שרשור חדש
היי אנשים בואו תציצו כמה רגעים, זה חשוביעל
עבר עריכה על ידי אני הנני כאינני בתאריך ט"ו באב תשפ"ב 01:38
 

יש לי כמה מילים (טוב, כמה פסקאות) לומר לכם, גם מתוך היכרות עם הפורום וגם מתוך דברים שאנשים מכאן אמרו לי. תנסו להחזיק ראש:

 

הפורום הזה הוא אחד הפורומים הפעילים של פסיפס, ולא סתם. כתיבה היא האומנות הכי קלה - לוקחים דף או פותחים תזכיר בפלאפון וכותבים מה שעולה לראש. לפעמים טורחים קצת על חרוזים או מבנה, מוסיפים קישוט של מקפים כפולים (- -) והופ, יש לנו שיר.

נכון, לפעמים זה עובד. אבל ברוב הפעמים זה פשוט לא מספיק.

 

מכירים את נתן אלתרמן? אחד המשוררים המוכרים והמוערכים בספרות העברית, נהג לכתוב אינספור טיוטות לכל שיר. הוא כתב, ואז קרא ושינה משפט, ואז קרא שוב ושינה חרוז, וקרא שוב וגנז. ואחרי תקופה ארוכה קרא שוב ומחק ותיקן והוסיף. ושוב גנז, ושוב קרא, וככה עד שהוא קיבל תוצאה מושלמת ויצירה איכותית ומחושבת שראויה להתפרסם.

לאלתרמן היו כנראה עצבים של ברזל ויכולת נדירה של ביקורת עצמית. לא כולנו יכולים לעשות את זה, אבל כולנו בהחלט צריכים ללמוד ממנו מהי אומנות. שירה (וכל כתיבה אחרת) היא מלאכת מחשבת לכל דבר, שדורשת חשיבה עמוקה ועין אומנותית. היא דורשת קריאה חוזרת, תשומת לב לפרטים ונכונות לשנות את הטקסט אחרי שהוא כבר יצא ממך.

 

אני זוכרת שפעם הייתי בסערת רגשות והוצאתי את הפלאפון כדי לכתוב מתוך הסערה. יצאה לי פסקה מרשימה, מלאה ברגשות טעונים וכאב חשוף, והיא הייתה מרגשת והכול, אבל אחרי כמה דקות קראתי אותה שוב ומשהו היה חסר לי. נכון, כתבתי אותה בשיא הסערה והיא כולה אני וזה היופי בה, אבל בשבילי זה לא היה מספיק. העתקתי אותה למקום אחר והתחלתי לעבור משפט משפט ולשלב חרוזים עדינים בין המשפטים. שיניתי כמעט חצי מהקטע, אבל התוצאה הייתה מרשימה בהחלט, וביטאה את כל מה שהיה שם בהתחלה ואפילו יותר.

 

מה אני מנסה לומר? אל תחששו מתיקונים. לשיר יש שני צדדים - הצד של הכותב והצד של הקורא. הצד של הכותב הוא חשוב מאוד, אחרי הכול אנחנו מנסים לכתוב כמה שיותר מתוך עצמנו, אבל הצד של הקורא הוא לא פחות חשוב. שיר במגירה הוא לא כמו שיר שיוצא החוצה לעולם ופוגש אנשים. אחת המטרות שלנו בכתיבת שיר או סיפור טוב היא שהקורא יבין, יזדהה ויתרגש, אנחנו רוצים שמשהו יזוז אצלו בלב ויגרום שינוי.

 

הרבה מהכותבים, גם כאן וגם בכל מקום אחר, טוענים שאין מה לבקר שירה כיוון שאומנות היא ללא גבולות ותלויה לגמרי ברצון הכותב. האמירה הזו נכונה חלקית. אף אחד לא ישב וכתב רשימת כללים שכל יוצר חייב לעמוד בהם, ואם מישהו עשה את זה הוא לגמרי פגע באומנות. אבל היי, במוזיקה - שהיא אומנות לכל דבר - לא שומעים זיופים לפעמים? וזיוף, לרוב, הוא לא אומנות. הוא יכול לבטא את הרגשות של המלחין עד מחר אבל אף אחד לא ישמע אותו מרצונו החופשי. (וכיוון שאומנות היא בכל זאת חופשית, אתם תמצאו מלחינים שכן משתמשים בזיופים לשם האומנות. תוכלו לשמוע את זה בתחילת השיר "לונה פארק" של שלמה גרוניך. אני אוהבת את השיר הזה מאוד והזיוף בהתחלה הוא אומנות גאונית בעיניי, אבל רק כי היא עשויה בחוכמה ומתוך כוונה מפורשת.)

 

גם בכתיבה יש זיופים.

יש זיופים שקל מאוד לאתר ויש זיופים שרק עין מקצועית תשים לב אליהם. ידעתם שכל משורר שרוצה להוציא ספר שירים יושב לפני כן עם עורך שירה? דיברתי עם מישהי שעובדת בזה, והיא סיפרה לי שהרבה כותבים מתרעמים על ההערות שהיא נותנת להם. זה השיר שלי, הם אומרים, זה מה שרציתי שיהיה בו. והיא עונה להם בדיוק את מה שכתבתי קודם - אם אתם מוציאים את השיר הזה מהעולם הפרטי שלכם, הוא צריך להיות נקי מזיופים. מרגע שפרסמתם אותו הוא כבר לא שלכם וכלום לא משנה.

 

בדיוק בשביל זה נועד הפורום.

אנחנו מעלים לכאן שירים כדי לקבל עליהם ביקורת, כדי שנדע איזה חלקים בו הם אולי יפים וברורים בעולם שלנו אבל נשמעים כמו זיופים כשהם יוצאים לעולם הגדול. לא את כל הביקורות שכותבים לנו נקבל, אחרי הכול השיר הוא שלנו. אבל הביקורות הן חשובות מאוד בעולם האומנות ובדרך כלל הן גורמות לשיר להישמע הרבה יותר טוב והרבה יותר שלם. לכן אין מה להיפגע כשכותבים לכם ביקורת - תודו על הזכות לדעת איך אחרים תופסים את האומנות שלכם ותשקלו אם לקבל את הביקורת או לא.

 

ומכאן אני עוברת לנושא האחרון - פסיפס.

 

לא הרבה יודעים, אבל הפורומים האומנותיים נבנו כדי ליצור שיח חופשי סביב היצירות וכדי לתקן ולשפר אותן לפני שהן עולות לפסיפס. הפורום הזה הוא בעצם תחנת ביניים בדרך לדבר האמיתי, ועם השנים הוא הפך לדבר עצמו וחבל שכך. הבמה של פסיפס רק מחכה ליצירות הטובות ביותר שלכם. אומנם בחצי שנה האחרונה היא העלתה אבק וחלודה, אבל היום היא חוזרת לזהור. תכתבו כאן טיוטות, תקבלו חיזוקים וביקורות ואת היצירה הסופית והמוגמרת תשלחו לפסיפס. זו במה ראויה לאומנות שלכם.

 

(אני הנני כאינני - כמדומני שהפסיפס יותר אינו פעיל).

 

 

פרוייקט לקידום - מוזמנים להשתתף.אני הנני כאינני
רשימת קישורים לאתגרי כתיבהאני הנני כאינני
עבר עריכה על ידי אני הנני כאינני בתאריך ט' בחשון תשפ"ג 21:21
 

לנוחותכם, להלן רשימת קישורים לאתגרים שעלו בפורום בעבר.

 

אתגר שבועי לעידוד כתיבה - שבוע שני! - פרוזה וכתיבה חופשית

אתגר שבועי לעידוד כתיבה - שבוע שלישי! - פרוזה וכתיבה חופשית

אתגר שבועי לעידוד כתיבה- שבוע חמישי! - פרוזה וכתיבה חופשית

האתגר השבועי!!!! - פרוזה וכתיבה חופשית

האתגר השבועי מספר 2 - פרוזה וכתיבה חופשית

האתגר השבועי מספר 2!!! - פרוזה וכתיבה חופשית

אתגר פתוח? - פרוזה וכתיבה חופשית

אתגר - סתם כי בא לי, נראה אתכם... - פרוזה וכתיבה חופשית

(אתגר) אסיים להבוקר - פרוזה וכתיבה חופשית

 

תרגיל פרשת ואתחנן - ט' באב - פרוזה וכתיבה חופשית

תרגיל לפרשת עקב - אוּפְּס! - פרוזה וכתיבה חופשית

תרגיל לפרשת ראה - אלול!! - פרוזה וכתיבה חופשית

תרגיל לפרשת שופטים - פרוזה וכתיבה חופשית

תרגיל פרשת כי תצא - מלחמה! - פרוזה וכתיבה חופשית

תרגיל פרשת כי תבא - תכלה שנה וקיללותיה - פרוזה וכתיבה חופשית

תרגיל שבת שובה - קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים - פרוזה וכתיבה חופשית

***אתגר שבועי - שירת האזינו*** - פרוזה וכתיבה חופשית

*** האתגר השבועי - ושמחת בחגך *** - פרוזה וכתיבה חופשית

📣📣📣 האתגר השבועי! - להתחיל מבראשית 🌄 - פרוזה וכתיבה חופשית

האתגר השבועי - תיבת נח - פרוזה וכתיבה חופשית

📣📣📣 האתגר השבועי - לך לך! 🚶🏃🌄 - פרוזה וכתיבה חופשית

 

יום שישיxmasterx

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

אהבתי אבל חסר סימני קריאהדגדגןאחרונה

הדרך בה הלכתיחן קורקוס

הדרך בה הלכתי

דרך בה סללו אבותי

בה עקבי השארתי

בה אסלול דרך לבני

ובני יסללו דרך

בה הרחיבו פעמי

והיה נפשי כעץ על פלגי ימי

אשר לא יבלו פרותי

הדרך בה הלכתי

לא אעזבנה כל ימי

מונדיאל תשעה באבימח שם עראפת

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

חסרים בתי כנסת? תחפש אחד אחרנקדימון

פפפפ לא הבנתימח שם עראפת

נראה לי שכן הבנתינקדימון

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

מרתקאנימה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

חן חן גברת.ימח שם עראפת

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

אני מחזיק בדעהחתול זמני

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

איי לייקימח שם עראפתאחרונה

תפילת האהבה / יומן חלומותחתול זמני

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

זו הסתכלות מעניינתנקדימון

הכי רחוק שהגעתי פעם היה לדמיין את ארון הקודש כמו תעלה סודית שאין לה באמת תקרה אלא צינור כלפי מעלה - ההסתכלות שאתה מציע היא מעניינת. אולי אנסה להתפלל כך את התפילה הבאה שלי.

אל תנסו את זה בביתחתול זמניאחרונה

או שכן?

תעדכן אותנו

יופי! להאמין בעצמנו ובאהבה....כל כך נכון.נחלת

אמרי אמת מפורש [שלח תרח"צ]חתול זמני

"אאז"ל היה רגיל לומר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, נראה מזה שיכולין להיות בכל דרכיך דעהו הגם שאינם נקיים כל־כך, כדאיתא אין לך דרך שאין בו עקמומיות, דהרי כתיב לאחר זה והא יישר אורחותיך, וזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, עולם הזה עלמא דשיקרא, והמרגלים נשתלחו להשיב אמרים אמת לשולחיך, אולם הם אמרו כי חזק הוא ממנו שהיה להם הסתרות וחשבו שאין בכחם להתגבר עליהם, וזה לא היה אמת, שהיו צריכים להתחזק כמו דכתיב ויתחזק דוד בה' א־להיו, שזהו בכל דריך דעהו [...] ואיתא בספר הזכות שאמר להם שיראו הארץ בעין טובה, כי ארץ ישראל היא במדת הדין, אולם בפנימיות כולה חסד, וזה עניין אמונה שצריך להאמין אף אם רואים ההיפך, ולהימשך אחר השי"ת, כדאיתא בילקוט א־ל אמונה ואין עול שהאמין בעולם ובראו"

בָּרָהנקדימון

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

bruhכְּקֶדֶם

ככה קראתי אצ זה

אני ממש אוהב את משחקי המילים שלך.חתול זמני

תודהנקדימון

כמעט כל מה שהעליתי לאחרונה זה שירים ישנים שלי. כבר שנים שאני לא כותב (כמעט).

ודווקא השיר הזה - חדש.

יפה משחק המילים וגם מה שמעבר.נחלתאחרונה

אֲוִירָאנקדימון
עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך י' באב תשפ"ו 0:06

  • תיקנתי בעיות ניקוד.

רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,

מָלְאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;

צְבוּרִים צִבּוּרִים

אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -

וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,

הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -

כָּל אַחַת הִיא אֵ-ל דֵּעִים.

הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל

וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?

אני אהבתי את אַל־דעים. או שניהם.חתול זמני

תודהנקדימוןאחרונה

להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות...אברהם יאיר שטרן

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

בררר🙈🙈תמימלה..?

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

אמלהה חזק עצוב..ניגון🌿אחרונה

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

אמי הביטה בינחלת

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

וואו🫂תמימלה..?

קטעמשה

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

לא לא זה מעבר לזה בפלנטה אחרת....נחלת

יש צובעים שיער דווקא ללבןשנונימי

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

שלחו ימינהooאחרונה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

שעראשר ברא

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

אנחנו לא העבדשנונימי

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם

אמן!נחלתאחרונה

רק למתיםxmasterx

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים

מגלה אותך דרכי או ההיפך, כן?נחלת

כןxmasterxאחרונה

וגם לזה יש כמה אופנים

שדה השעורהחתול זמני

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

כל כך הפכים. מעניין.נחלת

יפה. יפה מאוד.נקדימוןאחרונה

נגמרימח שם עראפת

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

...תמימלה..?

לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......

תודה גברתימח שם עראפת

כואב מאודרקאני

כתיבה מדהימה

חן חןימח שם עראפתאחרונה

קברות האהבהחתול זמני

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.

שיגעוןנקדימון
יופי של שזירת החתוליות האישית שלך בנושא הכל כך כללי הזה
מקסיםשבורת,לב

דימויים של אהבה ומוות, אהבה אחרי המוות, תמיד מתכתבים לי עם אורפיאוס ואורדיקה.

אני ממש, ממש אוהב אותם!חתול זמני

החיבור הזה דווקא די מילולי, ומתייחס לגרסאות ההולכות ודועכות תוך־כדי־דיבור של העצמי, כשהמודע מנסה לקבור אותן – האם להעלים אותן? או להקים מצבה כדי להתרפק על העבר? גם וגם? אבל לא עומד בקצב.

זה חלק ממךשבורת,לב

גם אם תקבור.

במובן הזה אתה דומה לאורפיאוס- לא מוכן לוותר על מה שאבד.

קוברמתנחל חייכן

גוויותי

אהבה

את החלק שיודע לאהוב...את האהבה הנכזבת?

מדהים

יפה. אהבתי מאד את הביטוי.יהודי שואף לטוב

זה עדכון על מה שנזכר בלנ"ו?

ולאיזה צד? התגובה השנייה שלך בלבלה אותי.

🤔

אתה קובר את האהבה הנכזבת, את היכולת לאהוב, או או דווקא את הגרסא הקודמת שלך, שכפרה במושג הזה בצורה מסויימת?

אם השני הוא הנכון, אני חושב שהפורום הוא בהחלט מצבה מכובדת לעבר. אם תרצה אפילו לפתוח ניק חדש כדי להשאיר את הישן מייצד את העבר.

בצער רב וביגון קודרנחלת

אני מודיעה בזה שהגעתי למסקנה ש...איני מבינה שירה.

אין צורך לנחם.

תנוח דעתךנקדימון

פעמים רבות אף אחד לא מבין חוץ מהמשורר, ואז כל אחד עושה את השיר לקולב עבור פרשנותו האישית.

לכן ככל שהשיר פחות עמום ו"מיסתורי" כך אני אוהב אותו יותר, גם בכתיבה שלי עצמי.

תודהנחלתאחרונה

אני מאוד אוהבת את שיריה של זלדה. למרות שאיני מבינה לגמרי.

כל כך יפים, אמיתיים.

נדמה לי שגם את אלה של יהודה עמיחי אולי יכולה לאהוב. לא מכירה היטב.

וגם שירים של "משוררי" שואה. (דוד פוגל?)

נו דבר כברנקדימון

אני מחפש אחר צבעים

שלא חזו עיניי,

ותר לי אש יוצרת

שתמלא צפוניי.

ההמתנה המורטת

תמיד לוחשת געגועים,

"הינבא, בן אדם" -

נו דבר כבר, אלוהים.

מענייןנחלת

חן חן לך, איי לייקימח שם עראפת

אח, שתי השורות האחרונות ממש מוצאות חן בעיניי, המשך כך

🙂נקדימוןאחרונה

"השיר על שלמה ז'ליכובסקי" מאת יצחק כצנלסוןחתול זמני

ראיתי לנכון להביא ביום זה, השיר האפי הפלאי הזה.

"שירו שמים וארץ, שמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו!

שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע!

שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,

כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!...

גומה אתה הפייטן הגדול, הוי, קומה הגבר שתום־עין, הומרוס,

ודוד, דוד בן־ישי, הן תקום! נעים־זמירות כנורך הן תטולה!

עורו הנבל, עורו! נימיו באצבעותיכם נדיבות תעוררו,

ושירו־נא שיר לשלמה, שיר ליהודי מזדונסקא־ווֹלַא.

שירו, נחמו, נחמו אדמתי... דברה על לבה, קראו למשפלת:

אשריך, אדמה, אשריך, שנית כי בחסד חוננת, בברכה נאצלת...

ומי אתה הירקלס, מי אכילס, מי הקטור ומהו –

בפני זה הגבור מזדונסקא־וולא, אשר שם בשוק נתלה הוא?

קול ענות, קול תשואות... זדונסקא־וולא הומה ומהמה ורוגשת,

ערב שבועות היום, לפני מתן־תורה, ורואים שכך הוא:

כי הנה נפתח הגטו הסגור. ועדת הגויים מסביב מתכנסת,

אך הם, הגרמנים, בהכנות לכבוד יום־החג פה יטרחו.

הפ פתחו לרווחה את הגטו, ויפשקו השערים עד כי נפערו,–

מותר לבוא היום פנימה, הגטו מה צר ומכוער הוא,

אך רבה הראוה שתהיה פה, לכו כולכם, הן תלכו, תתבוננו:

בלב השוק כבר נצבו התליות, כבר עשר תליות שם הוכנו.

באים הגרמנים מרצונם אל פאת־העירה המגודרת,

היהודים בעל־כרחם ממעונם הובאו אל השוק, הובהלו,

כי יראו בעיניהם... הסו! מוליכים כבר... מעל הכתב עשרת שמות יהודים נקראים,

עשרה נבחרים, מצוינים, עשרת היהודים הללו!

שלמה ז'ליכובסקי! בת־קול פעמה באויר וצללה,

המה זה השם, היהודי, אזני קרובים ורחוקים שמעוהו,

ואחד מן "המנין", כאילו מי קרא לו, נשא ראשו למעלה,

הנה הוא, הביטו בו! לעולם עוד באחר לא תחליפוהו!

שלמה ז'ליכובסקי מזדונסקא־וולא... אם הד נעלה, נאה ממנו

לשם אגממנון, איש מיקני, הוא המושל על פני אכיה?

הוי, איש יהודי בגבורים! שגיא אתה וחזק מן המיקני,

מרום־נבט, נשקף בזוי־פניך, יה, רבון־עלמיא.

שלמה ז'ליכובסקי – מין שם הוא זה? או ראשית לזמר פה ירונו?

ההד צלל על־פני השוק. המה בכל אוזן והריע –

הנהו! מעל במה בבית־הכנסת יעמוד הכן על הגרדום הוא,

ואור־משנה ממבטו לאור־חמה ולתכלת־הרקיע...

שלמה ז'ליכובסקי!... מין שם הוא, שם של יהודי, ניב־יהודים יביע –

המיתו כבשה הפעם כל השוק, היא מופלאה כל־כך, מוזרת...

תנו גביע־יין על כפו השטוחה, תנו ויקדש על הגביע...

מי השר? מי פתח בשוק פה בשירה כזו נאדרת?

הוא לבדו, לבדו ברוב דבקות פתח בשיר לפני המוות,

וכמו לא לבדו הוא, כמו עמו ישיר כל עם־ישראל יחד –

הוא שר, ומגרונו שרים כולם, כל היהודים, עדה נלהבת,

על־כן רוחו התפעמה כה, והוא כסערה המתלקחת.

אך הנה מבחין הוא: לא! הקהל איננו שר... זה אך נדמה לו

כי סביבו כל העדה כולה יחד עמו היא מזמרת.

אין שרים גם אצל התליות, גם לא הם, היהודים הללו!

ורוגש יפנה לעברם, ישא דברו להם, מלים כאש בוערת:

למה זה, הוי, למה, יהודים, ראשיכם כבדו פתאום, כה שחו,

למה זה פניכם לבשו קדרות, תמעדו אלמים כולכם, בלא־נוע...

חזקו־נא, התחזקו באמונה, ממנה עוז תשאפו,

יהודים־עלולים, חלילה, במרה שחורה לשקוע!

יהודים! ערב שבועות היום! מחר תורתנו הנצחת, הקודשה

נתנה לנו שוב, אשר היא מאז – נחמתנו,

וגם אנו, אנו ביחוד, הגם שלא נזכה לכך עוד,

אסור לנו היום למשוך עצבות עלינו.

הוי, יהודים, נגילה־נא! אשרינו שמיתתנו כך היא!

כי בעד הכלל נמסור נפשנו ולקדוש־השם עתה נלכה!

למות על התליה זכותנו הגדולה היא,

נשירה־נא, יהודים, בשיר וזמר נשתפכה.

וככלותו דברי הקדש, כמו אבן מעל לבו נגולה,

וישא ראשו המפואר בהוד אל תכלת שמי־שמיים,

ואת שיר העיר ירושליים הוא שר בשוק בזדונסקא־וולא:

ירושלים קריית־עד... אזכרה א־להים ואמיה...

אזכרה א־להים –––

והיה שר וחוזר ומטעים:

מדי זכרי זאת, א־להי.

וי, וי.

ואהמיה – אנהם ממכאובי...

בראותי כל עיר על תלה בנויה...

אהה, אהה!

כל עיר אחרת

בנויה לגאון ולתפארת,

ועיר הא־להים –עיר א־להינו,

עיר קדשנו

משפלת,

עללי!

ביד זרים מחוללת

ומשפלת לבלי די –

עד שאול תחתיה.

ובכל זאת – ואף־על־פי־כן,

אנו לי־ה –

מסורים אנו לא־דוני בכל נפשנו ומאודנו,

מסורים אנו לאדוני האדונים בכל נפשנו ומאודנו,

ועינינו ל־יה –

רק אליו נשואות עינינו...

ככה שר לירושלים, שפך שיחו לה,

ראשו מורם, מלבין גרונו... והשירה נגרה קלחה,

והיא כצרי לשבורי־לב, ליהודים בזדונסקא־וולא,

כנסך־נחמה לנשמתם... ככה שר הוא ככה.

ויהודים בזדונסקא־וולא הטו אוזן, נער וזקן,

ונתאוששו, ודמעות חמות מעיניהם זרמו,

ורבון־עולם חייך נוגה גם הוא, בנגה־אור, כי מצא חן

גם שלמה ז'ליכובסקי בעיניו, גם הזמר – השנים לו ינעמו.

הוא אהבו, את שלמה בנו, החלש, חור, אין דם,–

הוי, מי במלוא־תבל שלי עוד חזק כמוהו, מי פה?

אליו, אליו אז התפללתי ביום בראי אדם,

הוי, טפוח חלומי וגעגועי, בחירי רצתה נפשי בו!

שירה עוד, המוג באש, עלה בזמר הגבוה,

הוא עולה ועולה עמו כל העדה שם, הנקהלת,

שלמה ז'ליכובסקי –הוא רצוף אהבה כולו, וגם שירו כמוהו.

ויהודים, עדה שלמה, עומדת בוכה, מנוחמת ומחושלת.

הוא עולה, ויהודים עולים עמו, מנוחמים ומאומצים,

מה נכספו עתה להיות עם העשרת, נפשותם תהמינה

לו אך נתן להם, והתפרצו אל התליות:

רוצים גם אנו בכך!... כולנו פה, בזדונסקא־וולא, קדושים נהיה נא!

והנה זה באה בריה צהובה, חית טרף, אל שלמה, בינתיים,

העורף מואדם, הפרצוף פטש, קהה – כדמות מסוה הוא,

ויך על־פני איש־הא־להים, השר את שירת ירושלים,

ושלמה שר, מוסיף לשיר, ואינו ידוע כי מוכה הוא.

לרום יביט, אינו רואו אותו, את הנקלה, את הפושע,

השרץ הטמא, אשר נתן אליו כל פעם וכמתגנב הוא,

זה מכה, סוטר אותו, הסטירות עונות בקול, אך השיר גובר ומתגבה!

השיר הזה – נכאיו נוגים כל־כך, אך את הנפש ישובבו!

הוא שר, ושרים כל הקדושים עמו, שיר האהבה לירושלים,

עיר־הקודש, אשר אכזרי־גויים באו בגבולה והחריבוה.

הם שרים ומכים על־לב, ודמעות תרדנה העיניים,

ושם עמם סורר אחד, בונדאי לפנים, גם הוא עמם יגווע...

אשמנו... אמנם־כן, אשמנו, כי בגדנו,

דברנו־דופי בחלקנו לעולם הזה... כחשנו...

התכחשנו אל יסוד נפשנו, אל אשר נועדנו,

הוי, אזכרה... השיר הזה! בו כולנו בטרם־מוות התקדשנו.

בין כה וכה והתליין פקד כי החבלים אליו יוגשו,

והוא מטיל על צואריהם את החבלים בתנועה דוממה–

עשרה צוורים חמים, יו"ד זוגות עיניים פקוחות, עשרה לבוות יהמו־ירגשו,

והם גם עמודים עשרת, מעשה מקשה, צוקי־סלעים עשרת המה.

כה עומדים הם, נמרצים, כנשרים בטרם עוף, נכונים להרקיע,

ועיניהם אל שלמה ז'ליכובסקי מסירות ואהבה תשאנה –

ויקרא שלמה בחדוה להם, והקול גדול הביע:

ערב שבועות היום! הבו, יהודים, וברקוד נצא־נא!

הבו ונצא פה במחול, ברקוד כשר לפני המוות!

מה טוב ומה נעים חלקנו! פה בלב השוק, בתוך,

לתת נפשנו נדבה בעד כלל־ישראל, לעלות עולה כליל על המזבח!

גם החומר שבנו כנפש יערוג לכך – נרקוד־נא, יהודים, בלב שמח!

רגע –והוא פושט ידו, מטרה ראשו, מגביה כתף.

וגם רעיו, קדושים תשעה, בעיניהם למעלה ידבקו, –

וירץ אליהם הגרמני, משתער בשצף־קצף,

ועל צואריהם עניבת־החבל מהדק הוא.

שירו שמים וארץ, זמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו,

שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע,

שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,

כי שהם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!

על־כך שירו שיר־שבח לו תחת שמיים,

זמרו, בני־אדם, תהילה לו!

העוד איש כמוהו ראיתם בעיניים?

כמוהו שני אם נמצא לו?

הללוהו ימים וכל ארץ מתחת,

גבעות, עמקים, עצי־יער רננו!

שירו שיר לשלמה, ליהודי, שירו יחד,

אמרו כא־להים: הוא מצא חן בעינינו!

ושמשות, שירו שיר, וכוכבי כל תבל זו,

זמרו לו באור ונבחת נהעימה.

ספרו־שיר על גבור־גבורים, והלל לו,

פארוהו בשיר, יהודי־היהודים הוא!

הגידו כבודו, אף כי הוא מעודו –

איש בקרב לא הרב, לא קלע חץ פולח,

הללו, אם גם דם לא שפכה זו ידו,

שירו שיר, אם גם אין הוא רוצח.

לא הפך עיר וכפר מימיו לתל־הרס,

לא נשא במכונה כמו סער,

לא הטיל קלעי־מוות באיש עלי־דרך,

לא שלף גם כל חרב מתער.

שאו שיר לגבור עיירה הנדחת,

זו על סמטותיה נגולה,

שירו, דברו לו שיר, ראו מדמותו, היא זורחת

היא דמות הקדוש מזדונסקא־וולא."

מה יש לאמר, רק לבכותנחלתאחרונה

קינות על הטבח בשמחת תורה תשפ"דnk

-בהשראת הקינה 'שומרון קול תתן'

ישראל קול תתן: מצאוני עווני, בשמחת התורה נשרפו יישובי,

ותאמר ציון עזבני ה'

צעקה בארי:

כבה אורי

ביתי הפך קברי

דקרו כל עצם מבשרי 

צוד צדוני האויב-חולה גם בריא ויהי לאבל כינורי

ענו חטופים:

בארי,הגדיל עוניי מעׇנְיֵךְ,

באבלך-ראית  אורך

ואני אור השמש-לא ראיתי לְאֹרֶךְ

במחשכים הושיבני,ואין שולחן עורך

צפד עורי לבשרי-עד הירך

משיבים בני מסיבה:

אל דברו דיבה,בי גדלה הבערה-

נהפל לאבל מחולינו

על ההרים דולקנו,במדבר ארבו לנו

למיגונית באנו כולנו,ולאש ולמוות נתננו.

ענה במרומים,דיין אלמנות ואבי יתומים:

ראיתי את היישובים האדומים, ושביית יהלומים,ואת מסיבת האימים

גדל צערכם כהרים הרמים 

היום דברי סתומים

בעתיד יהיו כדברי ניחומים

ובשובי את שיבת ציון הייתם כחולמים 

****

ביום השמיני,נגדע מגיני,טבח נורא ואין שני

וביום התשיעי,גדע בחרי,ונשרף בית מקדשי.

ביום השמיני

המוני הגופות,נקבצו חרוטות ושרופות,

באין מקום מצטופפות,דם והפרשות נוטפות,

ושעות רצופות מחכות,להידחף לארונות.

ביום התשיעי

נער וזקן שכבו בחוצות,אסופות אסופות,

עיניהם ניגרות בלא הפוגות,

משתפכים כפגרים בראש כל חוצות.

ביום השמיני

עוללי ישובי הדרום,במשאיות נדחסו, והארץ תהום,

גופותיהם בשקיות קטנות נכנסות עד תום,

נוזלות ומשפריצות, ודמם אדום אדום,

ואין מי שינקום  נקמת היתום.

ביום התשיעי

דבק לשון יונק אל חיכו בצמא

שאל לחם,ובאין -אכל אדמה,

נדחף בכלימה לשבי ,ביד רמה.

ביום השמיני

מארבע רוחות עולה הריח,

על זאת חשכו כוכבים וגם ירח,

גופם הטהור במר צורח,

ואל כיסא הכבוד, עולה ריחם ריח ניחוח.

ביום התשיעי

נשרף מזבח הקטורת,

וריח שריפה עלה בכפורת

וריח קודש נכרת, ועלתה בהרת.

ביום השמיני

חדרי הקירור מלאים ספרי תורה,

נהרגו ונשרפו על קדושת השם הנורא,

בענות גבורה שכבו בשורה

וקדושת המקום מה נורא.

ביום התשיעי

רחובות ירושלים מלאים הרוגים

ומחום השמש עיניהם נמוגים

ואין אבנים ואין קירורים

כך גזר עושה אורים גדולים.

ביום השמיני

איברי קדושים מתקבצים כאחד,

פיצוץ וטיל לא יפרידם מאל אחד

גופם מחולק,אך רוחם אחד

ואת אלוהי ישראל מקדישים יחד.

ביום התשיעי

אבלי ציון בוכים בהכרזה

נחמם והשמד כל אומה מבזה

החזר יישובי ישראל לעזה 

ויד ביד אל המקדש אוחזה

מאוד מאוד מרשים.נחלתאחרונה

יד אחותזכרושיצאנולרקוד

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי


לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת


לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר


לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ


בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי


אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.


יפה כל כך (למרות שלא מבינה הכל)נחלת
וואו מדהים!! כתוב יפה כל כך!Lavender
תודה רבה 🙏זכרושיצאנולרקודאחרונה

צער הקודשהפתק

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

 

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

ריגשתפינג פונגאחרונה