן, מצב היגיינת הפה ובריאות השיניים בקרב האוכלוסייה הוא קשה ביותר.
מיליוני איראנים אינם מצחצחים שיניים, לרובם שיניים רקובות וחסרות. הסיבות לכך נעוצות במצב כלכלי קשה, בו מוצרי היגיינה נחשבים למותרות ובמחסור בהסברה ובמשאבים בסיסיים כמו מים נקיים. בעוד משאבים יקרים מופנים לאפיקים אחרים, בריאותם הבסיסית של האזרחים נפגעת. המשטר באיראן עסוק יותר להשקיע בפיתוח הגרעין האיראני מאשר ברווחת תושביו.
פרשני התורה עמדו על כוחה המעוור של השנאה בהתנהגותו של פרעה. רבינו בחיי מסביר על הפסוק "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם": רבינו בחיי מדגיש כי השנאה כה עזה עד שהיא משבשת את ההיגיון ומונעת מפרעה להפיק לקח מהמכות. "כי כבר היה ראוי פרעה להאבד על ידי המכות הראשונות, אבל הקדוש ברוך הוא האריך לו אפו כדי להראות גבורתו ונקמתו לעיני כל העולם... וזהו שאמר 'וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם', כי השנאה תקלקל השכל ותעוור העינים מראות האמת, ועל כן לא השגיח על כל האותות והמופתים שעשה השם במצרים". המלבי"ם מתאר את השתלטות השנאה על שיקול הדעת של פרעה: "הנה כבר בארתי כמה פעמים, כי לא חזק ה' את לבו באופן שלא היה לו בחירה, רק הסיר ממנו המונעים הטבעיים שהיו צריכים למנעו מלרדוף... אבל מצד עצמו, שנאתו העצומה לישראל והכעס על אשר יצאו לחירות, גברה על כל שיקול דעת, וזהו 'ויחזק ה' את לב פרעה', היינו שהניח לכעסו ולשנאתו להתגבר ולחזק את לבו לרדוף". המלבי"ם מסביר כי למרות ההזדמנויות לחזור בו, שנאתו העזה של פרעה היא שדחפה אותו למרדף חסר תוחלת.
המהר"ל מפראג מוסיף זווית נוספת, ומסביר כי השנאה גורמת לעיוות התפיסה המציאותית: "פירוש, כי פרעה חשב מחשבה רעה על ישראל, כי הם נבוכים בארץ, ואין להם דרך לצאת... וזה מחמת שהיה לבו מלא שנאה עליהם, וזה גרם לו לחשוב מחשבות שקר, כאילו אין להם דרך לצאת מן המדבר, ולכך רדף אחריהם". השנאה מעבירה את פרעה על דעתו, וגורמת לו להאמין באשליות שווא לגבי מצבם של בני ישראל.
מעבר לכך, לעיתים, גם ללא שנאה ישירה, קיים עיוורון הנובע מתפיסה שגויה של המציאות. כפי שממחישה מכת הצפרדע, לעיתים פעולה הנראית כפתרון רק מחמירה את הבעיה. המצרים ניסו להכות בצפרדעים, אך הדבר רק הביא להתרבותן.
בתוך המצב הנואש אליו נקלעו בני ישראל, כאשר הים מלפניהם וצבא מצרים מאחוריהם, הגיעה הישועה ממקום לא צפוי – קריעת ים סוף. דווקא מתוך חוסר האונים והוודאות, צמחה האמונה בה' ובמשה עבדו. זהו לקח חשוב: על האדם לעשות את השתדלותו, אך עליו גם לקוות ולקבל את העובדה שהישועה עשויה להגיע בדרכים נסתרות ובלתי צפויות. האמונה היא הכוח המניע ברגעים של חוסר ודאות והיא זו שסוללת את הדרך לגאולה, גם כאשר כל הסיכויים נראים אבודים.
צריך להביט אל המציאות נוכחה ולא להיות שבויים בכל מיני קונספציות או דברים שגורמים לעיוורון וככה לאבד את חוש הביקורת. כולנו צריכים להיות ערים לכל מה שנעשה סביבנו ולהבין שבשביל "לקרוע את הים", פשוט צריך להאמין ולהיכנס לים הגדול בידיעה, שמכאן נצא חזקים יותר.