השאת המשואה ביום העצמאות היא מעמד סמלי, שנועד להאיר ערכים הראויים לשימור ולהוקרה בליבה של האומה. השנה, בצדק רב, זכה בן שפירו — עיתונאי, פובליציסט ויהודי נאמן — להדליק משואה בטקס הממלכתי. שפירו מייצג עבור רבים קול ברור, יהודי ומוסרי, בעידן שבו ההבחנה בין טוב לרע מיטשטשת לנוכח גלי רלטיביזם מוסרי ופוליטיקה של זהויות. שפירו ניצב מזה שנים ארוכות בחזית הרעיונית נגד ערכי הפוסטמודרנה הקיצונית והאידיאולוגיה הפרוגרסיבית, אשר לשיטתו שחקו את יסודות המשפחה, הדת, והזהות הלאומית. בעידן שבו אוניברסיטאות במערב מריעות לארגוני טרור ומאשימות את ישראל בקולוניאליזם תוך התעלמות מזוועות רצח ואונס שביצע החמאס, שפירו מציב מראה צלולה שמזכירה מהן אבחנות מוסריות בסיסיות. מול גלי טרור אידיאולוגי שמטשטשים בין זכר לנקבה, בין תוקפן לקורבן, שפירו שב ומזכיר כי ערכי היהדות, המשפחה, והאמת הביולוגית וההיסטורית אינם ניתנים למחיקה. הוא מגן לא רק על עמו בישראל, אלא גם על צלם האנוש וההיגיון הבריא במערב כולו. עבור רבים הוא מגלם את הקול שהאמריקנים חיפשו בשנים האחרונות — קול שמרני, רהוט, שאינו נכנע לתכתיבים תרבותיים רדיקליים. במובנים רבים, שפירו הפך גם לדמות מופת עבור יהודים רבים בישראל. במדינה שבה המתח בין רוב מסורתי למיעוט אקטיביסטי קיצוני גובר, דמות כמוהו יכולה לשמש השראה למאבק למען זהות יהודית איתנה, כבוד למסורת ישראל, ונאמנות לערכי התנ"ך שהם יסוד קיומנו כאן. בצל שנים שבהן טקסים ממלכתיים הפכו לעיתים כר לפולמוסים תרבותיים ומחלוקות ציבוריות עמוקות, יש משהו מתקן במעמדו של בן שפירו בטקס השנה. תקווה שהוא ישיב מעט מכבודה האבוד של הציונות המחוברת לשורשיה.