ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה ישתתפו בחגיגות המימונה שייערכו בצאת החג בחדרה.
החבר סיפר לי את הסיפור שלו כמשיח לפי תומו, כשעיניו בורקות. כשסיים, בצבצה דמעה קלה בזווית עינו, התגלגלה על לחיו ואבדה בתוך זקנו שכבר התחיל להלבין. ואני הקשבתי, כולי התפעלות. וכך סיפר: זה קרה לפני שנים. שירַתי בסדיר בגדוד של גולני, שהיה בתקופה של אימוני חורף קשים ברמת הגולן, שכללו גם אבטחות ושמירות בקו הגבול וביישובים. הייתי מפקד צוות. לא ליקקנו דבש. שלושה שבועות כבר לא היינו בבית, והשבת הובטח לנו שהמחלקה שלנו תשוחרר. לא לסוף שבוע ארוך – אבל מיום שישי בשעה נורמלית, עד ראשון בבוקר. שיהיה, העיקר שאפשר יהיה כבר לצאת. יום שישי בבוקר הגיע. התארגנות אחרונה באוהלים לפני היציאה. זה היה יום חורף גשום במיוחד, רוחות עזות נשבו בהרי הגולן, אבני הבזלת בהקו רטובות ועננים אפורים כבדים כיסו את השמיים. השמחה ממלאת את הלב, עוד מעט נהיה סוף סוף בבית. בבית... פתאום קריאה בחוץ. הרס"פ שואג: "מחלקה שתיים, שלושים שניות ברחבה בשְלשות!" כולם מזנקים החוצה ונעמדים בשלשות, מפקדים מלפנים. המ"פ מגיע. "הקשב!" וכולם נמתחים. הרס"פ מצדיע למ"פ וזה מצדיע לו בחזרה. "עמידה חופשית", אומר המ"פ, "כמה הודעות לפני היציאה". הוא מדגיש שבשבת אמורים לנוח כדי לחזור רעננים לאימון שיהיה בשבוע הבא, מספר על התרגילים המצפים לכל הגדוד בשבועות הבאים, מרענן כמה כללי בטיחות, ובסוף – פצצה: "עוד דבר אחד, צוות אחד חייב להישאר בשבת. הציוד לאימונים של המחלקה שלכם נמצא במחנה צבאי סמוך, והוא אינו יכול להישאר מופקר. צוות אחד, מפקד ושלושה חיילים, יישארו בשבת כדי לשמור על הציוד הזה". שקט. כולם בהלם. מתוך תשעת הצוותים – צוות אחד נשאר לשבת. על מי ייפול התיק הזה? המ"פ ממשיך: "תבדקו ביניכם מי האחרונים שיצאו הביתה, הם יישארו. אם לא – תפילו גורל ביניכם. חופשיים להמשך התארגנות". המ"פ מסתובב והולך למפקדה, ובמחלקה הלם גמור. מי יצא לאחרונה? מיד נמצאים שלושה חיילים שקיבלו חופשה, כל אחד מסיבותיו, בשבועיים האחרונים. הם יישארו, ושאר החיילים מרוצים מאוד. אבל בין המפקדים – דממה. מי נשאר? כולנו לא היינו בבית כבר שלושה שבועות. אין ברירה, מטילים גורל. הקצינים והסמלים לא נחשבים, נשארו שישה מפקדים. קורעים פתק לחלקים קטנים, חמישה עם הכיתוב "הביתה" ואחד עם הכיתוב "נשאר". מקפלים אותם, מכניסים לקופסה ומנערים, וכל מפקד מוציא פתק. הגורל בין המפקדים במחלקה נמצא גם חבר קרוב. שנינו מאותה עיר, מאותה ישיבה תיכונית, את כל המסלול עשינו יחד, וגם הוא מצפה במתח לראות מי יעלה בגורל. לפני כן הוא עוד מנסה לשכנע את אחד המפקדים לוותר על השבת תמורת כמה תורנויות שמירה שניקח על עצמנו במקומו, אבל אין קונה. מפילים גורל, הלב דופק בקצב רצחני – וזהו, יש. אני, כצפוי, עם הפתק "נשאר". לשלושת השבועות שלא הייתי בבית יצטרפו עוד שבוע או שניים לפחות. חבל עליי, חבל על אמא שמתגעגעת והאחים שמתגעגעים, אפילו אבא יצטער. אני כמעט בוכה, ורק הכבוד העצמי של מפקד בצה"ל עוצר אותי. המפקדים האחרים צוהלים משמחה. הם יהיו בבית השבת. החבר שלי מסתכל אליי בצער אמיתי, מבטיח למסור ד"ש, שואל אם אני צריך שהוא יביא לי משהו ("לא, תודה"), ובמבט מלא רחמים לוקח את הציוד שלו, עולה לאוטובוס שבדיוק מגיע, מנפנף בידו – וזהו. האוטובוס נוסע. נשארנו לבד. רכב בא לקחת אותנו, צוות השמירה, לבסיס הסמוך הלא מוכר, לשמור על ציוד לא שלנו, ביום חורפי וגשום, במקום שבו אני לא מכיר איש. ספק אם יש כאן דתיים ואם יש מניין, לא שירה בשבת בחדר האוכל ולא אווירה של שבת. אפילו את הצוות שנשאר איתי אני בקושי מכיר. אבל מה אפשר לעשות? צבא זה צבא. איכשהו התארגנו באוהל דולף בבסיס השכן, לא מואר ולא מחומם. גירדנו שמיכה מכאן ומזרון משם, וכך נצטרך להישאר תקועים במשך 48 שעות. אין עם מי לדבר. אני מחלק את שעות השמירה בין אנשי הצוות, ומתארגן לשבת. המקלחת כמעט קרה, ואני מחליף לבגד צבאי נקי. לפחות זה. ביררתי היכן בית הכנסת, והגעתי אליו למנחה. כצפוי, אין מניין: שני בחורים בלבד היו שם, אחד עובד מטבח שכמעט אינו יודע עברית. השני חובש, לא בדיוק דתי, אבל מתפלל בשבת. זהו, חוץ מזה בית הכנסת ריק. אני מתפלל בלחש תפילת מנחה, מקבל עליי את שבת קודש, ומתחיל לזמזם לעצמי את פרקי קבלת שבת. הלב כבד. יש עוד זמן עד סעודת שבת. אני עובר במתינות על הפסוקים, פרק אחרי פרק. ופתאום, קצת לפני 'לכה דודי', אני מרגיש כאילו מישהו היכה בי עם מקל על הראש: רגע, החבר שלי הזה הרי היה בבית בשבוע הקודם! לא יכול להיות, אני אומר לעצמי, הרי סוכם שמי שהיה לאחרונה בבית הוא צריך להישאר. כן, אני נזכר בוודאות: נערכה אצלו בחוג המשפחה חגיגת יום הולדת לסבתא שהגיעה לגבורות, והוא קיבל 24 שעות ביום חמישי לפני שבוע. זו אמנם לא הייתה שבת, אבל הוא היה בבית! הוא היה צריך להישאר כאן בשבת, לא אני. למה הוא הסתיר את זה? איך הוא עשה לי את זה? זה בלתי אפשרי. אני מחשב שוב את הזמנים והמקומות, והאמת העירומה עומדת לי מול העיניים: החבר שלי בגד בי. הוא היה לפני שבוע בבית, וניצל את העובדה שכולם שכחו מזה, כולל אני, כדי להשתתף בגורל כמו כולם. וגם אחרי שאני, חברו הטוב, נפלתי (כצפוי) ונגזר עליי להישאר בשבת – לא גילה את האמת, ניצל את השכחה ובלי להסס עלה לאוטובוס. ועוד מעט הוא חוזר מבית הכנסת השכונתי עם בני משפחתו, נהנה מהאוכל של אמא, שר זמירות עם כל המסובים, ישן במיטה חמה ונקייה, ואני תקוע פה בבוץ. איזו נבזות! איזו רשעות! איך הוא היה מסוגל? איתי הוא גמר. אני איתו לא מדבר יותר. בהזדמנות הראשונה אני מודיע לכל החבר'ה איזה נבזה יש לנו בקבוצה, וכולם ידעו מי הוא. איך הוא עשה לי את זה? איך הוא היה יכול? שכחתי את קבלת השבת, שכחתי את השבת, שכחתי מה קורה איתי. נהייתי משוגע מצער, מעלבון, מכעס. פשוט לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. איך הוא עשה לי כזה דבר? זאת הולכת להיות השבת הגרועה ביותר בחיים שלי! לבד, במקום לא מוכר, בוץ וקור, ואין חבר אחד שאפשר לדבר איתו, אין בכלל חבר'ה דתיים בבסיס הזה. אין שירי שבת, אין סעודה שלישית, אין תפילה במניין, והכול בגלל הנבזה הזה שלא אמר את האמת, ניצל את העובדה ששכחתי שהוא היה בבית בשבוע שעבר, והשאיר אותי כאן. בקושי הצלחתי לקחת שוב את הסידור ליד. הייתי באמצע קבלת שבת, אך לא הצלחתי כמעט לקרוא את מילות התפילה. ניסיתי להמשיך במקום שבו הפסקתי, עד שהבנתי שטשטוש הראייה שלי אינו נובע רק מכעס ומבלבול ומתסכול ומעלבון. לא קל לקרוא בסידור כשהעיניים רטובות ומלאות בדמעות. השבת השחורה איכשהו סיימתי את התפילה, למרות שהרבה כוונה לא הייתה בה. הגעתי לחדר האוכל. את הקידוש הכללי כבר פספסתי, ואולי טוב שכך. השגתי כוס יין, קידשתי לעצמי בלחש, אכלתי בשקט וגמרתי את הסעודה תוך כמה דקות. סעודת ליל שבת... בירכתי בחיפזון ויצאתי החוצה. הייתי עייף, מדוכא, שבור נפשית. ועוד מצפות לי כמה שעות של שמירה הלילה. הגעתי לאוהל הרטוב, נפלתי על המיטה עם הבגדים, התכסיתי בשמיכה, ונרדמתי מיד. ישנתי עד שהעירו אותי לתורי בשמירה. כך עבר הלילה, וכך הבוקר, בלי מניין, בלי זמירות שבת, ארוחת בוקר חפוזה ומצב רוח קודר, שדיכאון וכעס מתחלפים בו מרגע לרגע בתפקיד ההרגשה הדומיננטית. הגיע אחר הצהריים. קמתי אחרי שינה טובה של כמה שעות. מזג האוויר השתפר, השמיים התבהרו. חשבתי על עצמי. חשבתי על החבר שנמצא עכשיו בבית, עוד מעט אוכל סעודה שלישית עם המשפחה ואולי קפץ לסניף לפגוש את החבר'ה, שלא יודעים איזה בחור מדבר איתם, אחד כזה שמסוגל לבגוד בחברו הטוב ולהשאיר אותו תקוע בשבת נוראית כזו, כאשר עליו היה בעצם להישאר. עד עתה מנוי וגמור היה עמי שאני לא מדבר איתו יותר, שאני מודיע לכל החברים על התרגיל המלוכלך שהוא עשה לי, שאני דואג שהמ"פ ישפוט אותו על דיווח כוזב, שאני... שאני... אבל פתאום חשבתי לעצמי – מה יצא לי מזה? מה עם ישראל ירוויח מזה? מה ריבונו של עולם ירוויח מזה? הבחור לִכלך, על זה אין ויכוח. הוא ניצל שכחה זמנית והשאיר אותי תקוע בשבת, כשבעצם זה היה התפקיד שלו להישאר. הוא פשוט לא עמד בניסיון. זה היה ניסיון קשה, ועוד איך קשה! הרי הוא לקח בחשבון שאזכר באיזשהו שלב שהוא כבר היה בבית בשבוע הקודם, ושאכעס עליו מאוד. ובכל זאת לא עמד לו כוחו לומר: "סע, אני נשאר. הייתי בשבוע שעבר בבית". מסכן, חשבתי לעצמי, הוא בטח קרוע ממה שעשה. אין ספק שהבטן שלו מתהפכת – הרי הוא חוזר מחר, והוא יודע שייתכן מאוד שכבר נזכרתי בעובדה הזאת ושמחכה לו קבלת פנים מאוד צוננת... והרי בסך הכול הוא חבר טוב, בחור טוב. עברנו הרבה ביחד ותמיד הוא התנהג בצורה הגונה. מה ייתן לי לעשות לו בלגן בגלל הסיפור הזה? אני רק ארוויח אויב לכל החיים. יש לנו עוד הרבה חודשים ביחד, איך נשרוד את זה? הכעס שאפף אותי התחיל להתפוגג. התחלתי לרחם עליו יותר מאשר עליי. הבנתי שהעסק כאן הפוך לגמרי: אמנם אני נשארתי בשבת הבלתי נעימה הזאת בבסיס התקוע הזה, הפסדתי את השבת הצפויה בבית, אבל למעשה עכשיו הוא סובל יותר ממני - הוא יודע שכשהוא חוזר הוא עומד לפגוש סיר לחץ רותח, מלא כעס, אולי אפילו שונא... לא, אני לא יכול לעשות לו את זה. אני לא יכול לעשות לי את זה. חבל על מה שהיה, אבל מה שהיה היה. הגיע מוצאי שבת. הבדלה בבית הכנסת הריק, ארגון הציוד, שינה בחלק הראשון של הלילה ושמירה עד הבוקר. אני כבר רגוע לגמרי, יושב על המיטה ולומד משניות. בשעה 11 אמור להגיע לכאן האוטובוס עם החבר'ה שחוזרים מהחופשה. ולפתע רעש נשמע בחוץ, האוטובוס מתקרב. כולנו יוצאים לקבל את פני הבאים. הדלתות של האוטובוס נפתחות, החברים יורדים בזה אחר זה, מספרים את חוויות השבת ומביעים כמה מילות תנחומים מנומסות לצוות שנשאר. אחרון יורד החבר שלי. פניו כבושות בקרקע, ממש. הוא לא מעז להרים את הראש. לא מסתכל לכיוון שלי. נראה שהוא היה מעדיף שהאדמה תבלע אותו. ניגשתי אליו וטפחתי על כתפו. הוא לא הגיב. אמרתי לו: "שמע, אתמול בשעה הזאת התכוונתי להרוג אותך ברגע שאתה מגיע. אם לא להרוג – לפחות לצרוח עליך, להעליב אותך לפני כולם, לצעוק עד השמיים על העוול שעשית לי. אבל כבר נרגעתי. אני לא כועס. אני מבין שטעית, אני בטוח שגם אתה מבין שטעית. וזהו, הסיפור מאחורינו". המחילה לאט לאט הוא הרים את ראשו, עיניו מביעות הפתעה וחשש ותקווה מעורבים זה בזה. הוא הביט אליי ואמר: "שבת גרועה כזאת לא הייתה לי בחיים. כמה דקות אחרי שהאוטובוס זז מכאן ביום שישי, תפסתי פתאום את הראש ואמרתי לעצמי: איזה אידיוט אני! הרי בשלב כלשהו מישהו ייזכר שאני הייתי בבית בשבוע שעבר, שאני הוא זה שהיה צריך להישאר בבסיס בשבת. למה עשיתי את זה? ועוד לחבר הכי טוב שלי! אני צריך להיות איתו עוד חודשים רבים ביחד, ועכשיו הרסתי את הכול! הוא לא ידבר איתי יותר, ובצדק! הוא יספר לכולם על העוול שעשיתי לו! איך הייתי מסוגל לעשות לו כזה דבר? איזו שטות, איזו טיפשות, איזו רשעות... כמעט השתגעתי מרוב צער וחרטה. הגעתי הביתה עם פרצוף של תשעה באב, ואמא שלי ממש נבהלה, היא חשבה שקרה אסון. היא לא הצליחה להבין מה קרה לי. כל השבת הייתי מדוכא, לא יכולתי ליהנות לא מסעודות השבת המושקעות ולא מהתפילה ולא מהלימוד עם אבא שלי, מכלום. כמעט בכיתי. ההורים היו בטוחים שקרה לי משהו, ולא האמינו כשאמרתי להם שלא קרה דבר. והיום בבוקר בקושי הייתי מסוגל לקום, כשאני יודע שאני צריך לפגוש אותך עוד מעט פנים אל פנים, ומי יודע מה תאמר ומה תעשה לי? גם עכשיו בקושי הצלחתי לרדת מהאוטובוס. אני כל כך מצטער. אין מילים בפי. אני מבקש ממך שתמחל לי על הנבזות הזאת". אמרתי לו שמחלתי לו כבר אתמול, שאני כבר לא כועס, שלא אספר את זה לאיש ושאין לו סיבה לחשוש בעניין הזה. הסיפור הזה מאחורינו. הנשימה העמוקה שנשם, האור שחזר לפניו, הידידות העמוקה שנותרה בינינו עד סוף השירות הצבאי המשותף ולמעשה עד היום – רק הוכיחו שזיכה אותי הקב"ה באותה שבת להתגבר על יצר הכעס והנקמה, ולהיות גם חכם וגם צודק.