אם אתם קוראים את המאמר הזה משטח מדינת ישראל, הרי שאתם נמצאים בטווח פגיעה של טילי החיזבאללה. המצב העגום הזה נוצר עם כניסתו של חיזבאללה לריק שהותירה אחריה ישראל כשהסיגה את צבאה מלבנון באופן חפוז ומשפיל, בשנת 2000, אחרי כ-15 שנים בה החזיקה ב"רצועת ביטחון" בחלקה הדרומי של המדינה השכנה. כ-20 חיילים נהרגו ברצועת הביטחון בלבנון מדי שנה, וכל קורבן שנפל היה עוד זרד למדורת התעמולה התבוסתנית ששידרו שלי יחימוביץ', אז עורכת ומגישת “הכל דיבורים” ב"קול ישראל”, ותלמידתה הנאמנה כרמלה מנשה.

השתיים האלה, בסיוע לא מעט עיתונאיות אחרות שהלכו בדרכן ובעזרת ארגון זעיר שנקרא "ארבע אמהות", אותו טיפחו והעצימו, הפעילו לחץ פסיכולוגי מאסיבי על העם ועל ראש הממשלה דאז אהוד ברק, בטענה שאסטרטגיית צה"ל בצפון נובעת מגישה "מאצ'ואיסטית" גברית ואילו הן, משום היותן נשים, מביאות עמן גישה אחרת, נכונה יותר וחכמה יותר.

במבט לאחור הרי שהגישה ה"חכמה" אפילו לא חסכה בחיי חיילים, כי אותו מספר החיילים שחייהם "נחסכו” במשך שש השנים שאחרי הנסיגה מהרצועה נפל בבת אחת במלחמת לבנון השנייה. אלא שחוץ מהאבידות האלה, ישראל הושפלה וספגה טילים בעורפה, ועכשיו אנו ניצבים מול לבנון בשליטת חיזבאללה, אשר כאמור מכוון עשרות אלפי טילים על כולנו. בנוסף, הנסיגה ההיא נחשבת למהלך שדירבן את יאסר ערפאת ימ"ש לפתוח במלחמת הטרור הגדולה בשנת 2000 – ונתנה את אות הפתיחה לאחת מהתקופות המזוויעות והאיומות בתולדות המדינה.

תעמולת הבגידה ה"נשית" הזו לא התחילה עם שלי יחימוביץ', והיא לא נעלמה עם נסיגת צה"ל מלבנון. בפרק הקודם בסדרה זו  הבאנו כתבה הלקוחה מתוך אתר השמאל "הטלוויזיה החברתית", אודות צעדת "יום האישה הבינלאומי" שנערכה ב-8 במרץ 2009. בדקה ה-1:25 באותו סרטון אומרת שלי הופמן מהאגודה לזכויות האזרח כך:

"ההסתכלות בכלל על האופן השונה שבו נשים נפגעות במלחמות מגברים היא תחום יחסית חדש, הוא נושא לשיחה או דיון ציבורי יחסית חדש. כתוצאה מהתפיסה הקורבנית של נשים והתפיסה שכל הזמן צריך להגן עליהן מפני אונס, תקיפה מינית, ובכלל מהפגיעות שלהם כאוכלוסיה אזרחית, ארגוני הנשים פעלו להביא לשינוי המצב הזה. בסופו של דבר מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 1325 החליטה שמדינות צריכות לפעול לשלב נשים בתהליכי משא ומתן לשלום ולפתרון סכסוכים”.



דגלים אדומים לצד סמלים פמיניסטיים והומוסקסואליים

בצעדת "יום זכויות האדם הבינלאומי" ת"א, דצ' 09'

מה בעצם אומרת לנו הגברת הופמן? היא מסבירה שישנו "תחום חדש" של "דיון ציבורי" או של "הסתכלות", אבל היא לא אומרת לנו מי עומד מאחורי "התחום" הזה, אלא שומרת על סוג של מיסתורין, כמי ששותפה לידע "מדעי" בעל חשיבות.

זהו מאפיין קבוע של התעמולה הקומוניסטית, מאז ומעולם. תמיד המרקסיסטים מייצגים את "הקידמה”. תמיד הם המחדשים וה”מדעיים”, גם כאשר הם אומרים את אותם ההבלים המוחלטים שהם אמרו לפני מאה שנה. ואילו מי שלא הולך אחריהם, מי ששפוי, מי שמאמין בערכי מוסר בסיסיים, מי שסתם מסתכל סביבו ורואה את המציאות – אלה הם אנשים שתקועים כביכול במאות הקודמות או באלפים הקודמים.

דבר דבור על היפוכיו

ה"הסתכלות" של הגב' הופמן קובעת שהתפיסה המסורתית היא שנשים הן קורבנות ו"כל הזמן צריך להגן עליהן מפני אונס, תקיפה מינית ובכלל מהפגיעות" – וכי תפיסה זו שגויה ומיושנת. התפיסה "החדשה", לדבריה, היא ש"צריך לשלב נשים בתהליכי משא ומתן לשלום". 

גב' הופמן מזכירה את ההחלטה 1325 של האו"ם אשר קובעת אף היא כי יש לשלב נשים בתהליכי משא ומתן. אכן, הנוכחות הפמיניסטית באו"ם היא גדולה. כגוף בינלאומי האו”ם היווה תמיד בית נוח עבור מרקסיסטים, וכפי שציינו במאמר קודם, המוסד אף קלט מרקסיסטים רבים שנאלצו לפנות את מקומותיהם במנגנוני השלטון בארה"ב בתקופת מקארתי. מה שמעניין הוא שבהחלטה 1325 כתוב דווקא כי "מרביתם של הנפגעים בסכסוכים מזויינים הם נשים וילדים", והיא אף "קוראת לכל הצדדים המעורבים בסכסוך מזוין לנקוט אמצעים מיוחדים על-מנת להגן על נשים ונערות מפני אלימות בעלת אופי מגדרי”. זה בדיוק ההיפך ממה שהגב' הופמן אומרת (היא הרי אמרה שנשים אינן קורבנות והן לא צריכות שהגברים יגנו עליהן), אבל להגיד דבר והיפוכו תמיד היה חלק משיטת הפעולה של המרקסיסטים.

על סמך ההבל הזה, הצליחו ארגוני הנשים של השמאל להעביר בכנסת, בעזרת הח"כיות אתי לבני ויולי תמיר, את תיקון מס' 4 לחוק שיווי זכויות האישה שדורש ייצוג לנשים בכל "ועדה או גוף אחר שהוקם לשם עיצוב מדיניות לאומית בכל נושא לרבות בנושאי חוץ או ביטחון, או לשם מניעה, ניהול או פתרון של סכסוך מדיני או בין-לאומי, לרבות ניהול משא ומתן, ובכלל זה לקראת חתימה על הסכם

על סמך ההבל הזה, הצליחו ארגוני הנשים של השמאל להעביר בכנסת, בעזרת הח"כיות אתי לבני ויולי תמיר, את תיקון מס' 4 לחוק שיווי זכויות האישה שדורש ייצוג לנשים בכל "ועדה או גוף אחר שהוקם לשם עיצוב מדיניות לאומית בכל נושא לרבות בנושאי חוץ או ביטחון

ביניים או על חוזה שלום”. החלום של הפמיניסטיות הוא לאלץ את הממשלה לשתף את הנשים של השמאל הבוגדני במשלחת משא ומתן עם השכנים "הפלשתינים" שלנו.

שלי יחימוביץ' לא המציאה את קו התעמולה לפיו אנשי הצבא והגברים בכלל הם “מאצ'ואים” ולכן לא מתאימים לענייני ביטחון, ואילו "נשים עושות שלום". זהו קו תעמולה קבוע של השמאל המרקסיסטי הבוגדני והחתרני, לפחות מאז שנות ה-1940.

בשנת 1949 הזמין הקונגרס האמריקאי מחקר אודות ארגון נשים שנקרא ה-Congress of American Women, או CAW. דו"ח המחקר קבע כי הארגון הוא ארגון חזית של המפלגה הקומוניסטית והוא הוצא אל מחוץ לחוק ונסגר. בדו"ח נכתב כי "נשים קומוניסטיות מייצרות בגידה באמצעות שפה סמויה אך משכנעת”.

באפריל 1949, נכתב בדו"ח, ערכו ארגוני נשים של השמאל כנס למען "השלום" בפריז. "כפי שצרפת הפכה חסרת אונים מול הנאצים ב-1940 בעזרת תעמולה פציפיסטית משתקת", נכתב בדו"ח, "כך קיוו הרוסים לשתק את הדמוקרטיות עם מתקפת 'השלום' הנוכחית שלהם".

בהודעה מטעם הכנס נכתב כך:

"נשים! משימתנו היא למנוע מהבעלים שלנו, מבנינו ומאחינו להישאב לתוך מלחמה חדשה שבה יהפכו להיות בשר תותחים עבור האינטרסים של הרפתקנים ובעליה של הפצצה הגרעינית... זכרו כי מדינה המדכאת מדינה אחרת אינה יכולה לחיות בשלום".

נשמע מוכר? 

הגוף המוביל בכנס היה "איגוד הנשים הדמוקרטי הבינלאומי" (WIDF). ה-WIDF פירסם קריאה נפרדת בה הכריז כי "הנשים, האמהות המביאות תקווה לעולם צריכות לדעת שאנו רואות זאת כחובתנו הקדושה להגן על חיי ילדיהן ועל ביטחון בתיהן”.   

זה סוג התעמולה ששלי יחימוביץ', שגדלה בבית קומוניסטי-לוחמני ויודעת קטעים מכתבי מרקס בעל-פה, התאימה לקהל הישראלי, ושידרה מפיהן של "ארבע אמהות". יחימוביץ' לקחה את המסר הבוסרי של חבורת הקיבוצניקיות והלבישה אותו בבגדי תעמולה מרקסיסטיים-פמיניסטיים מקצועיים. "למדנו לחדד את האימרות שלנו,”סיפרה סמדר בן-פורת מ”ארבע אמהות” בראיון ב-2005. "באנו עם משהו חזק ועם הזמן למדנו איך לומר אותו. למדנו לצאת מהמקום האימהי למקום הנשי”.

מה שארצות הברית ידעה ב-1950 נשכח, או הושכח, וישראל של שנת 2000 לא הבינה בכלל לאיזו תעמולה היא נחשפת. שדרים ממין זכר וארגון גברי לא היו מצליחים להחדיר את מטען התבוסתנות הזה לאולפני "קול ישראל", כי העם היה קולט שהם בוגדים. אבל כאשר העניין נעטף בצמר גפן של "נשיות" ו”אמהיות”, בשפה נשית-מרקסיסטית "סמויה אך משכנעת", עם ישראל הרגיש והגלותי, שיש לו חולשה לנשים חזקות ובמיוחד לאמהות, נמס.

ובמזרח התיכון, מי שנמס – מת.



פרקים קודמים בסדרה "שלטון השמאל דרך ארגוני הנשים":