הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי
הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ
וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.
לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,
שְׁמֹט כְּנָפַיִם
כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.
הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן
מִן הַשָּׂם הוֹמָה.
הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.
בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...
"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.
אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.
"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!".
היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.
"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.
"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך".
עכשיו היא כבר ממש נמסה...
כל הקטעים בסגנון הזה הם משלים.
אנסה אסביר את הנמשל ומשם אני מקווה שתוכלו להשליך ולהבין לבד את המשל כפי הצורך.
עם ישראל חוזר מן הגלות, מתוך העמים שמכונים בחז"ל "המים הזידונים" (זדון - כוונה), אל ארץ ישראל. הוא מתיר את כבלי הארץ, החומר, אבל נותר כלוא בכבלי הרוח, ברעיונות זרים, אותם הוא מחשיב ערכיים ומתקשה לפשוט אותם מעצמו. עמ"י חש שישנם ערכים שעליו להתחמם לאורם, להתחיות ולהתרגש, מתוך הארץ וקדושתה, ועדיין מסרב לפשוט את הגלותיות המחשבתית. הוא חש איזה ריחוק מה', שמחכה להשפיע אורות בכלים, לגלות את עצמו יותר עד כדי הייחוד השלם.
מעניין.
כתיבה יפה.
אהבתי שיש מאחורה נמשל
מָטוֹס בּוֹעֵר
אֵין כִּסֵּא מִפְלָט
אֵין לְאָן לְהִמָּלֵט
עוֹצְמוֹת שֶׁל אֶנֶרְגִּיָּה
מֵעַכְשָׁו זֶה לְרָעָתִי
הַהֹגֶה קָלוּשׁ וּמַה יִּהְיֶה אִתִּי?
וּלְפֶתַע מִתְעוֹרֵר מֵחֲלוֹם
אֶל מְצִיאוּת מְתַעְתַּעַת
שֶׁהִיא קִיּוּמִית פִּי אֶלֶף לְכָל בַּר דַּעַת
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'
אשמח אם תרצה להסביר קצת...
למילים יש משחק מיוחד
הן יודעות להעלם כשאין אף אחד
ובמקום לעזור להפנים
משנות את סדרן ועומדות בצפנים
הלב מתבונן מהצד
מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד
רק ביחד הוא פועם כרגיל
ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל
איך הכל רק נהיה מתוסבך
לקמט את הכל ולקלוע לפח
אך יש אור שעולה בין שורות
תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט
זו סמפוניה בכלל לא מוכרת
קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון
לא סיפרו לי על דרך אחרת
ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.
מעניין.
מרגיש עמוק
מנסה לרדת לעומק
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com
מעניין
תמשיכי לכתוב
"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.
"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.
הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.
***
הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.
אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.
הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"
כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?
"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.
עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"
צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"
"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.
עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"
נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"
הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"
"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.
הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.
"אבא?"
הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.
הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"
הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.
הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".
"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"
הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"
היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.
משהו בפנים נשבר.
גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.
היא נרדמה שוב.
עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.
"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.
****
היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.
דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.
היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.
מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
תודה רבה רבה!
אהבתי את המוטיב של הירח
כשהייתי קטנה רציתי לי בית.
שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.
בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק
ושלי!
יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,
ואני לא ידעתי לאן.
הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.
עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא.
בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.
בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,
ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-
לעולם לא נגיע.
עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.
''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.
עד היום אני נוסעת.
בלי לדעת לאן,
כמה זמן תארך הנסיעה
והאם בסופה ישאר לי בית,
אשאר אני.
אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,
ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,
בתוך ביתי,
בין שני שיחים בָּצֶל.
קצת התקשתי לעמוד על התוכן הפנימי של הכתוב. בכללי מזכיר את תחילת הסיפור של 'הקוסם מארץ עוץ'. בהתחלה נשמע מין קונטקסט של פינוי התנחלויות, שדי מהר נאבד.
יש משהו אבסורדי באי-הריאליסטיקה בזה. טרקטור שלוקח איתו בית לנצח, אדם שגר בביתו ולא יוצא החוצה.
ניכרת מין תחושה של הסכמה מאורע, להרגשת שותפות עם הטרקטור (ונהגו, שבתחילה לא מוזכר כלל, רק מתייחסים לטרקטור, ופתאום בסוף ניכר ש"הוא הנהג" [קצת באופן.. מוזר. כאילו, היה אפשר לטעות שהטרקטור הוא הנהג, מין האנשה שכזו], שישנו מין מכוון).
את הסיומת לא הבנתי.
בגדול לא ממש אוהבת להסביר את הכתיבה שלי, אבל אנסה..
מה שניסיתי לתאר פה זו חוויה פנימית של חיפוש בית שליו וטוב, ואחרי שהבית נמצא, פתאום משהו בו מתערער ומיטלטל, ואיפשהו מגיעה ההבנה שאני צריכה לסמוך על הנהג (בנמשל- הקב''ה) ולדעת שהסוף הטוב יגיע.
הנהג מגיע בסוף בכוונה, כי לוקח זמן להסכים לשחרר שליטה ולומר שיש פה נהג, ועוד יותר לוקח זמן להסכים לבטוח בו..
יותר מובן?
(אני מקווה שהיה מובן שהבסיס לקטע זה הסיפור 'הבית של יעל')
יפה מאוד
אהבתי ממש
יפה..
מעט מוחשי כזה.
אני מרגישה חופשייה
אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית
אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,
ארקוד עם הנעלמים , בחושך
אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור
אולי יש עליי gps
ואני דוהרת לי איתו,
משחקת בחופש
ואולי לא.
אולי אני באמת חופשייה.
אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.
אני חופשייה.
יש בזה משהו עמוק מאוד, אבל הכל מלווה בתחושה של פשטות.
טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות.
מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם.
בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה.
בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??
אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!
אני הנני כאינני(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)
האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)
מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.
אצרף שניים מהם.
ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):
זוגיות | עידית ברק
כל הזמן הולכים
זה לקראת זו.
ישנם ימים שנפגשים
ישנם ימים שלא.
אבל אולי זה זה:
"אני מצטערת" משהו בקול הרועד שלה כמעט נשבר, או אולי במבט , או שמא שניהם "פשוט פחדתי שאתה-" משהו בקול שלה נשנק והיא נשמה עמוק "שתשנא אותי" היא שחררה.
עיניו נפערו לרגע בהפתעה והוא רק הושיט שתי ידיים ועטף את אמו חזק, עיניו עצומות.
דמעותיו התערבבו בדמעותיה השקטות, וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה עלה על פניה.
וכתוביות. סרט טוב בסך הכל.
זה נגמר אבל עדיין היה שקט מאוד. הוא העיף מבט בחושך סביבו רק כדי לראות את כל הילדים המרוחים בעיניים עצומות על הספה, ואז הרים עיניים אל ספיר ושאל בלחישה "רדומים?", והאישה הנהנה בחיוך קל.
הוא קם באנחה שקטה וצעד אל המטבח, מפלס לו דרך בבלאגן, כשספיר עוקבת אחריו במבטה.
"קפה?" הוא הציע בלי קול, יודע כבר את תשובתה.
--
הוא הניח את שתי כוסות הקפה בזהירות על השולחן הקטן והתיישב לידה.
הקפה היה חם והם רק ישבו ושתקו. מביטים על ילדיהם השרועים בסלון המבולגן.
הוא הרגיש את ראשה נח לאט על כתפו. עוד לגימה מהקפה.
אהבתי את התגובה שלך
ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,
קרבן על מזבח מולדתו.
שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.
"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!
והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"
ואני מהרהר...
הרי בחייו היה כה שחור,
ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"
"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"
"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"
ואני??
אלוהים, יודע תעלומות
– האין אני כופר, פושע וסורח??
ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח
בשבט עברתך מזדעק וצורח?
אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים
בגופה מחוללת
– לכזאת נפשי מייחלת.
ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים
– הנה כל סעיפיי משתוקקים.
אלוהים אתה ידעת,
גופי ונפשי – כבר שבורים...
אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,
קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.
אם זו המשמעות, להיות רק שלך,
טהור, נקי, דבוק בשלימות
– אני כבר לא יכול לחכות למות...
נקודה שאני חושב כולם חושבים עליה. אנחנו יודעים בעצמנו את הנקודות שאנחנו לא בסדר בהם, מי יותר ומי פחות, וכולנו באופן מסוים מייחלים למות על מזבח כפרה, למסור את נפשנו בעם העם, התורה, הארץ - האלקים, ולא כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, אלא לקבל את פרס הכפרה.
ויש בזה תחושה של משהו פגום, אחרי הכל - לקבל פרס, אבל זו לא באמת קבלת פרס, זה שיסירו ממנו את העונש, את הריחוק שלנו מה', זה באמת מה שכואב לנו, והכאב הזה בעיננו גובר על כל כאב אחר של מוות על קידוש ה'. ענראה שיש כאלה, ואולי גם בכל אחד מאיתנו איזה צד כזה, שפוחדים מהעונש הרוחני, שתמיד מתואר כגדול פי כמה מהעונש הגשמי, אבל לדעתי זה מתגמד מול הריחוק.
על פסוק זה: "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו" (וההמשך שם בברכות).
בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון
אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.
אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).
https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP
משוגע שעובר חוויה שגורמת לו להיוולד מחדש
ימח שם עראפתימח שם עראפתתחנת רכבת היא אחת המקומות היפים שאני מכיר
האדם הבודד שיושב על הספסל מהורהר
אישה מדברת בטלפון ומזיזה את הידיים בהתאם לשיחה
הייטקיסט יושב עם המחשב מרוכז
מוזיקאי מנגן בפסנתר נעימות לנשמה
חיילים חוזרים הביתה בחבורות ערות
מכור לסמים מבקש כסף כי הוא צריך לסוע לאילת
שתי זרים נפגשים עם מבטים מצטלבים
בסוף זה הקצב והמנגינה
העלייה והירידה
שמבטאות את מחשבת האומנות הגדולה בעולם
ואנחנו?
אנחנו החוויה.
הקנוואס שעליו הכול מצוייר
נשמה יקרה!
הדבר שהינך מחפשת נמצא אי שם ואי פה
אל תוותרי.
אני הנני כאינניבס"ד
אני לא יודעת אם זה רק תחושה שלי או שזה מבוסס
אבל יכול להיות שלמשוררים יש קטע עם דיכאון?
אני שמה לב איך כולם פה באים אם קטעים קצת מבואסים ותוהה
מקווה שזה לא חוצפה
אבל רציתי לשמוע את דעתכם
אבל
א- זה צריך לצאת אז זה יוצא ככה
ב- יש גם שירי תקווה...
רוב השירים הם דיכאוניים פשוט כי כותבים אותם, בדרך כלל, בזמנים של עצבות.
נשמע הגיוני?
אבל רוב השירים הם שקטים, זה כן. עוסקים ברגשות שנוטים לעצבות? אולי. אבל מפה ועד דכאוניים.. לא חושבת.
בס"ד
אני לא מבקרת וכאלה אני מאוד אוהבת את השירים כאן
פשוט רציתי לדעת אם זה משו כללי למשוררים
שרגשות עצובים מגיעים באופן עצמתי יותר.
חושבת שהאדם מרגיש יותר עצוב כשהוא עצוב מאשר שמח כשהוא שמח;
רוב הספרים הקלאסים, או האיכותיים, עוסקים ברגשות עמוקים - עצובים, או מדכדכים. לא?
ואולי זה ביטוי של הנשמה המרגישה שהעולם הזה הוא אינה מקומה האמיתי, והיא בעצם זרה כאן?
העצב, כאילו, יותר מוכר,משום מה. אולי תינוק היוצא לאוויר העולם , עצוב?
הוא מגיע ממקום בטוח, שמור, עדיין קשור לעולם אחר, נשגב, רוחני, מושלם, ונזרק לעמק הבכא שלנו....
במיוחד אנשים רגישים...
הופס.....אבל יש הרבה דברים שמחים בעולם הזה.... ועל כל נשימה ונשימה...
בהצלחה!.
אבל אני כותבת שירים כשאני רוצה לפרוק..ולרוב זה יוצא בזמן שאני עצובה/דכאונית..
אבל לא כל השירים פה הם דיכאוניים..הרוב פשוט שקטים..
אני מצטרפת לקודמיי.
ואני חושבת שבכתיבה יש משהו מרפא ובדר"כ צריך לרפא את מה שכואב אז טבעי שהנושאים יהיו כאובים.
אגב היו על זה דיונים בעבר.. מוזמנת לחפש..
המקום של השמחה האמיתית בלב הוא הרבה יותר עמוק מהמקום של העצבות,
לכן, כל רוב האנשים שכותבים, מצליחים להגיע לרובד של העצבות..ולשמחה הבאמת שמחה קצת יותר קשה להגיע..
לי זה ממש הסתדר.. אבל יש אנשים זה לא נכון לגביהם..
מעניין מאוד. חשבתי שלהיפך. שווה לחשוב על זה...
נכון. כותבים כדי לרפא ובאמת כשמחים אין שום צורך לכתוב. לא כך?
אז עצבות זה אולי סוג של יצר הרע? כי מי שבוטח בהשם תמיד שלוו ושמח. הכל לטובה, וצריך לברך גם על הרעה...
באמת. אני מאמינה בזה. למרות שלא מצליחה ליישם כל כך.
)ההרגשה שרוצים להוציא זו הרגשה של עצב..
כן, שמחה רוצים לכלוא בפנים, להשאיר.
ואני מדברת על עצמי שלכן יותר קשה לי לכתוב שירים שמחים.
ולא שאני לא כתבתי כאלו..
פשוט..
שמא לדכאונים יש עניין גדול בשירה?
אולי הדיכאון טוטאלי יותר מן השמחה ולכן שכיח יותר. כדי לכתוב שירה צריך שתהיה בנו מוכרחות ודחיפות אמיתית לבטא את מה שמתבטא, רגשי תודה שמחה ואהבה הם רגשות שאנחנו לרוב חולקים עם אהובים ומכרים ודיכאון הוא קשה יותר לשיתוף, כך בעיניי.
עד נקודה מסוימת בחיי העצב הרגיש לי הרגש העמוק ביותר, בטח ביחס לשמחה. היום, אני מרגישה, שאהבה היא המציאות הקיומית ביותר שיש, היא שכיחה יותר בשירה פזמונאית! כולם שרים על אהבה. יש גם הרבה משוררים שמציפים את הלב בהתרוממות רוח וחיבה, אבל באמת קשה יותר למצוא אותם. זו באמת שאלה מעניינת.
שמא זה רגש כל כך נשגב שאנחנו נוחים יותר לדיכאון, ובעצם כל השירים הם אהבה, במיוחד אלו הדיכאוניים.
(זה נכנס בגדר העלאה באוב)
בעניין.
אז כן, נדמה שהאינטואיציה נכונה.
מעניין (או שלא?) שאפילו קומיקאים מונעים לא פעם ממקומות כאלה...
מעבר לזה, תופעה מעניינת היא היאחזותם (המודעת או שאינה) של כותבים עד כדי פחד לאבד את המקום המלנכולי הקדוש שלהם, מחשש שאיתו תאבד היצירתיות שלהם...
מסתבר, כך קראתי לא מזמן, דזה דבר ידוע שאדם שכבר נגמר לו המקום בנפש להכיל יכול לשפוך את זה בצורה של שירה. בגלל שזה עולם של דימויים, הנפש מצליחה לדלג על המחסור שלה במילים כדי להתבטא למרות זאת.
יש דכאוניים שהם משוררים,
אך לא כל משורר הוא דכאוני.
רוצה לשמוע סיפור, ריבונו של עולם?
תא שמע, סיפור על חבר שתם ולא נשלם.
זכרתי אותו צוחק, זכרתי אותו טהור.
לא ראיתי אותו שנים, יום אתמול כי יעבור.
חשבתי עליו, בימים האחרונים.
הסטטוסים שלו הזכירו לי את שהשכיחו השנים.
דיברנו בפלאפון, לפני כמה חודשים.
שיחה קצרה, שלום בין שני קשישים,
לא העלנו זכרונות, רק כמה מילים.
אבל הסתכלתי בסטטוסים שלו, לפני כמה ימים.
ונזכרתי בו. וחשבתי. אולי כדאי להיפגש.
להתעדכן, לדבר, סתם לקשקש.
ואתה יודע מה קרה, אדון עולם?
יש לך ניחוש, האל הגדול מכולם?
שכבתי בערסל, הסתכלתי בסטטוסים.
וראיתי מודעת אבל. ככה, בלי נימוסים.
ברור שזה טעות. אולי זה מישהו אחר.
לא יכול להיות פשוט, שזה אותו חבר.
אבל זה כן היה. הילד המתוק והטהור,
הנער שזכרתי צוחק, מלא אור.
המחשבה שלי לעולם לא תתממש.
לעולם לא נוכל יותר להיפגש.
חיפשתי אותו בלוויה. הוא הרי חייב להיות כאן.
כל שמן שראיתי דימיתי שהוא חי, מחייך באור איתן.
לא יכול להיות שהוא לא יבוא. הוא חייב להופיע.
אם נחכה רק רגע הוא בטח יגיע.
אבל אתה יודע מה, ריבונו של עולם?
הוא לא. אפילו לשניה אחת הוא לא קם.
הוא שכב שם, אבי אבות הטומאה.
נתן לכולם להספיד אותו. להיפרד. לדמוע.
לשיר במעגל גדול שירי כיסוף ונשמה.
וגם לצעוק. כולם ביחד, צעקה אחת גדולה ואיומה.
כולם יחד זעקו. לא סתם צעקה.
זו, ריבונו של עולם, הייתה אזעקה.
צופרים חיים השמיעו קולם ביחד.
בקול, בכאב, כאיש אחד בלב אחד.
וכשכולם סיימו לצעוק, אחד המשיך לצרוח.
שאגה נוראית. שאגת אריה פצוע שלא נותר בו כוח.
שאגה של למה. צרחה של די כבר. של עד מתי.
הוא שאג, ולא נותר בו כוח. כי אי אפשר יותר. די.
וקרס על האדמה. חפן את ראשו בין ידיו. ובכה.
הוא ביטא את מה שהרגשנו. בלי מילים, בצרחה.
ודוד שכב שם, אבי אבות הטומאה.
החברא קדישא נהיו לאבות הטומאה.
הנוגעים ברכב הפכו לראשונים לטומאה.
מי שנגעו בהם היו שניים לטומאה.
הכל כל כך מהר. בלי רגע לעצור, להתכונן.
אתמול הוא מת, היום נקבר, אין זמן, אין.
סוף הסיפור, ריבונו של עולם.
לקחת ילד טהור. למה?! למה שפכת הדם?!
וואו אחי
חזק!
איך הטומאה נוגעת בקדושה. כפסע הדק.
יום הדין, עזה, מחלקת בייניש בקומה התחתונה של האיתור. הצלחנו לגרד את כולם למטה למניין תוך כדי יצירת איזון עם המחלקה השנייה בעניין עמדות השמירה ותיאום זמנים עם הסגל לפשיטה אחר-הצהרים. אשכנזי אחד מן המחלקה, ששמו הולך לפניו, נטל טלית מאחד הספרדים שבחר להסתפק בטלית קטן מצמר, ניגש לפני הקהל והניח את מחזורו על גרם המדרגות הלולייני במרכז האיתור. נסיונו לנגן את מנגינות התפילה נענה בקול ענות חלושה מחבר המתפללים, מה שהוביל להחלשות קולו עצמו ובטחונו ביכולותיו המוסיקליות.
משום מה היתה התמקחות בין העדות על התפילות - למי יבושם בנוסח ומנגינות בית אבא ומי ימלמל בשקט ובמהירות או לחילופין יבהה באוויר במהלך פיוטים ארוכים ומנגינות שאינן תואמות את סדרה הטוב של המוסיקה - אך בעניין התקיעות הורגשה השלכה מן האחד לשני, אתה יודע, אתה בעל נסיון, אתה בעל יכולות נגינה נשיפתיות וכהנה.
היראים שבינינו, אותם שחרדים לתפילה כתקנה אך לא שוקעים בה לחלוטין, נתפלאו לגלות שגם כאן, בקהילת בואכה העיר שאטי, נוצרים מעגלי שיח של החלק האחורי של בית הכנסת בזמן התפילה, ואיך בכלל יוצרים כמה מעגלים כאלו כאשר המניין כולו כולל שנים עשר מתפללים?
מפסיקים בין שחרית למוסף בקידוש וביצוע חילוף זריז של עמדות, מי מוכן למסור נפשו להתפלל בעמדה ולהשלים התקיעות אחר כך, או לחלופין - למי לא כל כך אכפת.
ולפתע משהו מדגדג, מן אווירה אחרת ננסכת באנשים, הולכת ומתעצמת. התוקע הספרדי שנדחף לתפקיד ממלמל 'יהי רצונים' ארוכים ותחושה של חוסר-ראיוּת נמתחת בינו לבין חזן המוסף האשכנזי, שמתחיל לתהות על הסכמתו למינוי.
לאט לאט המתח שבאוויר מתחדד, כאילו הוא מתקרב לפתרונו. כולם מצטרפים למנגינה היוונית העתיקה של 'שערי רצון', נכנסים בה יחד עם כל שבטי ישראל, ובבית האחד והמיוחד זה בוקע, הנקודה הפנימית שמצרפת את כולם, מושכת באוזן את השומר הפלוגתי המסורתי עמדתו למעלה...
צר לי על אֵם תבכה ותתיפח. עוקד והנעקד והמזבח.
* * *
יורדים מההאמרים, האווירה טובה, אפילו מרוממת, וכולם מחויכים. איזה כיף להיות בחוץ. "סוף סוף אנחנו בארץ", אחד אומר. "לא בארץ", מתקן אותו האחר, "במדינה. בארץ היינו כל הזמן". האחד מביט בו במבט מוזר, מי שהקשיב מן הסתם היה מצטרף אליו לתמוה על הדקדוקים של האחר. טוב, זה די מובן. אחרת, אם זה לא היה מוטמע בו כל כך עמוק, הוא לא היה האחר. הוא היה האחד.
* * *
קור רוחו של לילה צורב את עיני הלחות משינה. גופי מסרב בו ושוקע עמוק אל תוך הכר שתחתי. משיכת אף מגלה קפאון בקצהו כשכפור ניגר במורד הגרון. היד משוטטת בלי משים אל השכבות התחתונות ומתמקמת מתחת לירך, שואבת חום ממעיינהּ. האוזניים נוקשות כגלידי קרח, שואפות אל כף יד שתכסם ותחמם. אצבעות הרגליים ניטשו בנעליהן, אוושת תנועה קלה מעורר בהן חיים. פיהוק ודמעה (עד יעלה השחר קמעא לשמירה של שעה).
כתוב יפה ומתאר כה יפה את מסירות נפשכם
יישר כח
תיאור מדוייק של ביישנים בצבא ;)
כמו האחד שצועק "כוהנים!"
לכתוב פשוט. מהלב. בלי מטאפורות שלא מרגישות לי אמיתיות
שיהיה ברור - ציניות? קדושה? צריך הומוגניות, שדברים
ישתלבו זה בזה במארג אחד. לענ"ד, דרוש תיקון.
הקטע האחרון פשוט וברור ואם לא היו תיאורים, ששוב,
לי, נראים משום מה מודבקים איכשהו, שיריים אבל לא
במקום (הכפור זולג, ממעיינה החם) - הוא אמיתי.
אני הנני כאינניאחרונהעוד סיפור ב'פרוייקט' הסיפורת שלי - "בדרך אל האהבה". מקווה שתתחזקו
"אז לא הגיע הזמן להתקדם הלאה?" שאלה-דרשה בת-ציון, חברתה הטובה והנשואה זה מכבר שלוש שנים, בפעם המי-יודע-כמה. הן ישבו אצלה בסלון על הספה החדשה והמרווחת, אותה קנה בעלה, מפתח בחברת מחשבים מוכרת, מהמשכורת שנכנסה בחודש האחרון. היה במראיתה משהו אצילי אך נוקשה, כנראה בגלל שעוד לא עברו עליה שנות ילדות של כמה עוללים, אחד מהם התערסל בזרועות אימו בזמן ששיחקה בתלתליו החומים. שלהבתיה חלצה את נעליה, דחפה אותן אל מתחת לשולחן העץ הנמוך, עשוי עץ כהה, שניצב מול הספה, והתישבה עליה, תוחבת את רגליה תחתיה ומיישרת את שמלתה, טרם יבוא בעלה של בת-ציון מתפילת ערב שבת. היא קטפה מהשקט שנוצר כמה רגעים לחשוב, בוהה בשולחן שלפניה ובסלסלת התפוחים הורודים-אדומים שעליו. לא היה צורך לחשוב. "אני..." היא מלמלה בזהירות, "אני לא יודעת". היא כן ידעה, למרות שעדיין התקשתה להכיר בכך. "עברו שבועיים, מה את מצפה שיקרה בהמשך?" המשיכה בת-ציון להקשות בזמן שהרך אצל חיקה מלהג לעצמו בשקט ומשחק בדש חולצתה. עוד רגע של שקט ובמעשה חטף רכנה שלהבתיה אל סלסלת התפוחים, נטלה אחד מהם והחלה למשמש בו, מסובבת אנה ואנה. "את לא.. את כן." היא החליטה בקול ונעצה את עיני הדבש שלה בעיני הירוק של חברתה, "את תביני". בת-ציון הנהנה בהיסוס ופתחה את ליבה.
"דוד הוא..." פתחה שלהבתיה. דוד הוא עובד אדמה. לא אדמת אבותיו ולא אדמה שרכש - אדמת ארץ ישראל, אדמה מאדמות ההפקר. בשתי ידיו הקים חווה ובמרכזה מטע תפוחים. הוא פנה אליה בתחנת אוטובוס בשממת הדרום, היא ממתינה לאוטובוס והוא תופס טרמפים מהצומת. "לא יכלתי שלא לגשת" אמר לה, נבוך, אחרי שעזב את עמדתו לעברה והתנצל. הם ישבו שם, היא בחורה דוסית מהמרכז והוא בלי תעודת בגרות מהצפון, אבל עם ידיים מחוספסות ולב אמיץ באמונה ובטחון עד השמים. חצי שעה. בפעם אחרי שלוש שעות ובפעם שלאחריה הם כבר לא היו מודעים לזמן. על הנייר הוא לא היה מה שהיא חיפשה. היא חשבה על אברכות של כמה שנים, אבל הוא היה ספר מהלך של דבקות בארץ ובנותנה. זה נגע בה כל כך.
ואז הוא נעלם. זה לא באמת היה לפתע פתאום, הוא הודיע לה שהוא צריך הפסקה מסוימת, לצרף כמה דברים. אבל עברו שבועיים ובהם רק הודעה אחת - 'אני עובד על זה'.
שלהבתיה לקחה כמה רגעים לנשום. עבר בה רטט קל, אולי מין רעד. בת-ציון הביטה בה בריכוז ועל ברכיה עפעפי התינוק נפנפו לשלום את רגעי העירות האחרונים לשעת הערב המוקדמת. "אז..." ניסתה שלהבתיה לשוב לרצף הדיבור שאחזה בו מקודם ונכשלה, "רגע". היא הרימה את התפוח אל אפה ולקחה כמה נשימות עמוקות וארוכות. "את יודעת שלתפוחים יש ריח?" היא שאלה לפתע, בקול איתן. "בהתחלה לא הבנתי מה הריח הזה שתמיד אופף אותו ואחרי תקופה הבנתי - זה המטע". רק בפגישה האחרונה שלהם, בה הביא לה תפוחים אדומים כיין מהמטע שלו וקילף לה אותם, מגלה את הלובן המסנוור שמתחת, רק אז המוח שלה קישר בין הדברים. "אבל לא הרחתי את זה מעולם באף תפוח אחר.." קולה של שלהבתיה נמוג לאיתו, נמשך לו למחשבה אחרת ששיקעה את גופה עמוק יותר אל הספה. בת ציון המשיכה להתבונן בה, אבל היה במבטה חידוש - דמעה נקוותה לה בעדינות בזווית עינה. "עכשיו אני מבינה", היא לחשה חרש, "כתפוח בעצי היער", אהבה שאינה תלויה בדבר.
במיוחד שנכתבו במתכונת הזו
מעניין מאוד..
נהניתי לקרוא
אני הנני כאינניאחרונהמשפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן
ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.
נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר
באמת כואב.
רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.
בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.
כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.
הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.
הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.
כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.
בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.
כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.
הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.
הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.
היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.
רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.
הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.
היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.
יש פה מטפאורות יפות.
נהניתי לקרוא
מחפש מוצא, אולי איזו דרך
פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?
שוב נפלתי, מי יקימני?
וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני
מאמין בהסתר, בכל התפאורה
ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה
ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה
וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה
נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור
רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור
שדים וקליפות, פרשת אחרי מות
מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.
והנפש במנוסה, מאלקים התביישה
המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה
והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר
שכחה זהותה, בשטטה במדבר.
נוגע.
נשמע קצת כואב
@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..
משתוקקים
והפחד.
הפחד מהריק הזה.
הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.
שאבלע בתוכו.
שאבלע את עצמי.
הפחד שיחזור.
הפחד שהוא שם.
אורב. עדיין מחפש אותי.
איזה נאמנות.
אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.
ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.
ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.
והפחד הזה נמצא שם.
ואני מרימה את הראש.
וממשיכה.
לתפוס מקום. שאני אני.
תודה.
