ראיתי לנכון להביא ביום זה, השיר האפי הפלאי הזה.
"שירו שמים וארץ, שמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו!
שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע!
שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,
כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!...
גומה אתה הפייטן הגדול, הוי, קומה הגבר שתום־עין, הומרוס,
ודוד, דוד בן־ישי, הן תקום! נעים־זמירות כנורך הן תטולה!
עורו הנבל, עורו! נימיו באצבעותיכם נדיבות תעוררו,
ושירו־נא שיר לשלמה, שיר ליהודי מזדונסקא־ווֹלַא.
שירו, נחמו, נחמו אדמתי... דברה על לבה, קראו למשפלת:
אשריך, אדמה, אשריך, שנית כי בחסד חוננת, בברכה נאצלת...
ומי אתה הירקלס, מי אכילס, מי הקטור ומהו –
בפני זה הגבור מזדונסקא־וולא, אשר שם בשוק נתלה הוא?
קול ענות, קול תשואות... זדונסקא־וולא הומה ומהמה ורוגשת,
ערב שבועות היום, לפני מתן־תורה, ורואים שכך הוא:
כי הנה נפתח הגטו הסגור. ועדת הגויים מסביב מתכנסת,
אך הם, הגרמנים, בהכנות לכבוד יום־החג פה יטרחו.
הפ פתחו לרווחה את הגטו, ויפשקו השערים עד כי נפערו,–
מותר לבוא היום פנימה, הגטו מה צר ומכוער הוא,
אך רבה הראוה שתהיה פה, לכו כולכם, הן תלכו, תתבוננו:
בלב השוק כבר נצבו התליות, כבר עשר תליות שם הוכנו.
באים הגרמנים מרצונם אל פאת־העירה המגודרת,
היהודים בעל־כרחם ממעונם הובאו אל השוק, הובהלו,
כי יראו בעיניהם... הסו! מוליכים כבר... מעל הכתב עשרת שמות יהודים נקראים,
עשרה נבחרים, מצוינים, עשרת היהודים הללו!
שלמה ז'ליכובסקי! בת־קול פעמה באויר וצללה,
המה זה השם, היהודי, אזני קרובים ורחוקים שמעוהו,
ואחד מן "המנין", כאילו מי קרא לו, נשא ראשו למעלה,
הנה הוא, הביטו בו! לעולם עוד באחר לא תחליפוהו!
שלמה ז'ליכובסקי מזדונסקא־וולא... אם הד נעלה, נאה ממנו
לשם אגממנון, איש מיקני, הוא המושל על פני אכיה?
הוי, איש יהודי בגבורים! שגיא אתה וחזק מן המיקני,
מרום־נבט, נשקף בזוי־פניך, יה, רבון־עלמיא.
שלמה ז'ליכובסקי – מין שם הוא זה? או ראשית לזמר פה ירונו?
ההד צלל על־פני השוק. המה בכל אוזן והריע –
הנהו! מעל במה בבית־הכנסת יעמוד הכן על הגרדום הוא,
ואור־משנה ממבטו לאור־חמה ולתכלת־הרקיע...
שלמה ז'ליכובסקי!... מין שם הוא, שם של יהודי, ניב־יהודים יביע –
המיתו כבשה הפעם כל השוק, היא מופלאה כל־כך, מוזרת...
תנו גביע־יין על כפו השטוחה, תנו ויקדש על הגביע...
מי השר? מי פתח בשוק פה בשירה כזו נאדרת?
הוא לבדו, לבדו ברוב דבקות פתח בשיר לפני המוות,
וכמו לא לבדו הוא, כמו עמו ישיר כל עם־ישראל יחד –
הוא שר, ומגרונו שרים כולם, כל היהודים, עדה נלהבת,
על־כן רוחו התפעמה כה, והוא כסערה המתלקחת.
אך הנה מבחין הוא: לא! הקהל איננו שר... זה אך נדמה לו
כי סביבו כל העדה כולה יחד עמו היא מזמרת.
אין שרים גם אצל התליות, גם לא הם, היהודים הללו!
ורוגש יפנה לעברם, ישא דברו להם, מלים כאש בוערת:
למה זה, הוי, למה, יהודים, ראשיכם כבדו פתאום, כה שחו,
למה זה פניכם לבשו קדרות, תמעדו אלמים כולכם, בלא־נוע...
חזקו־נא, התחזקו באמונה, ממנה עוז תשאפו,
יהודים־עלולים, חלילה, במרה שחורה לשקוע!
יהודים! ערב שבועות היום! מחר תורתנו הנצחת, הקודשה
נתנה לנו שוב, אשר היא מאז – נחמתנו,
וגם אנו, אנו ביחוד, הגם שלא נזכה לכך עוד,
אסור לנו היום למשוך עצבות עלינו.
הוי, יהודים, נגילה־נא! אשרינו שמיתתנו כך היא!
כי בעד הכלל נמסור נפשנו ולקדוש־השם עתה נלכה!
למות על התליה זכותנו הגדולה היא,
נשירה־נא, יהודים, בשיר וזמר נשתפכה.
וככלותו דברי הקדש, כמו אבן מעל לבו נגולה,
וישא ראשו המפואר בהוד אל תכלת שמי־שמיים,
ואת שיר העיר ירושליים הוא שר בשוק בזדונסקא־וולא:
ירושלים קריית־עד... אזכרה א־להים ואמיה...
אזכרה א־להים –––
והיה שר וחוזר ומטעים:
מדי זכרי זאת, א־להי.
וי, וי.
ואהמיה – אנהם ממכאובי...
בראותי כל עיר על תלה בנויה...
אהה, אהה!
כל עיר אחרת
בנויה לגאון ולתפארת,
ועיר הא־להים –עיר א־להינו,
עיר קדשנו
משפלת,
עללי!
ביד זרים מחוללת
ומשפלת לבלי די –
עד שאול תחתיה.
ובכל זאת – ואף־על־פי־כן,
אנו לי־ה –
מסורים אנו לא־דוני בכל נפשנו ומאודנו,
מסורים אנו לאדוני האדונים בכל נפשנו ומאודנו,
ועינינו ל־יה –
רק אליו נשואות עינינו...
ככה שר לירושלים, שפך שיחו לה,
ראשו מורם, מלבין גרונו... והשירה נגרה קלחה,
והיא כצרי לשבורי־לב, ליהודים בזדונסקא־וולא,
כנסך־נחמה לנשמתם... ככה שר הוא ככה.
ויהודים בזדונסקא־וולא הטו אוזן, נער וזקן,
ונתאוששו, ודמעות חמות מעיניהם זרמו,
ורבון־עולם חייך נוגה גם הוא, בנגה־אור, כי מצא חן
גם שלמה ז'ליכובסקי בעיניו, גם הזמר – השנים לו ינעמו.
הוא אהבו, את שלמה בנו, החלש, חור, אין דם,–
הוי, מי במלוא־תבל שלי עוד חזק כמוהו, מי פה?
אליו, אליו אז התפללתי ביום בראי אדם,
הוי, טפוח חלומי וגעגועי, בחירי רצתה נפשי בו!
שירה עוד, המוג באש, עלה בזמר הגבוה,
הוא עולה ועולה עמו כל העדה שם, הנקהלת,
שלמה ז'ליכובסקי –הוא רצוף אהבה כולו, וגם שירו כמוהו.
ויהודים, עדה שלמה, עומדת בוכה, מנוחמת ומחושלת.
הוא עולה, ויהודים עולים עמו, מנוחמים ומאומצים,
מה נכספו עתה להיות עם העשרת, נפשותם תהמינה
לו אך נתן להם, והתפרצו אל התליות:
רוצים גם אנו בכך!... כולנו פה, בזדונסקא־וולא, קדושים נהיה נא!
והנה זה באה בריה צהובה, חית טרף, אל שלמה, בינתיים,
העורף מואדם, הפרצוף פטש, קהה – כדמות מסוה הוא,
ויך על־פני איש־הא־להים, השר את שירת ירושלים,
ושלמה שר, מוסיף לשיר, ואינו ידוע כי מוכה הוא.
לרום יביט, אינו רואו אותו, את הנקלה, את הפושע,
השרץ הטמא, אשר נתן אליו כל פעם וכמתגנב הוא,
זה מכה, סוטר אותו, הסטירות עונות בקול, אך השיר גובר ומתגבה!
השיר הזה – נכאיו נוגים כל־כך, אך את הנפש ישובבו!
הוא שר, ושרים כל הקדושים עמו, שיר האהבה לירושלים,
עיר־הקודש, אשר אכזרי־גויים באו בגבולה והחריבוה.
הם שרים ומכים על־לב, ודמעות תרדנה העיניים,
ושם עמם סורר אחד, בונדאי לפנים, גם הוא עמם יגווע...
אשמנו... אמנם־כן, אשמנו, כי בגדנו,
דברנו־דופי בחלקנו לעולם הזה... כחשנו...
התכחשנו אל יסוד נפשנו, אל אשר נועדנו,
הוי, אזכרה... השיר הזה! בו כולנו בטרם־מוות התקדשנו.
בין כה וכה והתליין פקד כי החבלים אליו יוגשו,
והוא מטיל על צואריהם את החבלים בתנועה דוממה–
עשרה צוורים חמים, יו"ד זוגות עיניים פקוחות, עשרה לבוות יהמו־ירגשו,
והם גם עמודים עשרת, מעשה מקשה, צוקי־סלעים עשרת המה.
כה עומדים הם, נמרצים, כנשרים בטרם עוף, נכונים להרקיע,
ועיניהם אל שלמה ז'ליכובסקי מסירות ואהבה תשאנה –
ויקרא שלמה בחדוה להם, והקול גדול הביע:
ערב שבועות היום! הבו, יהודים, וברקוד נצא־נא!
הבו ונצא פה במחול, ברקוד כשר לפני המוות!
מה טוב ומה נעים חלקנו! פה בלב השוק, בתוך,
לתת נפשנו נדבה בעד כלל־ישראל, לעלות עולה כליל על המזבח!
גם החומר שבנו כנפש יערוג לכך – נרקוד־נא, יהודים, בלב שמח!
רגע –והוא פושט ידו, מטרה ראשו, מגביה כתף.
וגם רעיו, קדושים תשעה, בעיניהם למעלה ידבקו, –
וירץ אליהם הגרמני, משתער בשצף־קצף,
ועל צואריהם עניבת־החבל מהדק הוא.
שירו שמים וארץ, זמרו, ישיר א־להים, השם המפורש ממקומו,
שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שוכני ברקיע,
שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה,
כי שהם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!
על־כך שירו שיר־שבח לו תחת שמיים,
זמרו, בני־אדם, תהילה לו!
העוד איש כמוהו ראיתם בעיניים?
כמוהו שני אם נמצא לו?
הללוהו ימים וכל ארץ מתחת,
גבעות, עמקים, עצי־יער רננו!
שירו שיר לשלמה, ליהודי, שירו יחד,
אמרו כא־להים: הוא מצא חן בעינינו!
ושמשות, שירו שיר, וכוכבי כל תבל זו,
זמרו לו באור ונבחת נהעימה.
ספרו־שיר על גבור־גבורים, והלל לו,
פארוהו בשיר, יהודי־היהודים הוא!
הגידו כבודו, אף כי הוא מעודו –
איש בקרב לא הרב, לא קלע חץ פולח,
הללו, אם גם דם לא שפכה זו ידו,
שירו שיר, אם גם אין הוא רוצח.
לא הפך עיר וכפר מימיו לתל־הרס,
לא נשא במכונה כמו סער,
לא הטיל קלעי־מוות באיש עלי־דרך,
לא שלף גם כל חרב מתער.
שאו שיר לגבור עיירה הנדחת,
זו על סמטותיה נגולה,
שירו, דברו לו שיר, ראו מדמותו, היא זורחת
היא דמות הקדוש מזדונסקא־וולא."
)
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.