מגפת הקורונה הניבה ביקורת כלפי חרדים גם ממי שבדרך כלל אינם יוצאים כנגדם. אכן, לאחר הצפייה באופן קבלת ההחלטות בביתו של הרב קנייבסקי קשה למצוא מילים חיוביות על חברה שכך היא מובלת. יחד עם זאת אינני בטוח שאופן ההובלה של משרדי הממשלה נעשה טוב יותר. באופן פרדוכסלי תהליך קבלת ההחלטות שם פחות חשוף למצלמות. זה לא מאפשר לנו להניח שהוא מוצלח בהרבה. למען האמת אין להאשים בכך איש. מחלה בלתי ידועה וכה מתעתעת מזמינה החלטות משתנות, וניהול שאינו עקבי. בכל זאת אני רוצה לטעון בזכות החרדים ובזכות תרומתם לחברה הישראלית. הגישה החרדית הבסיסית 'חרד' הוא מי שחי בפחד ובחשש. בין אם זה חשש מרבונו של עולם, ובין אם חשש מהעולם שאותו הוא יצר. 'חרד' הוא מי שנטייתו הבסיסית היא התכנסות והתבצרות. בעיני זו תגובה הופכית לנטיית ה'מאמין', לבטוח בעולם הזה ולהרגיש כי הסביבה האנושית הנה חיובית ותומכת. על כל פנים התפיסה החרדית הקלאסית מתייחסת לעולם הזה כפרוזדור שצריך לעבור, כניסיון שעליו צריך להתגבר עליו. עבור החרדי החיים אינם הזדמנות שצריך לממש אלא מבחן שצריך לצלוח. העולם המודרני העצים את הנטייה החרדית. בשלהי המאה ה-18 כאשר הגיעה המודרנה לפתחו של העולם היהודי עם צו הסובלנות של הקיסר יוזף השני ביקש נפתלי הרץ וייזל להיענות לאתגר והציע לראות בצו הסובלנות הזדמנות ולא איום. הוא קרא לעודד חינוך מודרני, שיכלול גם לימודי תנ"ך, דקדוק עברי, גאוגרפיה, מתמטיקה ועוד. ה'נודע ביהודה' ואחרים יצאו בשצף כנגד הרעיון מתוך חשש ש'תורת האדם' תבוא על חשבון 'תורת ה'' (על פי המינוח של וייזל). רוב היהודים קיבלו את עמדת הרבנים ששני סוגי הלימוד אינם יכולים לדור יחד. חלקם הגדול פנה ל'תורת האדם', והמיעוט, אלו החרדים של היום, נצמדו ל'תורת ה''. בעיני האחרונים, העולם, שממילא עד אז נתפס כמרחב מלא מזימות ופיתויים, נתפס מעתה כמאיים שבעתיים. היראים נדרשו יותר מתמיד לבצר את החומות. אם כן, מול העולם המודרני ניצב האדם החרדי כשתנועת החיים הבסיסית שלו היא רתיעה וחסימה. לפני שהוא מכניס משהו לפה – הוא בודק, לפני שהוא קורא ספר חול – הוא שואל, לפני שהוא משתמש בטלפון הנייד הוא דואג שתהיה שם חסימה. 'כשר' מבחינתו זה משהו שנבדק כהלכה. אם אין על כך חותמת הוא לא ייגע. מעתה מובן מדוע מוסדות השלטון אינם זוכים לאמון מצד החברה החרדית. רתיעתם מהמדינה היא חלק מההסתייגות שלהם מ'תורת האדם'. הרב סולובייצ'יק היטב להגדיר זאת במסגרת ההספד שלו על דודו הגרי"ז, שהיה אחד מהמנהיגים הבולטים של היהדות החרדית. שם הוא קבע כי הגרי"ז לא התנגד כלל למדינת ישראל אלא "היה מנותק לגמרי מכל חשיבה והגבה סוציו-פוליטית. מה שאפשר לומר עליו הוא, שהמדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכית, ובסולם הערכים ההלכיים שלו" ('דברי הגות והערכה', 89). כלומר, כל מה שלא נכנס ב'תורת ד'' אינו זוכה להתייחסות ערכית. אין לטעות, הגרי"ז הכיר בקיומה הפוליטי של מדינת ישראל, אך לא בקיומה הערכי. מדינת ישראל עבורו היא ישות נטולת ערך לאו דווקא עקב מעשיה אלא בגלל שהיא לא נכללת בקטגוריה של 'תורת ד''. מדינת ישראל מבחינת ההגות החרדית היא כמו לימודי מתמטיקה. זה משהו נטול מעמד ערכי, ולפיכך יש להתייחס אליו בחשדנות וברתיעה. אפשר להשתמש אך צריך להיזהר, מותר ליהנות אך צריך לבדוק היטב אם יש עליו חותמת כשרות. בבואנו להתייחס לחרדים עלינו לזכור הן את עמדתם הנפשית והן את עמדתם הערכית. התגובות בזמן הקורונה לחברה החרדית התפרצות הקורונה הכניסה את החברה הישראלית ללחץ ולחרדה. התגובה הראשונית הייתה סגר שבו כולנו חששנו מפני הבאות. החברה החרדית, שנטייתה הפסיכולוגית היא חשש ועמדתה הערכית היא חשד, לא מיהרה ליישר קו עם ההנחיות הממלכתיות. אנו אז, כדרכה של חברה בלחץ, המטרנו עליהם קיתונות אשמה ובוז. ביטוי השנאה והלעג שנשמעו כלפיהם לא היו מביישים חלק מכתבי העת האנטישמיים: 'לסגור אותם בבני-ברק', 'למנוע מהם תקציבים', 'הם עוד ידביקו את כולנו' – היו רק חלק מההצעות שנשמעו. לגבי אלו שגם ככה מאופיינים בחרדה גבוהה סוג התנפלות זה בוודאי לא הועיל. מי שנטייתו הבסיסית היא חשש וחרדה זקוק בשעת משבר ליד תומכת. קולות הזעם המופנים כנגד החברה החרדית מכניסים אותם ליתר מגננה. כל מי שכמוני מייחל להשתלבות שלהם בחברה הישראלית צריך להבין את גודל האבסורד. צורת התייחסות זו לחברה החרדית מזיקה להם ולנו. זוהי חברה שבהגדרה נמצאת מאחורי חומות, וזריקת בליסטראות של מילים לא יפרצו את החומה אלא רק יגרמו לעומדים מאחוריה להתבצר עוד יותר. התגובה כנגד הציבור החרדי גם לא מוצדקת, מדוע? כאן אני מגיע לפארסת פתיחת תלמודי התורה ובתי הספר. בשלב זה של האירוע, לאחר חגי תשרי וחצי שנה ויותר לתוך המגפה הסתבר ששום דבר לא ברור, וכל תחזית שנצפתה הסתברה כמוטעית. ברור שצריך לקיים איזו שיגרה אך לא ברור איזו, מה ניתן כבר לפתוח ומה צריך להישאר סגור? בחירת המדינה הייתה ברורה: קודם כל תעסוקה. גם מתווה פתיחת בתי הספר הוכפף לשיקול זה. החברה החרדית בחרה אחרת: למידה, שעבורם זה ערך שנופל אך במעט מערך החיים. מכיוון שכך שגרת חיים פירושה עבורם קודם כל חזרה ללימוד. אין זה המקום להכריע בין העמדות השונות, אך צריך להכיר בכך שזוהי הכרעה ערכית, שמבוססת על אידאלים שונים. הטענות בשלב זה כאילו החברה החרדית מזלזלת בחיי אדם, חותרת תחת הסולידריות החברתית, מנצלת ומופקרת הן טענות אטומות, במקרה הטוב, ומרושעות, במקרה הרע. מקרי המוות בחברה החרדית יוכיחו. אלו, בשלב זה, אינם מצדיקים באופן ברור הכרעה לכאן או לכאן, וגם אם בעתיד יסתבר כי הכרעה אחת טובה מהאחרת הרי שאין זו אלא חכמת הבדיעבד. בזמן אמת, יש להודות, איש מאתנו לא יודע מהי הדרך הראויה ביותר להתמודד עם המגפה. מודלים והשערות יש למכביר, אך עובדות מוכחות - מעט. ניתן לטעון כי החברה החרדית טועה, אך מכאן ועד להאשים אותה בזלזול, ניצול והפקרות המרחק רב. מעבר לכך אני סבור שראוי להביע הערכה כלפי הציבור החרדי, ומדוע? אני לא מסכים עם הציבור החרדי, לא עם הפסיכולוגיה שלו ולא עם עמדותיו הערכיות, גם מבחינה סוציולוגית אני לא שייך לחברה החרדית ובכל אופן יש לי עניין להגן עליהם. זאת משום שאנו, חברת הרוב ההגמונית, זקוקים לאופוזיציה. כיום, החברה החרדית היא כנראה האופוזיציה היחידה שבנמצא. הבה נודה, אין הבדל מהותי בין לפיד, לגנץ, לביבי ולבנט. כל אלו חושבים באותו אופן, ומכוונים לאותו היעד. כל המחלוקת היא מי יישב ליד ההגה ומי יצעק מאחור. החברה החרדית מציעה יעד אחר. אנחנו כועסים שהם לא משתפים פעולה ולא מנסים להשתלב במאמץ הקולקטיבי, אך לא שמים לב שהם בכלל לא מכוונים לאותו היעד. אנחנו כועסים שהם לא מתגייסים, לא מייצרים מספיק וגם לא משתלבים כראוי בשוק העבודה. אנחנו לא מבינים מדוע הם לא לומדים לימודי ליבה ולמה הם מדירים את רגליהם מהאקדמיה – כל זה נראה לנו לא רק לא מובן, אלא גם דוחה ומרגיז. אנחנו שקועים בדהירה קדימה, ומבחינתנו בצדק אנו מתוסכלים מאלו שיושבים בספסלים האחוריים ולא תורמים דבר. אבל ראוי שנשאל אותם אם הם בכלל רוצים להגיע אתנו לאותו היעד. והתשובה שלהם – לא. הם לא רוצים להיות מעצמת הייטק, החברות ב- OECD לא מעניינת אותם והם לא מעוניינים בשיפור התל"ג. לנו היעדים הללו נראים כמובנים מאליהם, ואנו מביטים אל החברה החרדית כחברה פרזיטית הנהנית מפרי עמלנו. קשה לנו לקלוט שאלו הם היעדים שלנו. להם יש יעדים אחרים. אין זה מענייני להסביר אותם, כי אני לא שייך אליהם. אבל אני בהחלט מעוניין להקשיב להם. אני שמח שיש למישהו דעה שונה משלי, וזה גורם לי לבדוק מחדש את עמדותיי. נשוב לקורונה – לנו היה ברור כי צריך להרחיק את החולים מסביבתם, אך יאיר שרקי בכתבתו המופלאה חשף אותנו לכך שיש גם אפשרות חלופית. אני לא יודע איזו חלופה טובה יותר, אבל שמחתי לראות שיש מי שחושב אחרת ומאתגר את התפיסה הקיימת. גם אם הם טועים – צריך להודות להם על כך שהם מצריכים אותנו לחשוב מחדש על עמדתנו שלנו. לנו ברור כי הילדים צריכים ללמוד מהבית, וכי אין לשוב ללימודים סדירים כל עוד אין פתרון של חיסון. הם מראים לנו שזו רק בחירה ויש בהחלט אפשרות אחרת. שוב, אינני יודע איזו בחירה טובה יותר, אבל אני שמח לראות שיש מי שחושב אחרת ממני. שמא הוא צודק ממני? אסכם אפוא, הביקורת המשתלחת כלפי הציבור החרדי אינה יעילה, אינה מוצדקת ויש בה פספוס של הזדמנות חשובה. הזדמנות לבדוק את עצמנו מחדש.