האישה רוצה להרגיש שהגבר עוזר לה בגידול הילד שנולד. כמו כן האישה עובדת מאוד קשה להניק את הילד והיא גם אחרי לידה וכמו שידוע בלידה הגוף עובר משבר מאוד גדול.

האיש גם צודק זה לא מותרת להגיע הביתה ולקבל ארוחה חמה. ובעיקר שהבעל עובד עבודה פיזית קשה מאוד.

אני ממליצה לזוג:

הגבר : 1 בגלל שאתם אחרי לידה יכול להיות שתוותר על שיעור התורה לטובת עזרה לאישה בבית בחודשים הקרובים ומיד אחרי התפילה רוץ לבית ועזור לאישתך עד שכוחותיה יחזרו אליה. כמובן שאת זה עושים ביחד עם האישה יושבים איתה ובודקים את הקושי שיש לה ( תאום ציפיות אחרי לידה ) דרך אגב זה יכול להשתנות אחרי שבוע שבועים עושים תאום ציפיות מחדש וראוים מה מצב של כל אחד ואחד.

כנ"ל האישה צריכה לתת מעצמה.

אולם כל נקטו חכמים תמיד תהיה בן הנותנים ובעיקר למי שקרוב אליך.

ככול שתיתנו אחד לשני יותר בלי לצפות מהשני לכלום , הנתינה תהיה אמיתית יותר והצד השני תמיד ירצה להחזיר ובסוף יחזיר בגדול.

רננה555

א' תודה על התגובה.

ב' כשאני אברך בישיבה עם מטען רוחני גדול אני יכול לוותר על שעה לימוד אחת מתוך 9 ביום אבל חוזר בתשובה מתחזק קצת קשה לוותר על שעה אחת של רוחניות במהלך היום, אני חושב שאשה צריכה להבין את זה, אני ביום של הלידה הצלחתי לשבת ללמוד שעה וחצי ביום של הברית ישבתי ללמוד שעתיים כל התקופה אחרי הלידה אשתי מצאה את הזמן לשלוח אותי ללמוד, אשתו גם מתחזקת וגם מבינה שהוא צריך ללמוד.

כך שאולי נכון לאדם מסויים אבל לא נכון לאדם אחר.

לענ"ד הבעיה פה היא הרבה יותר עמוקה משהו בבסיס של הקשר פגום וצריך תיקון ועבודה ולכן אני לא רואה ומוצא לנכון לומר לו לוותר על שיעור תורה בשביל לעזור בבית.

תודה רבה

מה שהייתי אומר על כך זה:

א' הוא לא מגיע לבית בקטע של לנוח הוא רוצה לאכול משהו חם אחרי שלא ראה את הבית כל היום ואני ממש מבין אותו.

ב' ברור שהכל ז רק סמטום, אני חושב שיש פה בעיה יסודית בקשר ביניהם, הוא לא מבין מה היא רוצה והיא לא מבינה מה הוא רוצה, יש לה צורך ולו צורך וחשוב לדעת את הצורך, הבעיה בזה שכשניסיתי לגשש איתו בכיוון הוא אמר שהוא מפנק ונותן ומאד אוהב אותה וזה לא נכון שחסר לה זה רק בגלל שפתאום אחרי החתונה היא הבינה שעכשיו אנחנו נשואים ואפשר לדרוש ולצפות ליותר, כמובן שזה טעות ובעיה חמורה אצלו בהבנה שלו את אשתו אבל כאן השאלה הנשאלת איך עושים דבר כזה איך מגיעים איתו להבנה וליישום של העניין.

כל מה שאני אכתוב כאן זה סה"כ מניסיון של נשואה צעירה (פחות משנתיים), אבל אולי זה בכל זאת יעזור..

(כמו כן, ממה שכתבת אי אפשר להכיר ולהבין את הסיפור במלואו, אז לא בטוח שהדברים יהיו רלוונטיים ומתאימים למציאות הזו)

דבר ראשון, אני חושבת (כמו שכבר כתבת) שיותר נכון לפנות לייעוץ זוגי. אני משערת שגם האישה לא מאושרת במצב שנוצר, ובלי ששניהם מודעים לבעיה ומונחים כיצד לפתור אותה, הרבה יותר קשה להגיע לפתרון אמיתי.

אם בכל זאת הבעל רוצה מצידו לנסות לשנות את המציאות הזו, מה שאני הייתי אומרת זה לעשות את זה על ידי הרבה מאוד דיבור חיובי כלפי אישתו.

אני חושבת שלבדוק כאן מי צודק זה בטוח לא נכון. נישואין זה מצד שבני הזוג אמורים להתאחד. אין כאן מצב של תחרות ולא של האשמות, אלא ניסיון לגרום לכך שלזוג יחד יהיה הכי טוב שיכול להיות.

אני חושבת שהדבר הראשון שהבעל צריך לעשות, זה להוציא מהראש את כל מה שהוא מצפה מאישתו, ואת העבודה שהוא מאוכזב מכך שהיא לא עושה את זה. לא כי הוא לא צודק, אלא כי זה לא יוביל לשום מקום. אישה שמרגישה שבעלה מאוכזב ממנה, זה לא מה שיגרום לה לעשות יותר בשבילו (גם נראה מהסיפור שזה לא מביא לכך).

מה שהבעל כן צריך להתחיל לעשות, זה למצוא את הדברים שאשתו כן עושה בעבורו, ולשבח ולהודות לה על כך. עצם זה שהיא תרגיש שהוא מעריך אותה, יגרום לה תחושה יותר טובה, וזה אולי ייתן לה כוחות לעשות יותר.

לדבר על מה שהוא מצפה ממנה נראה לי פחות יעזור, כי היא כבר מודעת לזה ואם בכל זאת זה לא קורה- מה שיעזור זה לא לדרוש את זה שוב ושוב. אבל אם היא תרגיש שמחה, ותרגיש שבעלה מעריך את המאמצים שהיא משקיעה בעבורו, היא תוכל למלא יותר בשמחה את מה שהוא היה רוצה.

(אני יכולה להעיד על עצמי שכשאני מרגישה שבעלי מאוכזב ממני, זה רק מוריד ממני את החשק להשקיע, וכשהוא מודה לי על דברים שעשיתי עבורו- זה הרבה יותר משמח ונותן כוח להשקיע עוד. יכול להיות שזה לא נכון להשליך מהזוגיות שלנו, שהיא ב"ה בריאה וטובה, על זוג שהגיע למצב יותר בעייתי, אבל אני כותבת מהניסיון שלי וכך אני מרגישה שנכון).

בעל: מה הכנת לאכול היום?

אשה: כלום

בעל: אבל זה גם מה שהכנת אתמול!

אשה: נכון הכנתי ליומיים.

לא יזיק שיאכל ארוחת מזינה לפני שהוא מגיע הביתה (פלאפל וכו')העיקר שיגיע לבית לא רעב אלא רגוע וידאג גם קצת לעזור ובעיקר להעריך מאוד את אשתו שהיא עוזרת בבית וכו'.

בד"כ הבעיה העיקרית היא ההקשבה.

בנוסף לתת להם רעיון של עוזרת פעם או פעמיים בשבוע/ביבי סיטר שתצא עם הילידם ותתן להם ערב לבד מידי פעם וכדו' 

וטובה" כמו שהייתה לפני החתונה.

גם אני בבית ובעלי חוזר בערב, אני צריכה שהוא יושיט יד ויעזור, לא רק בשבילי אלא בשביל  הקשר עם הילדים.

לגיטימי לאישה לצפות לכך מבעלה, ולגיטימי מבעל לצפות מאשתו ליחס שמתבטא גם בארוחה חמה.

כל השאלה היא העמדה הנפשית- האם אני דורש כי חייבים לי משהו?

האם אני אוהב ומבין את המצב בו נמצא בן זוגי? ומשם הציפיות?

יותר חכם לשבת ולתאם ציפיות מאשר לבוא בטענות, אם ישוחחו ביניהם ברוגע, בע"ה אפשר לפתור הרבה.

וגם למצוא פתרונות יצירתיים ולהבין גם ש"אחרי לידה" זה מצב זמני (לא ציינת בת כמה הילדה).

מכיון שהבעל לא משקיע בה היא מוצאת תירוצים אלו או אחרים לפרוק את זה עליו.

וגם אם הוא יתחיל לעזור ולאלתת לאשתו את היחס שהיא מצפה ממנו היא תמצא תירוצים אחרים.

הבעל צריך לחשוב מה עומד מאחורי הטרוניות האלו ולהביא אותם יחד עם קצת עזרה והכול יסתדר.

זה הזמן לבנות אהבה אמיתית, ואם הם לא ילמדו לאהוב ולקבל אחד את השני כמו שהוא הם יעשו את אותה הטעות והרבה יותר חמור עם הילדה שלהם.

במצב סטנדרטי הייתי תומך ביעוץ זוגי, יש משהו בלשבת יחד מול מישהו שלישי שמשנה את ההסתכלות, אם זה לא על הפרק לטפל בעצמו לבד גם יכול להיות טוב אני מאמין שלשינוי שאדם עושה בעצמו יש השפעה עצומה החוצה.

בתור התחלה יש תרגיל שלמדתי ממישהי שאני מאוד מעריך, קוראים לו חסדים נסתרים, הרעיון שלו הוא לתת לבן זוג בלי שהוא ידע שהוא קיבל וגם לא משהו שהוא ידע שהוא קיבל מימשהו אי פעם, לעשות לו נטו בשביל לתת לו ובלי לצפות לתמורה.

זה נתון מאוד חשוב. אם היא כמה שבועות אחרי, אז כדאי להסביר לו היטב שמבחינה רפואית אשתו חייבת מקסימום מנוחה למשך 6 שבועות, וגם אח"כ, במיוחד בילד הראשון זה לא פשוט בכלל להיות בבית עם תינוק.

אם היא כבר קצת יותר זמן אחרי לידה, נשמע לי שמרוב ששניהם עמוסים ועייפים הם לא מגיעים לשיחות טובות ביניהם. הקשיים לא עולים בצורה חברית ונינוחה, אז הם מתפרצים בצורת מריבה וחוסר סבלנות.

חייבים, חייבים, חייבים לדבר על זה. אישה בטוחה שבעלה יודע איך היא מרגישה וזה לא נכון. הוא לא מתאר לעצמו כמה קשה לה, אחרי הלידה ועם תינוקת חדשה. (עד היום בעלי מתבייש כשהוא נזכר איך הוא התנהג אחרי הלידה הראשונה..)

הבעל חושב שאשתו רואה כמה קשה לו וזה לא תמיד נכון, הוא צריך לומר לה מה הנקודות שקשות לו.

לא באווירה של "מי יותר מסכן, הנה ניצחתי ואני אומללה". אלא באווירה חיובית, משתפת.

שיצאו פעם בשבוע או שבועיים למקום שמשחרר מאווירת הבית ויתחילו לדבר שם מחדש. להחזיר את השמחה שבקשר לאט, לאט, מתוך דיבור, נכונות להקשבה וגם נכונות למאמץ עבור השני/ה.

זה זמן לא פשוט, וגם את זה כדאי שידעו. איך הם יצאו מהתקופה הזו- זה תלוי בהם. ומה שכתבו, שאפשר לערב גורם שלישי זה רעיון טוב לדעתי- הרב שלהם, איש מקצוע שמקובל על שניהם. זה יכול לתת להם פרופורציה והבנה של המצב.

הפרפרים עדיין נשארים, אם דואגים שהגן יהיה פורח.

אהבתי את הפסקה האחרונה שלך.

ספר חובה לכל גבר נשוי. לקרוא את הספר "בגן השלום" של הרב ארוש שליט"א. יש שם טיפול שורש לענינים שכאלו.

שהשתנו בעקבות קריאה בו.

בנוסף, ספר אחר של הרב (בגן האמונה)-שבנוי על אותו בסיס הציל לי את החיים.

גם קראתי מאמרים שמבוססים על קטעים מתוך הספר.

ככה שגם בלי לקרוא אותו (אסור לנשים לקרוא אותו) אני יודעת שהוא חזק ומועיל

ועם הערכה רבה לרב הרוש..

יש שם הכל על יחסי זוגיות טכנים.

אבל אין שום דבר על תקשורת אמיתית, על היכרות מעמיקה בנבכי הנפש וחיבור הנשמות.

ראשית- לא נכון לקרוא להסתכלות של אמונה "נכון טכנית".

להבין שהאישה היא ראי של בעלה ,ושהחיבור ביניהם מביא את הבעל לתיקון שלו,כך שכל מה שהיא אומרת בעצם הקב"ה מאותת לבעל, זה החיבור הכי עמוק והכי לא טכני שיש. מה זה אם לא חיבור נשמות? לדעת שרק היא יכולה להביא אותו לתיקון שלו- מה שאף אחד אחר לא יכול לעשות, בטח ברמה הזאת.

בספר המקביל לנשים (את של הגברים - אסור לנשים לקרוא, כי זה עלול להביא לתוצאות הפוכות משלום בית)

הרב מדבר המון על החיבור הנשמתי, וכך שהבעל הוא חבר הנפש של אשתו. 

קצת ענווה כשכותבים על ספר שרב צדיק כתב.

יש אנשים שמתאים להם הסגנון ויש שלא.

אני לא מתחברת לספרים שלו וגם לא בעלי.

אפשר לכתוב שלדעתך זה ספר חשוב ומועיל, למה לא. אבל לא 'חובה'...

בואו נשחק "הוא והיא"

הוא-

עובד כל יום מ8 עד 6 בעבודה פיזית קשה

מפרנס את המשפחה שלו (כל הכבוד לו!)

הולך למנחה ערבית ושיעור- למלא מצברים רוחניים

הולך הביתה

הציפיה שלו- כשהוא מגיע- שיתנו לו לנוח, ארוחה חמה

היא- עובדת כל היום מ6 עד 8 (כלומר מבכי ראשון של התינוק עד שהבעל חוזר הביתה אחרי השיעור)

העבודה שלה פיזית וקשה ביותר (להרות ללדת להניק- זה קורע את הגוף!!, גם לנקות בבית זה לא קל. והסחיבת משאות שנקרא- להרים את התינוק ולהסחב עם העגלה- זה לא קל.. ונהיה כבד יותר ויותר ב"ה)

היא עקרת בית (מישהוא אמר לה- כל הכבוד לך! אולי אמרו לך- אבל היית כזו מוצלחת עם מקצוע וקריירה- נהיית דוסית ועזבת את כל ההתפתחות האישית שלך-- ??? )

לא רשום איזה תחנות מצברים רוחניים יש לה- או אם בכלל יש לה דקה לשתות כוס קפה עם חברה או להתפלל פעם בשבוע

היא לא יכולה ללכת הביתה מהעבודה!!!!!!!! כשאת עובדת בבית בלהיות עקרת בית- אין לך את ההפסקה של "ללכת". -אלא אם מבינים ועושים את זה בצורה יזומה

הציפיה שלה - שיתנו לה לנוח, שיתנו לה ארוחה חמה

מי צודק?

לא אכפת לי

למי יש כוחות לעשות משו טוב לבית? הבעל- כי עובדה שהוא הלך ושאל אותך

אז מה כדאי לו לעשות?  להיות מעורב ונוכח בחיים של התינוקת שלו- כלומר לעשות דברים בבית של טיפול בה (גם לשחק ביחד על השטיח זה לטפל...  אבל גם לקחת מהאחריות של להחליף טיטול זה לטפל)

כשהוא נכנס הביתה- לקחת פיקוד על הבית לחצי שעה -ולשלוח את אשתו להיות חופשיה לנפשה ולמילוי המצברים שלה. שתלך לטייל לבד, או תשב לשתות תה בלי שמישהוא קופץ עליה, או שתדבר בטלפון עם חברה, או תשב לסרוג על רגליים למעלה- מה שבא לה, מה שהיא רוצה.

כלומר- הוא מבין שהבית שלו זה לא מקום מנוחה- זה מקום עבודה מסוג אחר... עבודה נעימה- אבל זה לא בא לבד ולא יגישו לו את זה

שניהם מצפים לארוחה חמה- אבל אוכל לא מבשל את עצמו לבד... הם יכולים למנף את זהל פעילות זוגיות- לבשל ביד

(סוד: אישה עם קצת כוח והערכה- יכולה במשך היום לזרוק כמה דברים לסיר ויש ארוחה, לוקח הרבה יותר מוטיבציה מכוח פיזי-- ואם הוא ישקיע באשתו- גם זה יבוא לה...)

להחמיא לה כמה שיותר, לפרגן לה, להעריך אותה על מה שהיא עושה "תודה שבישלת, היה טעים" "כל הכבוד שאת מניקה, אני מאושר מהטוב שאת משקיעה לתת לתינוקת שלנו" "את יפה היום" וכולי

אני לא יודעת לענות לשאלה "האם להביא פרנסה נחשב עזרה בבית" ?

גם אני אשמח לשמוע תשובות על זה

כי נתתי ניתוח מעשי של מה שמתרחש-

לא כתבתי כלום על עבודת עומק

אבל אני סומכת על זה ש"מדריך" כתב כמה כיוונים

היא צריכה אוכל ומקום לגור וכו' אם לא היה לה בעל שמפרנס אותה היא היתה צריכה לצאת לעבוד.

זה לא סותר שלפעמים רוצים תחושת שותפות. או זמנים שממוטטים ממש ורוצים עזרה של הבעל.

אישית אני חושבת שאם האישה תדאג שבעלה מגיע הביתה יהיה לו ארוחה חמה היא תקבל בעל יותר קשוב לצרכים שלה.

כמו שאישה שמניקה את התינוק שלה או מחליפה לו חיתול- היא לא עוזרת לבעלה, היא מקיימת את ההתחייבות ביניהם

בכל השירשור הזה- ניסיתי לחשוב ולהפריד

מה הייתי אומרת לאישה לו היתה באה לשאול

ומה הייתי אומרת לאיש לו היה בא לשאול

כאן- רק האיש שאל- צריך לענות לו

גם אם מה שאומרים לו יהיה "לא נכון" לענות לאשתו

(למשל- אישה צריכה לדעת שבעלה עוזר בבית בזה שהוא מפרנס, אישה צריכה לדעת שאם היא תתאמץ ותקבל את פניות אפילו עם כוס מים- עזבי אותך אוכל מבושל- כבר יהיה שונה קצת... אבל זה מה שהאישה צריכה לדעת- לא האיש. האיש צריך לדעת שאם הוא יכנס לבית ויתן לאשתו כוס מים- הוא ישנה משהוא בבית... למשל)

נשים טענו שאתם לא יודעים איזה מאמץ זה ללדת ולהניק וכו'.  

על כל דבר בחיים אפשר להתיחס כמילוי מחויבות או כעזרה הדדית. כשאני עושה ספונג'ה או מכינה ארוחת צהריים. אני ממלאה מחויבות או עוזרת פה לצרכים של בני הבית? אני חושבת שזה גם וגם. ואותו דבר בלפרנס. 

יחסי זוגיות של אחור באחור.

בעיקרון- חובות האישה לבעלה מחייבות את מזונותיה..

זאת אומרת שאם בעלה מפרנס אותה - היא גם חייבת לעשות את חלקה.
וזה לא משנה אם מדאורייתא או מדרבנן.

רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכות א, ג-ה

א. כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.

ג. והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.

ד. ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה.

ה. כל הדברים האלו אע"פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו ...ואינן צריכין לפרש. 

משנה מסכת כתובות פרק ה משנה ה

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר.

השאלה האמיתית שצריכה להישאל - 
האם אנחנו רוצים שהקשר הזוגי העמוק יסתכם בעשייה מתוך תחושת חובה?
על כן חתמתי את התגובה הקודמת
שאם המצב הוא אכן כך - אלו יחסי זוגיות של "אחור באחור".

אם זו ההסתכלות - אז גם לאישה יש חובות הלכתיים ברורים.
בין אם אוכפים אותם או לא בבית הדין/המשפט.

מבחינתי זו חוצפה של אישה לדרוש מהבעל לפרנס כמובן מאליו ובאחריותו..
וכיון שזה רק מילוי חובתו אז הוא צריך גם לעזור בבית.

יש נורמה עצובה שכל אחד מצפה מהשני לתת,
במקום להתרכז בכמה אני יכול לתרום/לעזור/לסייע/לשמח את בן זוגי..

זה שזו הנורמה - לא אומר שהיא נכונה.

אם אומרים לי שגבר מחובתו לפרנס לבדו ואי לכך - הוא גם נדרש לעזור בבית,
אז חובותיה של האישה הן לטפל בבית ובילדים לבדה - ואי לכך, היא נדרשת לעזור בפרנסה.

יחסים של גועל.

ותמיד הבעל לא בסדר והאישה הפרינססה היא מאה אחוז יש פשוט "משהו עמוק שהבעל לא קלט" שעומד מאחורי ההתנהגות האנוכית.

נחמד לראות אותך פה מידי פעם. אלירז.

שבהם גברים מביעים את רצונם לעזור - נהנות לטפח את רגשי התסכול שלהם כלפי בעליהם.

אז כן חשוב להדגיש - זו לא חובתו!

הוא לא מחוייב לעזור בבית על פי קריאה טכנית של חובות הבעל לאשתו, וחובות האישה לבעלה.

הוא כן מחוייב לפרנס אותה.

על כל מה שמעבר - כתבתי בתגובתי זו:
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t554415#6212319

יש דינים בתחום של נישואים שפעם היו מקובלים חברתית והיום כבר לא יפסקו אותם, אני צריך מתישהו לשבת על זה ולבדוק האם החלוקת תפקידים בבית שחז"ל קבעו היא משהו שיש לו תוקף גם היום.

אם אין לך ילדים אז אין לך זכות להגיב ככה. עדיף בכלל להישאר רווקה מלהתחתן עם משהו שחושב רק על עצמו.כשהו היה רווק מן הסתם לא מת מרעב והסתדר בעצמו.לא יקרה כלום אם בעל יתחשב ום לא עדיף כבר להסתדר לבד כימשלא מתחשב,לא אוהב

אלירז,

את מחדדת לי את הדברים יותר

ברור לגמרי שנישואין הם לא מערכת של מילוי חובות-

אלא הרבה מעבר לזה

מערכת של -הזכות לעשות לטובת השני (גם זה ניסוח חלקי... )

ועדיין לשאלה-

האם גבר שמפרנס- זה עוזר לאשתו?

התשובה היא- לא. זה דבר טוב מאוד בחיים שלהם- אבל זה לא "עוזר לה" במובן של "מה יגרום לה בסוף היום לא להיות פצצה מתקתקת אלא פצצה מתקתקה"

מה כן יעזור לאשתו?

לעזור לה באמת.

לעזור זה לעשות במקום מישהוא משהוא שאחרת הוא היה עושה העצמו- מכיוון שאין לו הכוחות לעשות את זה, ואתה רוצה להקל עליו בעצמך

איש ששוטף כלים- עוזר לאשתו? כן.

איש שמביא לאשתו כוס תה אחרי יום שלהם שהיא היתה עם הילדים- עוזר לה? כן.

איש שמטפל בילדים חצי שנה בערב אחרי שאשתו מותשת מיום שלם איתם- עוזר לאשתו? לא. הוא מקיים את חובתו הבסיסית כהורה. לא סותר את זה שאשתו תודה לו על זה מאוד, וזה יעזור לה למלא מצברים...

בלי להתייחס כלל לשירשור.

אדם שעובד כל היום, הרי זה במקביל לעבודה של אשתו בבית.

מה שייך להגיד "הוא לא עוזר לה"?

וכי היא עוזרת לו בעבודתו?..

זו חלוקת תפקידים, ששניהם מניעים את אותה המטרה, של החזקת ובנין הבית.

והרי יתכן שהוא חזר מותש מהעבודה, כמו שיתכן שגם היא במצב דומה מהבית (ולא תמיד זה כך. לפעמים זה יותר קשה ולפעמים זה, ולפעמים אין מה להשוות).

השכל הישר אומר, שכאשר איש חוזר הביתה - הדבר הכי טוב שאשתו יכולה לעשות זה לקבל אותו בשמחה ולתת לו רגע לנוח, לדאוג שיהיה משהו לאכול בבית.

בדרך כלל, הבנה כזו, במקום פתיחת "פנקס החשבונות" על עזרתו (הרי הוא לא שלח אותה לעבוד במקומו), תגרום באופן טבעי לכך שגם הוא ישמח ליטול חלק במה שאפשר בבית. 

ואי אפשר להקיש ממצב למצב: לעיתים ממש לא שייך שאדם שהגיע הביתה, יתחיל "לטפל" בבית - ולעומת זה ה"מקצב" בבית פחות אינטנסיבי במשך היום, גם אם ממשיך עדיין להתפרס כשחזר; ולפעמים ההיפך - אדם מגיע רענן יותר כשאשתו כבר "לא יכולה". הקשבה הדדית. אבל אם אשה חושבת שכל בעל ממוצע מגיע ומיד עובר ל"טיפול בבית", יש לה טעות.

שירגיש "בית" - וממילא יחוש גם את מצבה של אשתו.

אם הוא לא היה מפרנס אותה היא היתה צריכה לפרנס את עצמה. (או לחיות ברחוב ולמות ברעב)

בניהול העסק המשותף.

הרי גם לגבר שמגיע עמוס מיום עבודה מגיע לשבת בבית ולנוח - לא כן..?

גם הוא יהיה הרבה יותר מתוק ונעים כלפיה אם תאפשר לו זאת.

ועוד נקודה ששוכחים - פרנסה זו גם מילוי חובתו כהורה, ולא רק כבן-זוג.
(הטיפול הטכני בילדים הוא חלק קטן שהורה צריך לעשות למען ילדיו)
 

אז כפי שאמר הרב דן - אנחנו מדברים על חלוקת תפקידים ארגונית וניהולית.

אישה או גבר יהיו שניהם פקעות עצבים ,
אם ידעו שכניסתו של בן הזוג לבית מביאה איתו מתחים רבים, דרישות ועבודה נוספת.

אישה שאוהבת את בעלה - לא תשמח לקראתו בידיעה ש"הנה הגיעה העוזרת..."
תצפה ותשמח לקראתו בידיעה שתוכל לספר לו שהיא עייפה ולפרוק אצלו את מתחי היום
באותה מידה שהיא גם תרצה לתת לו שעה של שקט לפני שתפיל עליו את המטען שלה.

גבר ששמח לחזור לאשתו האהובה לא שמח לחזור הביתה כי "המשרתת ממתינה למילוי כל צרכיו ונוחיותו"
הוא שמח להגיע הביתה לאשתו ולעזור לה
וגם כדי לקחת את הזמן שהוא צריך למילוי המרחב הפרטי שלו.

איך מתרחש המצב הזה?
מתוך עבודה של היכרות מעמיקה האחד את השני.
היכרות של כל הרבדים באדם שבחרנו לחיות איתו.

כשיחסי הזוגיות, לא פונים אחור באחור:
אתה תעשה את תפקידיך, אני אעשה את תפקידיי - ונצא כולנו נשכרים.

אלא יחסים של פנים בפנים:
אני מכיר/ה אותך, אוהב/ת אותך ומתרגש/ת לראות אותך בכל פעם שאני/אתה חוזר הביתה. 

עצם ההימצאות של אדם כה קרוב, כה מכיר את המרחב הפנימי שלנו, שיודע אותנו לעומק נשמתנו - ממלאת אותנו כוחות עצומים!
[הרי זה מה שאדם מייחל לו כל הזמן - לא להרגיש בודד, להרגיש שיש מי שרואה אותי מבפנים, שמכיר את כל נבכי הנפש שלי]
ואז - ממילא, גם מטלות הבית, וגם הפרנסה - הכל נעשה בשמחה וברצון..

והבית מלא מתיקות של אהבה מהשורש, ושכינה שורה בו!

וכל אחד רוצה לעשות בשביל השני!
רוצה לעשות לא כדי להרגיש בעל/אישה טובים,

לא כדי לשרת את האגו וההערכה העצמית שלנו (אפילו שזה שלב בדרך הנכונה)

אלא בהתבטלות מוחלטת לגודל הנשמה שזכינו לחיות לצידה..

שנזכה... 

הצלחת לנסח פה את מה שהפריע לי בכל מה שכתבתי בשירשור הזה....

כל השיח הזה של חובות, לש חלוקת התפקידים הפורמאלית-

לא צריך לדבר על זה, לא צריך להיות שם בכלל

צריך להיות הרבה מעבר לזה-

לעשות מאהבה, לעשות ברוחב ושמחה, לעשות מה שיהיה הכי טוב לשני והכי טוב לבית

ועדיין- אישה אחרי  יום מתיש בבית כן מרגישה שבעלה מגיע- "הנה באה עזרה"

(אולי זה אומר שהיא צריכה שעה בייביסטר באמצע היום? אולי זה אומר שהיא צריכה להחזיק ראש גם עוד 10 דק' אחרי שהאיש שלה נכנס הביתה כדי שהוא יספיק לנוח לפני שהוא לוקח פיקוד? זה מעשי- לא רעיוני)

קודם התגעגעתי מאוד

ואני פשוט כל כך נהנת לקרוא את התגובות שלך!!!

א' אני מסכים עם כמה טענות שעלו פה כלפיו שגם היא עובדת ואחרי הכל היא אחרי לידה ועוד ועוד...

אבל לאחר בירור ולימוד מעמיק של הנושא, לאחר מחשבה על הזוג הזה ראיתי לנכון ללמוד איתו יום אחד שעה מה זה אשה? מה היא צריכה? אני חושב שהבעיה שלהם נובעת מכך שהגבר גבר הזה הכיר את אשתו שש שנים לפני החתונה כחילונים, אשה לפני חתונה לא מוציאה את כל הקשיים והכאבים בזמנים מסויימים ומשתדלת מאוד להיראות תמיד יפה ומושכת במיוחד חילונית, ופתאום מתחזקים שומרים מצוות מתחתנים, פתאום הוא רואה אותה במצבים שהוא לא רגיל ומתלוננת הרבה ותכלס הוא לא באמת יודע מה חסר לה פה, ראיתי משהו שכתב אחד השחקנים הגדולים בעולם על אשתו "הוא מספר שהיא התחילה להראות כמו סמרטוט לא היה לה כח לכלום בקיצור נהייתה שבר כלי, הוא כבר מאס בה בגלל זה והחליט שהוא מתגרש מפרק את החבילה, רגע לפני הוא נעצר וחשב, אם ביכולתי לפרק ביכולתי לבנות, הוא החליט שהוא עושה ממנה בנאדם הכי שמח בעולם... חזר הביתה פינק עזר בישל טיפל פשוט היה לצידה ומאותו יום האשה פשוט פרחה..."

מה שאני בא לומר כאן זה שאשה צריכה המון המון דיבורים צריכה שהבעל ישמע אותה יהיה לצידה ייתן ייתמוך יקשיב, מאוד חשוב לשתף ברוחניות שלו מה למד איך הולך לו... נראה לי זו בעיה של המון...

השבוע בא אליי מישהו שאל אותי מתי אני רואה את אשתי, אמרתי לו כל יום חמישי בין 8 שהילדים הולכים לישון עד 10 וחצי שאז אני הולך להעביר שיעור, ואז שישבת כרגיל, וכל שאר השבוע מה? כל שאר השבוע אני או בעבודה או בלימודים או מלמד או עם הילדים או עוד כמה דברים שאני עושה, אז הוא היה מופתע ושאל איך אשתי מסתדרת עם זה...

שיהיה ברור אם אשתי אומרת לי אני רוצה שתבוא לבית גם אם אני יהיה באמצע לימוד עבודה או משהו חשוב אחר אני יגיע, והיא יודעת את זה, היא לא משתמשת בזה, אבל עצם הידיעה מביא אותה להבנה שאין בשבילי יותר חשובה ממנה בעולם.

וזו הנקודה כמה היא חשובה בעיני הבעל כמה הוא מוכן להקריב למענה.

זה כנראה משבר שהרבה עוברים אותו. אם לא בילד הראשון אז בשני או השלישי.

יש גברים שלוקח להם זמן להבין מה זה לחיות עם אשה (וגם להיפך כמובן) ומה זה לגדל ילדים.

לנשים איכשהו (לרובן) הדברים באים יותר בטיבעיות. גם לאשה אחרי לידה פתאום אין זמן לעצמה, כל הזמן משהו

חסר אונים תלוי בה. אין לה מספיק שעות שינה, אין לה זמן לפעמים לאכול כמו שצריך, שלא נדבר על להתפלל וכו'... רוב הנשים מתרגלות לקושי די מהר. אבל לחלק מהגברים לוקח יותר זמן להפנים את זה. ללמוד לוותר על הצרכים של עצמך לטובת האחרים במשפחה.

לכן לדעתי פשוט להסביר לו, להאיר את עיניו לצרכי הבית, להסביר שהקמת משפחה היא מסירות נפש. זה לא תמיד נח, זה לא תמיד ממלא לנו את הציפיות. אבל זה חשוב לנו, לכן נעשה הכל וניתן מעצמינו הכל כדי שזה יצליח.

(ד"א, גם בעלי עובד בעבודה פיזית לא קלה ונמצא מחוץ לבית יותר שעות, ולכן בשנים שהיה לי קשה שהוא נשאר בערב בבית הכנסת ללימוד, הוא העביר את הלימוד ללפני התפילה בבוקר, הוא היה קם ב5 בבוקר בשביל זה. וכשהיה חוזר מהעבודה

היה קודם עוזר ורק אח"כ אוכל ארוחת ערב. היום הילדים גדלו קצת וזה יותר קל, אז אני משחררת אותו כמה שיותר, אבל הוא

תמיד שואל אם זה בסדר שהוא יבוא מאוחר/ ישאר לעוד שיעור וכדו'. ב"ה שזכיתי )

אם האישה אחרי לידה (אפילו כמה חודשים) אולי יש מקום לבדוק דכאון לידה?

אגב, לא חייב להיות דכאון לידה קליני ומאובחן לפעמים זה פשוט סוג של התמוטטות אחרי לידה ראשונה, מצב חדש ובכלל לא דומה לשום מצב אחר בחיים וכן להיות בבית לבד כ"כ הרבה שעות בלי לצאת לעבודה ובלי אף אחד בבית זה מצב של הרבה אנשים יוצר מצבי רוח... והרגשה וירודה.

בדברים שימושיים, ואת הקשר לברכה להשאיר לאנשים להיות יצירתיים...

פשוט להסתובב במקס סטוק ולשלוף דברים. אפשר גם להסתובב בבית ולחפש מה יכול להתאים (נגיד, שיטוט דמיוני במטבח מעלה לי- כף גלידה, קולפן, תחתית לסירים, מגבות מטבח, פורס לביצה קשה, פותחן שימורים).

כדאי לקחת דברים שונים מחדרים שונים בשביל הגיוון.

ואם זה לשבת, לשים לב לא לקנות מוקצה.

בעל לעתיד?

חבר של הזוג?

אח של הבעל/אישה?

שימושי מאוד בהמשך. לפחות חלקם..

ורעיונות למקסטוק: תחתית לדברים חמים, ספלים חמודים, קורץ עוגיות, כותש שום, מועך פירה, מסננת פסטה, מסננת לעלים, מגבות מטבח, סינר, שעון ( יש שם זולים, יפים ודפוקים אבל את זה הם לא ידעו)

ואז הבריכה לרשות כולם תמיד

אבל כאלה שיגידו שזה לא מספיק

ואז צריך לעשות חלוקת שעות

אפשר לעשות חלוקת שעות.

יש כאלה שיסתפקו בזמן גברים וזמן נשים.

ויש כאלה שירצו גם זמן לכל משפחה גרעינית בנפרד.

כל משפחה תעשה בצורה שמרבה שלום ואהבה בין המשפחות

כי זה המטרה. לעשות נופש לאחד את המשפחה המורחבת

אבל בכל זאת הפעם כן הרגיש פחות שייך גיסים וגיסות יחד או בני דודים מתבגרים, בעלי גם חלק מהזמן העדיף לשהות בחדר שלנו.

ואם הגיסים זורמים

אפשר שהם ישמרו על הילדים שלכם (אולי אפילו אחרי שהם ירדמו) ולכם תהיה שחיה זוגית לבד.

ואחרי זה אתם תשמרו על שלהם וכו'

ויש משפחות שאכן לא מתאים להם בריכה

אפשר לשכור מראש מקום בלי בריכה (ואז זה זול יותר) ולמלא את הזמן בפעילויות משותפות

או לצאת לטיולי טבע יחד

האמת שחופשה כזאת איננו עושים ממילא, אבל יצא סתם פער כשרצו טיול במסלול רטוב, או פיקניק במעיין וכד' והתקשו לקבל שלי ולבנים הגדולים לא שייך להיות עם אחייניות משתוללות במים, גם אם הן 'לבושות צנוע'. הבגדים נצמדים, נהיים שקופים, עולים וכד'.

(כן, אנחנו גם לא הולכים לכל מיני מעינות, בריכות שכשוך וכד', אלא אם מוצאים זמן באמת ריק, למרות שזו האטרקציה המרכזית באזור שלנו)

חם ומוזיאונים למינהם לא מעניין אותם

רוצים חוויה משפחתית (גם גרעינית וגם מורחבת)

עם משפחה מורחבת נפגשים בבית של מישהו או בגינה ציבורית - לא במקום עם מים. 🤷‍♂️

ולא אבא עם הבנים ואמא עם הבנות? אשמח לרעיונות

ברגע שגדולים - אצלינו גם אחים ואחיות לא יכנסו בייחד

לק"י

זה עניין אישי גם.

אבל שנים לא הלכנו לטיולים של כמה ימים בחופש.

עכשיו לרוב אני יוצאת עם הילדים, כי בעלי עובד.

יש אטרקציות ממוזגות למיניהן. מומלץ לחפש כרטיסים מוזלים דרך כל מיני מועדונים.

אפשר לטייל בטבע במקומות לא רותחים.

אולי מסלולי מים עם מעט מים, ואז זה רק לשכשך רגליים.

שמתאימה לגילאים של מתבגרים מגיעה לכמה מאות שקלים, אז זה לא משהו שעושים כל רגע בחופשה..

מה עושים בשאר הזמן?

לק"י

אין לנו מתבגרים בגילאי תיכון.

אבל אם היתה לי אפשרות לטייל בטבע, כנראה שהייתי עושה זאת.

(אבל גם ככה זה לא מכסה את רוב החופש).

משפחה מורחבת זמנים נפרדים

יש המון מקרי טביעה בבריכות בבצימרים.

חלק מההיערכות היא לדאוג שיש מבוגר בבריכה לכל אורך השהות שלכם באתר.

ברגע אחד. יכול לקרות אסון.

אין מצב שהילד שלך בבריכה בלי שאתה איתו.

אלא אם כן מישהו מבוגר אחר אמר לך שהוא לוקח אחריות מיוזמתו.

2. בריכה חייבת להיות מגודרת ונעולה תמיד. ואם היא לא מגודרת, נועלים את הבית/צימר, אם הבית פתוח. צריך לשים שומר ליד הבריכה. כן כמו בצבא.

לק"י

האחים שלו והמשפחות שלהם לא כ"כ דתיים (אם בכלל), אז הם כן נכנסים ביחד (ולא עם בגדים צנועים. למרות שמבחינתי זה לא משנה. גם עם בגדים צנועים- בבריכה לא ענקית להיות יחד זה לא כזה צנוע).

אנחנו מוצאים זמן שאין אף אחד, ואז נותנים לילדים להכנס (פעם אחת אני נכנסתי איתם. פעם רק שמרנו מבחוץ).

כשהיו קטנים כן נכנסו עם גיסי והבנות שלו (הן היו ממש קטנות). אבל גם זה לא היה כזה חלק מבחינת שנינו.

אני חושבת שאפשר לחלק את הזמנים לבנים- בנות- משפחות גרעיניות (אם זה חשוב למישהו להכנס יחד כל המשפחה).

בנופש עם המשפחה המורחבת והייתה בריכה במתחם

היו שעות של בנים ושעות של בנות

ובערב נכנסנו רק המשפחה שלנו

בנים בנפרד בנות בנפרד ונכנסים תמיד צנוע

כלומר- כן יש גמישות בכניסת ילדים מהמין השני, עד גיל 7 אפילו, כי כולם צנועים.

ואצלנו יש כאלה שמקפידים אפילו על נפרד בין בוגרים בתוך המשפחה הגרעינית.

בכל אופן אם נמצאים באזור יחסית חרדי או מותאם לחרדים אז יש מקומות שבהם הבריכה אפילו מוצנעת (ולא נמצאת במרכז הגינה של הוילה),

לנו יצא להגיע למקום עם ממש מחיצה שמסתירה את הבריכה.

גם כמה שבועות אחרי זה המחשבה שלי עדיין הייתה "הוא לא היה אמור למות. לא היתה שום סיבה שהוא ימות פתאום"...

בחור צעיר, מוכשר, תוסס, עם עתיד זוהר, בריא כמו שור, עצר את הטיול הגדול כדי לבוא להילחם... הוא לא היה אמור למות.

אני עוד זוכר בשבת לפני שנפל שהוא סיפר בבית כנסת למישהו שהגדוד שלו יושב בקיבוץ פלוני שנפגע קשה בטבח, אז השני הגיב לו it used to be a beautiful place, אז הוא ענה it still is... שבוע אחר כך הוא נפל כשהלך לזכות פיר ארור

"היום אם בקולו תשמעו"- לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון.

(כמובן שזה לא סותר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה, כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ")

אני חושב שזו אחת הסוגיות שהכי מעסיקות אותי בחיים

הסידור של יהונתן חברוני ז"ל (חבל שלא פרסמו עוד קטעים מהסידור)

אמנם אתה מדבר על ההשלכה על המשפחה שזה נושא אחר

אבל יש כאן גם את האלמנט של לחיות במלוא העוצמה עד המוות הבלתי נמנע.

מה זה "ההיבט האנושי"?

הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?

מועיל.

מקווה שיהיו עוד תשובות

אתה מתאמץ יותר מידי לדעתי על הערב הזה.

תבחר אולם בטווח הסביר, לאף אחד מהאורחים שלך לא באמת אכפת מכמה אדיבים המלצרים (כל עוד לא מדובר בקטסטרופה).

הערב הזה גם לא באמת חשוב כמו שהוא נראה לכם.

אתם תשכחו את רובו במרוצת החיים במיוחד אחרי ילד אחד, אף אחד מהאורחים שלכם לא ידבר על כמה מדהים היה היה הצוות שארגן לכם את החתונה.

(אצלנו דווקא כן, כי אצלנו הזמר החתונה היה חנן בן ארי חודשים בודדים לפני שפרץ לגלגלצ, אבל זה מקרה חריג ביותר שעלה בפוקס, בחרנו את הלהקה הראשונה שהמליצו לנו, אז אנשים המשיכו לדבר על החתונה שלנו גם שנים אחרי ושוב זה היה בפוקס ולא ביקשנו את זה ועדיין לא מבקשים).

הןא רוצה בעלי אולם הוגנים שיכולים להתגמש במקרה הצורך ולהבין סיטואציות ולא נתלים בחוזה דרקוני. אין קשר לאורחים ובטח לא למלצרים

אבל גם אם את צודקת הוא מתעסק בזה יתר על המידה.

איזה מזל שהוא לא שאל אותך🙃

ככה הוא יכול לשמוע את דעתי גם כן כשהוא מתעסק בזה הרבה יתר על המידה

ומנגד, אתה לגמרי צודק שזה לא ממש מהותי.

כי במרוצת הזמן זה עוד אבן קטנה בבניין

בכל זאת חסר ניסיון בתחום

כנראה שיש חשיבות גדולה לטרחה שלך

"הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?"

ואם יש לו מצב מיוחד שהוא יודע שעלול להוליד חששות, נניח סיכוי טוב למילואים או דחיה אחרת, סביר מאד שיחפש בעלי אולם שהחוזה שלהם הוגן ולא דרקוני, ולא בכל מקרה עומדים בדווקנות על כל פרט בו.

יש כאלה שמתגמשים, לא לבנות על זה.

אצלנו בעל האולם החליט להוציא מנות שהן שדרוג לתפריט על דעת עצמו. (כי האולם הצמוד בחר את זה. אז כנראה היה לו נוח לבשל הכל אותו דבר) לא ממש שינה לנו. האורחים היו מרוצים. הם לא באמת יודעים שאנחנו בחרנו סטייק פרגית והוא החליט להוציא אנטריקוט.

כמובן שבמעמד התשלום הוא לא ציפה שנשלם על ה"שדרוג"

ועצם זה שהבאנו את סכום למחרת באופן מסודר הוא אפילו עשה לנו עוד 5-10% הנחה סתם ככה

אבל היה חוזה מסודר

שנינו חתמנו עליו במטרה שהוא יקויים.

זה שיצא ששני הצדדים הסתדרו על אי הקיום שלו. אחלה.

אבל הוא שם כדי להבטיח מה קורה אם הצדדים לא מסתדרים

ורוצה להבין אם הם אנשים נעימים או לא

אשתי ואני הלכנו לבדוק 3 אולמות שהיינו בהם בעבר וזכרנו אותם לטובה (2 שאני זכרתי לטובה ואחד שהיא זכרה), ובחרנו מתוכם את זה שהיה נראה לנו הכי מתאים מבחינת המחיר, האוכל והרחבה.

זהו.

אף אחד לא זוכר את הערב הזה אחר כך, לא האורחים וגם לא הזוג. ומה שכן זוכרים לא קשור לאולם.

שלא עמד בדיבורו.

אתה כותב כי הרוב נורמלים,ובמצב נורמלי לא זוכרים את האולם, אבל חשוב לוודא שנורמלי.

עם הצוות שלו

החל בתשובות מהם כשרצינו סידור שולחנות וקיבלנו רק ברגע האחרון

וכלה בדרישה לתוספת תשלום מחוץ לחוזה בצורה מאוד לא נעימה בסוף החתונה...

(ועדיין זה היה עוגמת נפש נקודתית שאחרי עשור אם לא היה עולה פה הנושא לא זו החוויה הכללית שלי מהאירוע..)

אני דיברתי על מצב שבהחלט זו החוויה שלי מהאירוע.

לא אכתוב כאן כי זה אאוטינג אבל זה הדבר היחיד שאני וכל האורחים זוכרים.

מי שירצה להתחתן בתאריך כו תשרי, עלול לקבל מחיר לא רע,

אני נמנע מכך כדי לזכות לדברי חז"ל ש"וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור" (גמרא מסכת תענית דף יא עמוד א)

גם העיברי וגם הלועזי עכשיו תעשו חשבון מה הגיל שלי.....

אני מניח שהשני

(או שאולי בכלל 57)

30

כל מקום הגון יסכים לסעיף הזה, ורוב המקומות שמים מראש (מאז הקורונה)

בישראל של היום, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ובטח לא מה יהיה בתאריך החתונה.

כדאי מאוד גם עם הספקים.

בתפילה שלא יהיה צורך בכך.

וכן, זה מרגש

הנה קישור לדיבור על זה פה לפני שלוש שנים

חוף משפחות בכינרת | ערוץ 7

דרומית לכינר.

כינר זה החוף הנפרד, בדוגה לרוב באות המשפחות הדתיות (זה ממש מרחק הליכה, יש שביל בין חוף לחוף).

הייתי שם תחילת יולי והרגיש כמו מחנה בני עקיבא. אין שם צניעות מלאה על פי ההלכה, אבל גם אין בגדי ים חשופים.

בעיקר חולצות גלופה ומכנסיים.