גלעד פוטולסקי

כהן הגדול ומפגש עם המוות פרשת אמור מתחילה עם הלכות מיוחדות ואיסורים הנוהגים בכוהנים, ודינים נוספים של הכהן הגדול. הכוהנים מצווים להימנע מטומאת מת (נגיעה במת או שהות ביחד עם מת באוהל משותף). לפי זה, הוא אינו יכול להשתתף בהלוויות מקרוב. כמובן, יוצאי דופן הם קרובי משפחתו הקרובים ביותר שלהם הוא כן נטמא. למה כהן בעצם נמנע ממפגש עם המוות? הפסוק בפרשתנו (ויקרא כא' ו') מסביר, שזה מפני התפקיד הייחודי שהוא נושא על ידי שירות במקדש: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ". כאשר אנו מגיעים לדינים של כהן גדול, אנחנו צועדים צעד נוסף - הכהן גדול מנוע מלהיטמא גם לקרובי משפחתו הקרובים ביותר. למעשה הוא צריך להישאר במקדש ולהמשיך את שירותו במקדש: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'". כאן אנו חייבים לשאול את עצמנו: האם אין לכהן גדול רגשות? מדוע העבודה במקדש דורשת ממנו להמשיך במשימתו? מה התורה מנסה ללמד אותנו לגבי היחס למפגש עם המוות? הרש"ר הירש (על פסוק זה) מביא הסבר מרתק: "מכאן ואילך הרי הוא מייצג את האידיאל המוסרי החיובי העליון, שיוגשם על - ידי כלל ישראל. משום כך שוב אין הוא נחשב כפרט; אלא הוא יתפוש גם את יחסיו הפרטיים מנקודת המבט של הרעיון הלאומי... שכן עליו לייצג בכל מקום את "החיים" ואת "שמחת החיים"; מקור שמחתו הוא בה'; והמקדש שכוֹנַן בידי ה' הוא מקום משמרתה לעד..." והוא ממשיך: "...אולם שעה שהלב שרוי בצער, והדעת נתונה לרעיון המוות, עליו להורות ביתר שאת את כוח ה"חיים" ו"שמחתם"; כי ה' הוא מקור חיים, והשמחה שרויה במעונו; וזו התורה היוצאת מן המקדש, אשר הוא עבדו הראשון.... היא מפרישה אותו מן הכל ומעלה אותו על הכל; היא מגינה עליו גם בשעת הצער, לבל יתגבר הכאב על רוחו; בכוחה ימצא את האומץ ואת שמחת החיים להתקרב לה' בעבודה. וזה חלקו של כל אדם המבין כמוהו את המלים אני ה'". כהן גדול הוא לא סתם אדם רגיל. מדובר על אחד שנבחר לייצג את כלל ישראל לפני ה'. הוא בצדיקותו טיפס למעלה בסולם המידות הטובות וקיבל את התפקיד המיוחד. כעת, הוא כבר אינו אדם פרטי אינדיווידואלי. כל אישיותו עכשיו הינה "כללית" ומרוממת. המשימה שלו ושל שאר הכוהנים זה ללמד את העם את המשמעות ואת החשיבות של החיים. הם צריכים להראות לכולם איך לחיות נכון עם משמעות ואפילו שמחת חיים. כוח חיים זה, זה הדבר שאנחנו כל כך זקוקים לו בזמנים קשים ומתאגרים. זה נותן להמון העם את היכולות ואת תעצומות הנפש ואת האופטימיות להתמודד עם טרגדיות ואתגרים. כמובן, איננו רוצים שהם יתעלמו מהרגשות הטבעיים שלהם (מסיבה זו, יש אכן מקום לביטויי אבילות מסויימים, אפילו לכהן גדול, ראה בפירוש הרש"ר הירש). ברור שיש מקום לביטויי אבל וצער, וכך אכן צריכים לנהוג רוב העם. אך בכל זאת, כרגע, התפקיד הכהן גדול בעצמו, הוא מעל הכאב הפרטי שלו ועליו לעודד את העם ולייצג אותם במלוא קומתם – "לפני ה'". הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש, חלק ב', פסקה מ') מסביר, שהתרחקות הכוהנים מנגיעה בטומאת מת משקף את האמונה העמוקה בחיים נצחיים, וחושף את כולנו לשקר הקיים במחשבה המוטעית ש"אחרי המוות הכל נגמר". אנחנו מאמינים בעולם הבא ובתחיית המתים. נראה שעיקרון זה נכון גם לגבי החיילים שלנו. החיילים שלנו מתו כקדושים בשם כלל ישראל. הם התעלו מעל החיים הפרטיים שלהם. הם הקריבו את עצמם על מזבח בשם כלל ישראל. כל מי שקרא מכתבים שהשאירו ודברים שנאמרו בשמם, היה נדהם לגלות את האמונה העוצמתית שהייתה להם, הנותן לכולנו השראה להמשיך את חיינו מלאים במשמעות ושמחת חיים. זה היה רצונם של רבים כפי שעולה ממה שכתבו או אמרו. זה מאוד מתחבר לתפקיד המקודש שהיה לכוהנים בעם ישראל – ללמד לעם את סדרי העדיפויות בחיים, את משמעות החיים, המסירות לעם ישראל, ואת האמונה בחיים נצחיים. וכאן אני נזכר, באחד החיילים שהשיא השנה משואה בטקס הממלכתי של מדינת ישראל, סרן שביט בן משה, אשר המשיך להילחם בקיבוץ רעים גם אחרי שהודיעו לו על נפילת אחיו רס"ן אריאל בן משה הי"ד בקרבות בקיבוץ בארי. כמה הוד! כמה הסיפור הזה הרים אותנו. נחמה אמיתית מעניין שבדיוק התלבטות זו, עד כמה לתת מקום לצער פרטי לעומת הערך הכללי, כבר עלתה בעבר. רק לפני כמה פרשות קראנו איך שביום חנוכת המשכן, מתו שני בני אהרון – נדב ואביהו. אהרון, בהיותו הכהן הגדול שמחוייב לעבוד במקדש גם כשהוא "אונן" (אבל לפני הקבורה), נאמר לו מפי משה רבינו שעליו להמשיך בעבודתו ולא לנהוג מנהגי אבילות של גידול שיער או או פרימת הבגד. לאחר מכן דנו ביניהם משה ואהרון עד כמה שייך הוראה זו. עד כמה יש "למתוח" את התפקיד הכללי-לאומי של אהרון (על פי רש"י, ויקרא, י', יב'-כ'). מצד אחד, אפשר לטעון שזה נוגע לכל הקורבנות הקרבים ביום זה (טענת משה רבינו), מנגד, אפשר לטעון שזה נוגע רק למינימום, ויש ליישם זאת רק על הקורבנות המיוחדים ליום חנוכת המשכן אך לא לכל הקורבנות הרגילים (טענת אהרון). גם לנו בשנה זו יש את הדילמות שלנו, איזה חלקים מחיי השגרה שלנו נכון להמשיך בהם בזמן מלחמה ואיזה מוטב להימנע. וכאן אני רוצה לשתף בפירוש מדהים של הספורנו. לאחר מות שני אהרון מוזכר שאהרון שתק- "וידם אהרון" (ויקרא י' ג'): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. מדוע אהרון שתק? יתכן להסביר שלפעמים הכאב גדול ממה שמילים יכולות לבטא. יש מפרשים (רש"י ועוד) המסבירים שאהרון הצדיק על עצמו את הדין (ועל כך אכן קיבל שכר). הספורנו מפרש פירוש נוסף: "וידום אהרן. שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם". לפי דברי הספורנו, שתיקת אהרון הייתה בעקבות קבלתו נחמה מאח שלו משה רבינו. ומה היתה הנחמה? עצם העובדה שהם מתו על קידוש השם, זה מה שניחם אותו. השכינה והאש שירד ביום זה למשכן היתה מתוך אירוע זה (ראה רש"י ורשב"ם על פסוק ג'). הנחמה הגדולה ביותר ואולי האמיתית ביותר לגבי נפילת חיילים בזמן מלחמה היא הידיעה שיש לכך משמעות. המיתה שלהם אינה לשווא. הם מתו על קידוש השם, הקריבו את עצמם עבור כלל ישראל. הבנה זו יוביל אותנו למצוא מחדש את המשמעות לחיים שלנו. זה יביא אותנו, בעזרת ה', לחיות את חיינו "לפני ה'", עם אמונה, אופטימיות ושמחה. הכותב הוא רב מלמד בישיבת הכותל ומלמד בתוכנית ה"שילוב" בני חו"ל בישיבה

גלעד פוטולסקי

חדשות ועדכונים על גלעד פוטולסקי

אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן

האזינו

גלעד פוטולסקי בסינגל חדש

גלעד פוטולסקי: השיר אינו בעיה