אוסקר גארסיה

עם ד"ר עדן הכהן, דיקן המכללה האקדמית הרצוג, חוקר ספרות ושירת ימי הביניים, שוחחנו על דודו, אליהו כהן ז"ל, חוקר הזמר העברי חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו ואתמול הובא למנוחות. את הדברים פותח ד"ר הכהן כשהוא מציין כי התחום בו עסק דודו היה בתחילה "תחום שלא היה ברור ונהיר, עד שדודי החל לעסוק בו בשנות החמישים של המאה שעברה. הרבה שירים שרו והכותב והמלחין היה "עממי" ולא היה ברור על איזה רקע נכתבו היצירות". את פעילותו ההיסטורית החל עוד בהיותו מפקד בגדנ"ע כאשר החל לחקור ולנבור על מנת להתחקות אחר ההקשרים ההיסטוריים שבהם נכתבו השירים, הנסיבות וכיוצא באלה. "במחצית שנות העשרים שלו הוא אגר ידע שלא היה על לפחות אלף שירים ישראליים, על הרקע של השירים, על התקופה שבה הם נוצרו ולא פעם גם לאתר את הנוסח הנכון שלהם. זה היה מפעל שאין ערוך לחשיבותו. עד היום אני נפעם כשאני חושב איך הבחור הצעיר הזה הבין שידע שלא יסולא בפז עומד ללכת לאיבוד לעם ישראל". "ראשוני בני העלייה הראשונה כבר לא היו, אבל בניהם שיכלו לספר על ההווי של המושבות הראשונות, מושבות הברון, וגם הקיבוצים הראשונים של העלייה השנייה, כל הידע והמוצגים לא תועדו ולא הונצחו לדורות הבאים. מדובר בתשתית לתרבות הישראלית ההולכת ומתהווה, והבחור הצעיר הזה הבין שזו השעה הכמעט אחרונה שאפשר לעשות זאת ועבר מקיבוץ לקיבוץ ממושבה למושבה, לפגוש את האנשים ולראיין אותם בטייפ סלילים ביוזמה עצמאית וללא מימון כלשהו, וכך הוא הציל עבור כולנו פיסות שלמות של ידע והוויי חיים שהיום הם חלק בלתי נפרד מסלע קיומנו, אבל הם לא היו ידועים לנו ללא המפעל החלוצי שלו". מוסיף ד"ר הכהן ומספר כי מאוחר יותר בראשית שנות השישים אנשים החלו להבין את חשיבות המיזם והצטרפו אליו. הכהן מציין חוקרים וחובבי זמר שהצטרפו אליו ובשנות השישים החלו תכניות רדיו שעסקו בתחום כדוגמת 'יין ישן נושן' ו'יפים הלילות בכנען'. "אנשים נכבשו באהבת הזמר העברי. הצטרפו אליו מאוחר יותר דן אלמגור בסדרת תוכניות נוספות. חבורות זמר התחילו לשורר את השירים הללו. הוא עבר מנקודה לנקודה וערך מופעים כמעט בכל פינה בארץ ישראל. אנשים שתו בשקיקה את דבריו וספגו את אהבת הזמר העברי. היום זו חיבה שמשותפת לרבבות". "לדוד אלי היה קסם אישי בלתי נגמר שאין שני לו. אנשים שהיו אגוז בלתי ניתן לפיצוח ולא ניתן היה לחלץ מהם מידע, היחיד שהצליח לחלץ מהם מידע ולגרום להם לספר את סיפורם היה דוד אליהו. דוגמא לכך הוא יהודה שרת, אחיו של ראש הממשלה שרת, מלחין דגול בפני עצמו, היה על ערש דווי ולא רצה לחלוק את הידע שהיה ברשותו עם איש. דוד אליהו קיבל מבתו אישור לדבר אתו לעשר דקות. עשר הדקות הלו הפכו בזכותו לשעתיים ושלוש, ועד שלא הסתיימו סלילי ההקלטה השיחה לא הסתיימה ודוד אליהו חילץ ממנו פניני היסטוריה של שמר עברי כמו לחנים של שירים כמו 'ואולי' ואחרים. הדברים ידועים לנו ומסופרים היום בזכותו". על שיר זה 'ואולי לא היו הדברים מעולם' מרחיב ד"ר הכהן ומספר כי יהודה שרת התכחש לכך שהלחין את השיר ודודו, אליהו הכהן ז"ל, שאל את שרת מדוע. יהודה סירב להשיב. "את השיר הזה יהודה שרת הלחין כשהוא היה שליח של הסוכנות בגרמניה, במחנות הנוער. ערב אחד הנוער ביקש ממנו ללמד אותם שיר והוא הלחין עבורם את השיר הזה. אחר כך הוא התחרט על הלחן הזה כי חשב שהוא סנטימנטלי מדי ולא התאים למזג המלחין שבו. הוא לא הוסיף למד את השיר אבל הוא המשיך לנסוע מזרחה לכיוון ליטא ושם שמע אנשים שרים. שאל מה שרים. אמרו לו שאת 'ואולי'. הוא התאכזב וקיווה שלפחות השיר יישאר בגולה ולא יגיע לארץ ישראל, אבל כשהגיע לארץ ישראל ברחוב נחלת בנימין שמע בחנות תקליטים את השיר בקולו של יוסף שפינדל, וכמעט מרט את שערות ראשו כשהבין שהתכנית להשכיח את השיר הזה לא צלחה, והשיר הזה בצורה לא מובנת התפשט לא רק מזרחה לארצות מזרח אירופה אלא גם הגיע לארץ ישראל, ועד סוף ימיו הוא סירב לומר מדוע הוא מתכחש ורק על ערש דווי הוא סיפר לדוד אליהו מדוע". אליה ז"ל לא היה רק חוקר אם כי בזה הוא בחר להתמקד ולעסוק. "הוא היה קל כתיבה וידע היטב לכתוב פזמונים מבדרים, אבל לא ראה בזה את עיקר ייעודו. הוא היה מוזיקאלי להפליא וידע לנגן באקורדיון ובפסנתר. צריך להזכיר את אמו, סבתא חיה, שהנחילה לילדיה את אהבת הזמר העברי כשהייתה מרדימה אותם עם שירי ערש. השיר שהונצח בתודעתו היה שכב בני שהלחן שאומץ לו הוא בעצם לחן חסידי שנכתב ל'הנה כחומר ביד היוצר', והיום כשחזנים שרים 'הנה כחומר ביד היוצר' אומרים להם שזה הלחן של 'שכב בני', אבל המקור הוא 'הנה כחומר. זה היה אחד השירים האוהבים על דוד אלי שביקש שבהלווייתו השיר יושר על ידי הקהל, שכב בני שכב במנוחה, ואנחנו מקווים שהוא מוצא כעת את מנוחתו כששפתי רבים דובבות את אותם לחנים שהוא גאל מתהום הנשייה". לשאלתנו אם לאחר עשרות שנות חקר זכה דודו להכרה על פועלו מזכיר ד"ר הכהן את פרס ישראל שניתן לו על מפעל חיים, אך לא רק במגדל השן האקדמי של מעניקי הפרס הוכרה פעילותו אלא גם ברחוב. "זה היה קשור לקסם האישי שלו. הוא היה אהוב על כולם. ידע להלוך עם אנשי אקדמיה מובהקים, כולל חכמי הספרייה הלאומית, שידעו שהידע האמיתי והמידע נמצאים אצלו, שיחרו לפתחו ושאלו על שיר כזה או אחר, התייעצו וביקשו ספרים מספרייתו העשירה, אבל גם האדם הפשוט. אנשים שאלו אותי אם יוכלו להתקשר אליו ולשאול על שיר כזה או אחר והרקע שלו, וגם להם הוא נענה. הייתה בו צניעות מופלאה. בחינתו פרופסור במגדל השן ואדם שמפזם פזמון כשהוא חותך סלט, שניהם זכאים לקבל תשובות באותה מידה".