מנהג קדום הוא בישראל לשבת ליד נרות החנוכה כחצי שעה לאחר הדלקתם, ומוזכר הוא כבר בספרו של רבי יאיר חיים בכרך בעל שו"ת חוות יאיר בספרו מקור חיים (סי' תרעב סע' ב), שאף הוסיף שזה "עיקר המצווה". אני מבקש בדברים הבאים לעורר את הקוראים לנקודה למחשבה באותו זמן של השהיה לאור הנרות, ובהקשר של משמעות חג החנוכה. חג החנוכה יסודו כמובן בחנוכת המקדש, שגם על שמה נקרא החג ובמסגרתה התרחש נס פך השמן, והוסיף הרמ"א (סי' תרע סע' א) שדווקא משום כך יש משמעות של סעודת מצווה למסיבות וסעודות חגיגיות שמתקיימות בימי החג. חנוכת המקדש – קשה לנו לתאר אירוע יותר משמח מזה. שיא השיאים בחיים של עם ישראל. אחד הפרקים הארוכים בתנ"ך הוקדש לתיאור חנוכת בית המקדש הראשון (מלכים א פרק ח) והשמחה העוצמתית שהייתה בה. בוודאי גם החשמונאים שמחו מאוד כשחנכו את בית המקדש, ואנו ממשיכים את שמחתם עד לימינו בימי החג. אולם בית שני היה בעיקר תחנת ביניים בדרך אל הגלות הארוכה שתכליתה בבניין ירושלים ובית שלישי שאליהם אנו מייחלים, ועליהם אנו מתפללים מידי יום. נרות החנוכה מזכירים לנו את התכלית האמיתית – הבניין המיוחל. בתלמוד הבבלי במסכת יומא (ט, ב) הוסבר מדוע בית שני לא החזיק מעמד – בגלל שרובו של עם ישראל נותר בבבל ולא עלה לארץ בימי עזרא הסופר. לו היו כולם עולים לארץ אזי, כלשון חז"ל היו נמשלים ככסף "שאין הרקב שולט בו", ומאחר שרק חלק מועט עלו לארץ נמשלו כדלתות של עץ ארז שהרקב שולט בו. שלט איפוא הרקב בעם ישראל ובית המקדש נחרב בעווננו. עוד באותו נושא: "הקהילה מתחזקת למרות האתגרים" רבה רפורמית הדליקה נר חנוכה ברעננה הרב אליהו במסר לנשים ששבו ליהדותן אי אפשר לדלג על כאב, אבל הגבורה נותנת כוח במשך אלפי שנות הגלות נרות חנוכה הזכירו לנו באופן מוחשי ביותר את בית המקדש, שמחים אנו לאורם, וחוגגים את חנוכת המקדש ונסיו, וניצחון החשמונאים על היוונים, ומתוך כך אנו מרבים בסעודות שמחה, שלאחריהם נברך את ברכת המזון, ובה נאמר שוב תפילה על בנין ירושלים והמקדש, "רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו", ונחתום את הברכה במילים "בונה ברחמיו ירושלים אמן". בתלמוד במסכת ברכות (מט, א) אמר רב נחמן שלמרות שפתחנו את הברכה בבקשה על עם ישראל - "על ישראל עמך" אנו חותמים בבניין ירושלים, שהיא קשורה באופן ישיר בבניינו המחודש של עם ישראל: "אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר: 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס', אימתי בונה ירושלים ה' - בזמן שנדחי ישראל יכנס." בניין ירושלים שבו תלוי בניין בית המקדש יקרה רק בזמן ש"נדחי ישראל יכנס", לאמור: קיבוץ גלויות הוא תנאי בסיסי לבניין ירושלים והמקדש. בימי החנוכה, ליד הנרות, אנו צריכים להפנים את התובנה שללא קיבוץ גלויות לא נוכל לחוג שוב את חנוכת המקדש. אם אנו רוצים לקרב את בניין הבית עלינו לעסוק במרץ בכינוס נדחי ישראל. והנה נפתחה הדלת שוב. בשלהי תקופת הקורונה בקרתי באחת הקהילות היהודיות המבוססות ביותר בארה"ב, קהילה ענקית, שנמצאת במקום בטוח להפליא, מבוססת מאוד מבחינה כלכלית, ובה בתי כנסת ומוסדות חינוך, פעילויות סביב השעון, שיעורים, הרצאות, סדנאות, טיולים וכל מה שרק ניתן לחלום עליו, בקיצור איכות חיים ברמה שקשה למצוא כדוגמתה בארץ מכל הבחינות, גשמית, תרבותית ורוחנית – והכל לכאורה. מדוע לכאורה? כששוחחנו עם אחד מרבני הקהילה הוא אמר לנו שהם במצב של פחד מהבאות, הם מבינים כעת שאין עתיד ליהדות ארה"ב, ואין להם מושג איך להתקדם. תהיתי בפניו: מה קרה? כיצד חוללה הקורונה את הזעזוע הזה, ולא היה בפיו הסבר רציונלי. יש לזכור שבאותו זמן – שנתיים לפני פרוץ המלחמה בשמחת תורה, מצב האנטישמיות לא היה דומה כלל למה שמתרחש כיום, ובפרט באותה קהילה ובאותו אזור (שגם כיום נחשב בין האזורים הבטוחים והרגועים ביותר בארה"ב מבחינה אנטישמית). דברים דומים שמעתי באותו שבוע גם בשיחה אקראית בבית חב"ד בשדרה החמישית במנהטן על קהילה אחרת באזור ניו יורק, קהילה עשירה ומבוססת מאוד, שמעולם לא הייתה עסוקה בנושא של עלייה לארץ. רב חבד"י מאותה קהילה שנקלע גם הוא למנהטן, סיפר לי שבני הקהילה עסוקים במחשבות על עלייה לארץ באופן מפתיע, וגם אותו שאלתי מה גרם לכך? איך הקורונה השפיעה עליהם בהקשר של עלייה? וגם הוא לא ידע מה לענות לי. חזרתי לארץ בתחושה שהקב"ה גרם לזעזוע בנשמות אחינו בני ישראל היושבים בגלות ארה"ב דרך מגפת הקורונה, ופתח בפניהם את השערים שוב. אם מחסומים רוחניים של הגלות המוזהבת של ארה"ב נעלו את השערים בפני הרצון והמחשבה לעלות (הגוף היה משוחרר לעלות, ורק הנשמה הייתה כלואה), הנה ה' מקבץ את נדחי ישראל ופותח גם את השערים הללו. פניתי ללא מעט גופים, אנשי ציבור, חברי כנסת, ורבנים, "שרים וכל שופטי ארץ", ואמרתי להם: עתה היא עת רצון, הבה נאיר את אור ציון בפניהם, "אור חדש על ציון תאיר", ונעזור להם לכוון את מחשבותיהם לכיוון מעשי, ונתעל את הזעזוע שהם חוו בשנת המגפה לעלייה לארץ. אולם נתקלתי בעיקר בכתף די קרה. התחננתי להקצאת משאבים ותשומת לב; אמרתי בכל מקום שאליו הצלחתי להגיע את דברי מרן הראי"ה קוק בדרשתו המפורסמת לשבת שובה (שנת תרצ"ד) בחורבת רבי יהודה החסיד (שמופיעה בספר מאמרי הראי"ה) שהשופר שמעיר את הגאולה - "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" – יכול להיות שופר גדול ומהודר, שופר שמבוסס על רצון לעלות לארץ מתוך הכרה פנימית שזהו המקום לכל יהודי, וכאן שורה השכינה. אבל יכול להיות גם "שופר טמא" – גזרות והתנכלויות (כשהוא זצ"ל הזכיר את היטלר ימ"ש), וכדברי התלמוד במסכת סנהדרין ש"מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כשל המן", שיגרום להם לברוח מחוסר ברירה מארצות פזוריהם ולעלות לארץ. שאלתי את בני שיחי, האם אנחנו מחכים לשופר טמא חלילה? לגזרות המן? והנה, התמהמהנו, מערכות בחירות תכפו עלינו, עניינים אחרים (חשובים ככל שיהיו) העסיקו אותנו, והעיסוק בעידוד עלייה מסיבי לא קיבל את תשומת הלב הנדרשת. המספרים מדברים בעד עצמם, שנת 23 עד המלחמה הייתה שנת שפל במספרי העולים מארצות הרווחה. ואז הגיע לצערנו קול גדול של שופר טמא, פרצה המלחמה בשמחת תורה ועוררה אנטישמיות שהייתה כבושה בלבבות אומות העולם. ההתקפות הפרועות בערים הגדולות במדינות ה"מתורבתות" ביותר על יהודים, על מוסדות, על כל מה שמזכיר את שם ישראל בעולם הדהימו את כולם. כמעט כמו בגרמניה התרבותית של שנות השלושים. וקהילות ישראל בעולם נבוכו. ההפגנות הברוטליות במקומות שהיו אמורים להיות הכי ליברליים ומוסריים הדהימו אותם, וגרמו להם לזעזוע עמוק, זעזוע מוסרי, תרבותי ורוחני, ושוב הוצפה שאלת העלייה כלפי מעלה. שוב פותח ה' את שערי קיבוץ הגלויות, ומסיר מחסומים נוספים, תרבותיים, מוסרים ורוחניים שחסמו את העולים לארץ, והפעם הם נפרצו באמצעים אלימים, לא מתוך אור אלא מתוך חושך. האם נשכיל לנצל את השעה, ולהאיר את אורה של ארץ ישראל בעולם, או שמא נמשיך לעסוק רק בעניינים החשובים הפנימיים שמעסיקים את מדינת ישראל? הגל העכור ששוטף את העולם אולי לאט לאט ידעך, ושוב יינעלו שערי קיבוץ גלויות ובניין ירושלים ובית המקדש יידחה שוב... ואז למה נצפה? לאורם של נרות החנוכה נזכור שאם ברצוננו לראות שוב בבניין ירושלים והמקדש עלינו לעסוק במרץ בעידוד העלייה וקליטתם של העולים בארץ, משום ש"בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס". ה' פותח את השערים כדי שנוכל אנחנו לפעול ביחד עמו ולכנס את נדחי ישראל, ובכך לאפשר את בניין ירושלים.
