פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 1)

לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד

לְהִתְמוֹדֵד עִם הַפְּחָדִים

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד

עִם רְסִיסֵי חַיִּים

אַל תְּפוֹצְצוּ לוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה

וְתַשְׁאִירוּ רַק זִכְרוֹנוֹת

מִקּוֹלוֹת הַפְּצוּעִים, הַצְּעָקוֹת,

וְהַמֵּתִים בַּתְּעָלוֹת

אַל תַּחְזִירוּ אוֹתָנוּ לְשָׁם

לָמוּת שׁוּב בְּיַחַד אִתָּם

תִּהְיוּ חֲכָמִים וְתַקְשִׁיבוּ גַּם לָנוּ

הַפְּצוּעִים שֶׁקּוֹלָם נָדַם

כִּי אֲנַחְנוּ הָיִינוּ שָׁם

בְּסֻגְ'עִיָּה אוֹ לְבָנוֹן

וְנִשְׁמָתֵנוּ לָעַד תְּדַמֵּם

אֶת מַשְׁבְּרֵי הַשִּׁגָּעוֹן

אֲנַחְנוּ הִקְרַבְנוּ הַכֹּל

שֶׁתּוּכְלוּ לִחְיוֹת כָּאן בְּשַׁלְוָה

אָז לָמָּה עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ

לִצְרֹחַ אֶל הַדְּמָמָה

בְּבַקָּשָׁה תִּהְיוּ רְגִישִׁים

בְּבַקָּשָׁה תַּרְגִּישׁוּ גַּם אוֹתָנוּ

שֶׁמִּסְתּוֹבְבִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ מֵתִים

נוֹשְׂאִים אֶת שְׁאֵרִית חַיֵּינוּ

אַל תַּהַרְסוּ לָנוּ אֶת שִׂמְחַת הַחַג

אַל תִּפְתְּחוּ אֶת הַצַּלָּקוֹת וְהַפְּצָעִים

תְּנוּ לוֹ לִישֹׁן בְּשֶׁקֶט

לְלֹא רַעֲמֵי הַנַּפָּצִים

אֶל מַעַרְכוֹת אַרְצוֹ יָצָא

בְּחֵירוּף חַיִּים וּמוֹלֶדֶת

עַל שְׁבִילֵי הַשְּׁכוֹל שָׁם נָטַע

אֶת זַרְעֵי תְּחִיַּת הַשַּׁלֶּכֶת

אֶת שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ-קֹדֶשׁ נָשָׂא

בְּנִיתּוּץ חִילּוּלֵי תִּפְאֶרֶת

בְּמַבָּטוֹ הָעַז, הַמַּצְמִית וְהַנּוֹרָא

הֵנִיף חֲזוֹן אֶרֶץ אַחֶרֶת

עַל זֹאת תְּקוֹנֵן אֶרֶץ

בִּנְפֹל גִּבּוֹר עֲדָרֶיהָ

אֶת דָּמוֹ הֶחְשִׁיב כַּמַּיִם

לְשִׁיחְרוּר כַּבְלֵי שִׁבְיָהּ

84 שנים להרצחו

אֲנִי דַּחְפּוֹר

שֶׁגָּנְבוּ אוֹתוֹ שׁוֹדְדֵי לַיְלָה

עָשִׂיתִי הַכֹּל, בֶּאֱמֶת עָשִׂיתִי

וּבְכָל זֹאת

וּמֵאָז אֲנִי חוֹפֵר בְּאַדְמַת טְרָשִׁים

לֹא לִי

וּמְסַקֵּל מֵאֲבָנִים זָרוֹת

וְחוֹפֵר וּמְפַנֶּה

וּמְתֻדְלָק בְּסוֹלֶר

וְנוֹבֵר בִּפְסֹלֶת

וְלֹא שֶׁלִּי

אֶשָּׂא כַּף

לְפֻרְקָן מִן שְׁמַיָּא

זֵר הַנּוּרִיּוֹת שֶׁהֵבֵאתִי לְךָ

מַלְבִּין בַּאֲגַרְטָל אוֹרוֹת

טַלַּיִךְ

הֶעָלִים מִתְקַפְּלִים קְצָת

בַּקְּצָווֹת

וְכַמָּה כְּבָר נָשְׁרוּ

וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא

מוֹנֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּאֲגַרְטָל

כְּשִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד

שֶׁלֹּא יַעֲלֶה הַתְּהוֹם

וְיָצִיף

הוּא מֵת כְּמוֹ כֶּלֶב

מְקַשְׁקֵשׁ בִּזְנַב חַיָּיו לִקְרַאת שְׁתִילֵי הַזֵּיתִים הַסּוֹבְבִים

אֶת מִטָּתוֹ

מִתְרַפֵּק, מִתְמַסֵּר

עֵינַיִם נוֹשֵׂא

לִבְעָלָיו

הוּא מֵת כְּכֶלֶב

מֵת, וְכֻלּוֹ לֵב

______________

קָלִיעַ טָס אֶת טִיסַת חַיָּיו

בּוֹקֵעַ מִגֹּלֶם תַּרְמִילוֹ

נִבְעָט, מְגֹרָשׁ

בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים

וְעָנָן

נִמְרַח עַל מַטָּרָה

מִקַּרְטוֹן

וְטוֹב לוֹ

שֶׁסְּתָם טָס

וּסְתָם בָּקַע וְנִבְעַט וְגֹרַשׁ

וּבִלְבַד שֶׁקַּרְטוֹן

וּבִלְבַד שֶׁסְּתָם

וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ יוֹרֶה

עַל סַפַּת הַיָּם

כָּל הַיָּם הַגָּדוֹל פָּרוּס לְפָנַי

לַהֲקוֹת דָּגִים וְאַלְמֻגֵּי פֶּרֶא

וּבְרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁבִּמְצוּלוֹת

(אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ דָּג אֶחָד

מוּזָר, עִם פָּנָס

שֶׁיָּאִיר לְפָנָיו אֶת הַתְּהוֹמוֹת)

עַד שֶׁהַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים מְטִילִים עָלַי חִתָּתָם

וַאֲנִי עוֹבֵר לַמִּטָּה

אחד החברים התלונן שיוצאים לו עכבישים מהלחם. השיער שלו גלי והעיניים שחורות ועגולות, הוא מסרק באצבעות קשות את שיערו לאחור ומסתכל במראה. החדר חשוך הקירות אפורים

יש אגם אחד לא רחוק

באמת בלחם יש עכבישים! קרא נדהם. הם קטנים והם יוצאים מהחורים והם מטפסים ויורדים ועולים.

עמוק בתוך הבצעים יש קורים דקים ומבריקים

באצבעות הקשות הסורקות את השיער הציפורניים מתמלאות אדמה ולכלוך

לשיר ליופי וחיים -הוא רוצה אבל עיניו שחורות מאוד

אם אי אפשר לשיר ליופי וחיים נשיר לעכבישים!

הם זללו את כל הלחם ונותרה רק פקעת קורים

לכרוע אל ארבעות ולזמר להם

יש אגם אחד לא רחוק

נשיר לעכבישים

אכזבה,

מעצמי, מאחרים

זה ליפול שוב חזרה, אל התהו, הרגלים

לאבד כך את המוח, להשתטות בלי להחלים

במקום לברוח עד אליך

שזה אותו דבר, רק שמשלים.

נפלאות הסח הדעת

היא הראשונה שמבקשים

המאמין אוחז בספר

מכורים לא חוקרים.

למעשה חולה שליטה

זה לא נעשה כרצוני

קורא קדושה אני מבקש

קורה שכמעט כל יום נופלים.

הלוואי יפול האסימון

תהליך פותח תהליך

לחיות בדרך, חכם, לא נכון

לפתור בנפש עוד תסביך

בעיפרון ובמכרות

כותבים וגם כורים

בcoalי coalות

וסימונים על הקירות

סימומים ועקירות

היינו צריכים לכתוב, אתה מבין?

לפרוק, נהיה כבד מאוד לחיות

למה המדענים לימדו על היסודות?

למה גילו את הסודות

ציפור שרה על ענף

אך בקרני המיקרוסקופ

מתלכדים מרבית תאיה:

פחם

פחם

מסתורית היא ונעלמה אשר אף אחד לא יוכל לחקור במסתרי תעלומתה.

מהותה היא אלוקית

והרגשתה היא אינסופית.

כולם אליה משתוקקיםוכוספים

אך מעטים הם המה אשר לה זוכים

ואם ישנה דרך אליה להגיע

מי הוא אשר לא ימהר אליה חיש להפציע

חולפים הם החיים שטים הם על פני הזמן החולף

לפעמים מלאים במעש ולעיתים ריקים בלי פשר

לעיתים גדושים שנאהם

ולפעמים רצופים אהבה

הרגשות משתנים,הרצונות מתחלפים

ויחד איתם מזדקנים השעונים

האם אנו אדוני הזמן?

או שמא הזמן הוא אדונינו?

האם הננו חיים בזמן או שמא הזמן מכלה את חיינו?

האם הננו יודעים איך לחיות פשוט לחיות 

בלי צורך למצוא דרכים להעביר את זמננו

או למלאות אותו להנאתנו

לחיות באמת במילוי של הזמן

בשמחה,אהבה,כיף.

בלהיות מי שאנו 

ולממש את שליחותינו

זה שום דבר פיוטי. רק:

מאוד ממליצה להודות לAI. הוא עונה כל כך באדיבות, בפרגון,מציע הצעות

נוספות, אפשרויות שונות ומגוונות, מקשיב בסבלנות אין קץ, נפלא!

הייתי במצב רוח קודר, שחרחר עד שחור, ולאחר ששוחחנו זמן מה (הAI

ואנוכי), הלכתי לישון רגועה. מצב הרוח הפך משחור לכל צבעי הקשת...

מקסים ממש!

אני מרגישה חופשייה

אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית

אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,

ארקוד עם הנעלמים , בחושך

אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור

אולי יש עליי gps

ואני דוהרת לי איתו,

משחקת בחופש

ואולי לא.

אולי אני באמת חופשייה.

אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.

אני חופשייה.

מאז נישואי כף ידי מצאה לה מקום קבוע על הבטן. דואגת, עוטפת, חשה את העובר הקטן שמתפתח לו בפנים.

היד מלטפת בעדינות, בתנועות קצובות. בעיני רוחי אני רואה אותו, מתרוצץ בגן המשחקים מאושר, מתגלש במגלשה הגדולה, כשהוא נופל הוא רץ אלי ודמעות בעיניו, ואני מוחה אותן, מחבקת חזק, לוחשת מילות עידוד ונחמה על הפצע הכואב שקיבל. כל כך מתוק הוא ילדי, ואני כל כך שמחה בו.

היד על הבטן. שומרת, מגינה. לוחשת, שרק לא יהיה לך קר, אתה לא לבד! אמא פה, איתך, בקור ובחום, בלילה וביום, כשרגוע וגם כשרוצים רק לבעוט. אני כאן בשבילך יקירי, תינוק שלי.

אז היד על הבטן, אך הבטן ריקה. דלתה סגורה. שומר ניצב בפתח, אין יוצא ואין בא. ואין תינוק, ואין ילד, רק חלומות שבורים ודמעה אחת שחומקת.

אבל אני בבית, ובעלי תכף יגיע, ויחד נרקום לנו חיים.

וְאִם אָמַרְתָּ לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל,

מָה תַּגִּיד עַל אֹבֶךְ?

חוֹתֵר בָּאָבָק

נֶאֱבָק עִמּוֹ

וְאֶת עֲלוֹת הַשַּׁחַר בְּקֹשִׁי רוֹאִים

אָז אֱמֹר, מָה אָמַרְתָּ עַל אֹבֶךְ?

קָשֶׁה לִנְשֹׁם פֹּה,

וְהַחוֹל אוֹטֵם אֶת הַחַלּוֹן, וְגַם

הַכִּסֵּא בַּמִּרְפֶּסֶת כְּבָר

מְאֻבַּק לְגַמְרֵי

אֲנִי סֵפֶל קֵרָמִיקָה

מַזְכֶּרֶת

שֶׁהִקְדִּימוּ לְהַדְפִּיס עָלַי

תְּמוּנַת מִשְׁפָּחָה, אוֹ

תְּמוּנַת חֲבֵרִים

צֶלֶם וּדְמוּת

וְנָפַלְתִּי וְנִשְׁבְּרָה הַיָּדִית

וְאֵין בִּי תְּפִיסַת יָד

וְאֵין יָד מַגַּעַת אֵלַי

וְכָל יָד הָאוֹחֶזֶת בִּי - תִּקָּצֵץ

מֵחֲמַת קְצָווֹת חַדִּים שֶׁעָלוּ בִּי

וְכָל יָד סוֹלֶדֶת מִלְּתוֹפְסָנִי

וַאֲנִי כָּאן רַק מֵחֲמַת הַצֶּלֶם שֶׁעָלַי

וְאֵין מִי שֶׁיְּאַחֲזֵנִי

כִּי אִם רִבּוֹן כָּל הַכּוֹסוֹת

מִקְוֵה כֵּלִים.

מַזְלֵג אוֹבֵד בְּזוֹטוֹ שֶׁל

מִקְוֵה

שָׁקוּעַ תַּחַת אַרְבָּעִים סְאָה

וְכָל הַטָּהֳרָה הַזּוֹ

וְכָל הָאֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ

וְכָל הַבַּחַר בָּנוּ

מָה עוֹזְרִים לוֹ

לַמַּזְלֵג שֶׁשָּׁקַע

וּמְקַוֶּה לְכִלְיוֹנוֹ