קידוש ה' הינו דרישה ותביעה. מושג טעון ועוצמתי שעליו חונכו דורות על דורות, אשר נתפס והתיישם במוכנות למות על קידוש ה'.
אט אט עבר שינוי, בו אנו כבר מדברים על לחיות על קידוש ה'. קידוש ה' נהפך בלא משים למושג שניתן לקיימו ולממשו במהלך צעדינו היום יומיים.
ברצוני לנסות ולהצביע על נקודת המפנה ההיסטורית שחולל את השינוי הזה. בתוך כך ננסה להבין האם לאור זה, ההשגחה האלוקית מעבירה אלינו מסר שונה מאז שמחת תורה תשפ"ד.
המשמעות הפנימית העומדת ביסוד המושג קידוש ה' היא ההכרה, שלחיים עצמם יש ערך ומשמעות רק כאשר הם מביאים לידי ביטוי את מה שמעבר לחיים, את המימד האלוקי שבמציאות, היינו חיים של תורה מידות וקיום מצוות. ממילא, כאשר יהודי נדרש, באונס ובכפיה, להתכחש לתוכן האלוקי של החיים - למה לו חיים? הוא נדרש אפוא למסור את נפשו על כך, ולקדש בכך שם שמים.
ברם בתקופת השואה מופיע שינוי בתפיסת המצווה וממילא נוצר מהפך בנוגע להשלכות המעשיות הנובעות ממנה. הנאצים י"ש, לא חפצו בשמד דתי. הם לא התחשבו בנתון אם יהודי מאמין בתורה אם לאו. לא נשאל אם יהודי מוכן להתנצר ולעבור על דתו אם לאו. מלחמתם בעם ישראל לא הייתה אמונית אלא גזעית. הם רצו להשמיד את הגזע היהודי מתחת השמים. במצב זה כאשר המלחמה היא על עצם החיים, קידוש ה' משמעו דווקא להיאחז כמה שיותר בחיים!!
ואכן כך הורה הלכה למעשה הרב מנחם זמבה הי"ד: לא כדרכי קידוש ה' לפנים דרכי קידוש השם כיום, לפי ההלכה אני מתכוון. בשעה שניתנה אפשרות ליהודי לחיות כלא יהודי, די היה לו לקדש את ה' בזה בלבד שהוא יהודי. אבל היום, כשאין תועלת בהמרת דת, אזי בהריגתו של יהודי אין משום קידוש ה' אלא בשאיפתו לחיים.
הרב ניסנבויים בדרשותיו כינה זאת "קידוש החיים": "בימי הגטאות והמחנות נוצר מושג חדש קידוש החיים. כלומר: יעשו הכלל והפרט, כל אחד ואחד, כל אשר ביכולתם כדי להפר את המזימה הנאצית להשמיד את כלל היהודי ואת הפרט היהודי. הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו – לשמור על גופו, לחיות על אפו ועל חמתו של הצורר. בשעה שהשונא מדורי דורות רצה לשלול מאיתנו את נשמותינו – היינו מוסרים את גופינו; כאשר השונא רוצה לקחת את גופינו- נשמור בכל מחיר על חיינו."
חשוב לציין, שבתקופת השואה, משמעותו של "קידוש החיים" לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. בכל יום נאלצו היהודים המיוסרים להכריע בין המשך חיים של סבל, רעב וכאב, לבין הפיתוי לשים קץ לייסורים ולהתאבד.
יתר על כן – משמעותו של "קידוש החיים" בשואה אינה פסיבית בלבד. בגטאות, במחנות הריכוז ואפילו במחנות ההשמדה המשיכו יהודים לקיים חיים מוסריים, תרבותיים ודתיים, המעוררים השתאות ופליאה בלב כל הקורא את תולדות ימים ההם. כאשר הצוררים הנאצים הקציבו לכל יהודי מנת אוכל הכוללת פרוסת לחם ומעט מרגרינה בכל יום, המשיכו לפעול בגטאות בתי תמחוי, שסיפקו אוכל לעניים ביותר.
כאשר מאות מתים מרעב ומייסורים התגוללו ברחובות הגטו, המשיכו לפעול בו בתי חולים, כדי לרפא את מי שניתן. כדי לעמוד על משמעותו של "קידוש החיים", די לציין שבגטו וילנה, גדול הגטאות של מחוז ליטא, נרשמו רק שני מקרים של רצח יהודים על ידי יהודים למטרות שוד, מספר הגניבות היה זעום, ובשל מפעלי הצדקה והחסד ההמוניים - לא נרשם ולו מקרה אחד של מוות מרעב או מקור בשנות המלחמה.
מעניין לחשוב באיזה מידה השביעי באוקטובר משנה את המושג קידוש ה' ומה הדרישה כלפינו לדורנו לאחר השבת השחורה? בהתקפה האכזרית על יישובי הנגב ובברוטליות שלה היו שני מאפיינים - הראשון, להרוג כמה שיותר יהודים, כאשר היו תוכניות מוכחות להגיע לפנים הארץ ולבצע כמה שיותר הרג באשר הוא. השני, להתאכזר ולעולל כמה שיותר כאב באויב הציוני. בניגוד לנאצים הגרמנים, שהיה להם עניין בהשמדה בעיקר, החמאס חובש כובע נוסף של שנאה ואיבה כלפי 'האויב הציוני' דבר שגרר אכזריות חיתית מהסוג הנמוך והשפל ביותר.
לקחי אימיי השואה היו, כי לא עוד חיי נפש מנותקים מחיי הגוף אלא נפש בריאה בגוף בריאה. עם קום המדינה והקמת צה"ל נעשה תיקון משמעותי בו המושג בטחון אישי ומדיני הוא לקח מימי השואה אך לא פחות מכך הוא הרצון האלוקי שנשתנה, שנתנהג עם קיומינו הגופני באופן ראוי.
אל מול אויבינו מהדרום בהתקפתם הכפולה, המושג לחיות על קידוש ה' מקבל משמעות כפולה: שנרבה חיים במובן הבסיסי - יותר ריבוי יהודי טבעי, מאמץ בעליית יהודי התפוצות, ניתן את הדעת על מצוינות במערכת הבריאות, על מצוינות בפיתוח מכשור רפואי ועל מצוינות בהארכת חיים. מאידך, כנגד שנאתם אלינו כציונים עלינו, כל אחד מעמדתו, להוסיף ערכיות אהבת המולדת, ערך מוסף להיותנו כאן. זה המפתח לחיות כאן כשבטים אך שהמאחד והמשותף יגבר על השוני.
הכותב הוא ספרן במרכז האקדמי לב ומחבר הספרים 'הרוח שהאדם תנצח' ו'גלגלי רוח'