ותאמיני, כמה שאני אוהבת מוזיקה, אני מעדיפה לא לשמו כבר מעכשיו..

זה פשוט מדכא

איך אפתח את הבוקר שלי???

מי שמכור למוזיקה זה באמת קשה לו.. (ואני מהמכורים..)

3 שבועות שחז"ל קבעו כשבועות של אבל בבין המיצרים זה מספיק, עוד 5-7 שבועות כאלה בשנה זה פשוט מוגזם לדרוש מאנשים להיות בתודעה של אבל במשך תקופה מצטברת ארוכה כל כך בשנה.

(משנה ברורה, סי' תקנד, ס"ק כה).

להתבוננות על מטרת האבל ועניינו:

http://www.yeshiva.org.il/midrash/13656

האבילות בספירת העומר היא לא על חורבן בית המקדש, בשביל זה יש את האבילות בבין המיצרים וכמו שאמרתי זה מספיק, וגם חז"ל שלא ראו לנכון להעמיס יותר מכך כנראה גם חשבו כך.

לגבי המאמר שציינת, לא משכנע. אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי. בייחוד אם ניקח בחשבון, ומסתברא הכי, שהמגפה המדוברת היתה מרד בר כוכבא.

א. שכרכת במקום אחד את שתי תקופות האבל,

וממילא גם בתגובה נכרכו שניהם.

ב. שיש דברים שראוי להתאבל עליהם!

לגופו של עניין, החכמים שחיו בדור החורבן ראו לנכון 'להעמיס' תקופת אבל אחת

[וגם זה מעט מאוד לעומת מה שהיה ראוי לעשות - עי' ב"ב סוף פ"ג (דף ס ע"ב)],

והחכמים שחיו בזמן מות תלמידי ר"ע ראו לנכון 'להעמיס' עוד אחת.

ובכלל, להלכה נפסק שאין לשמוע מוזיקה כלל מיום שחרב המקדש (מקור).

העובדה שהדבר אסור עלינו רק בשבועות אלו היא כבר קולא גדולה.

"והחכמים שחיו בזמן מות תלמידי ר"ע ראו לנכון 'להעמיס' עוד אחת".

זה כמובן לא מדוייק בכלל ומראה על חוסר בקיאות בנידון.

בחתונות, אם לוקחים את ההגדרה הכי פחות מחמירה של הפוסקים - מה תגיד על זה? 

ואת זה, כיום, אין כמעט אחד שנוהג. גם לא בחתונות. ויותר מזה - אפילו בירושלים עצמה, לא ראיתי הרבה שמקפידים על זה, ואפילו כאלו של חתונות של בני ונכדי גדולי הרבנים.

אז לכל הפחות חודשיים וחצי בשנה, כן - חודשיים וחצי, שזה קצת יותר משישית מהשנה, להתאבל ולא לשמוע מוזיקה - זה "קצת" פחות מאשר אםבכל חתונה שהיית הולך אליה לא היית יכול לשמוע מוזיקה. או לדעות המחמירות יותר - כ-ל השנה לא לשמוע כלי זמר בכלל.

מותר קצת להתאבל על החורבן. אדרבה - מי שזה הכי קשה לו - אמור לשמוח על כך, כי למעשה זה מחדד אצלו עוד יותר את תחושת החורבן. כאשר ייבנה בית המקדש, לא יהיה צורך יותר באבל הזה - גם על תלמידי רבי עקיבא, וגם בהקשר של שלושת השבועות.

ואנו צריכים לעשות חשבון נפש - כמה במהלך חיינו אנחנו ב-א-מ-ת מצטערים בלב שלם ומתאבלים על בית המקדש? זה דבר קשה מאוד, כן, אני מודה - כי זה מאוד רחוק מאיתנו.

אז לפחות מנהגי אבלות, שנתעורר. שמתוך זה נגיע אולי טיפה יותר להתאבל על חורבן המקדש.

גם לי יהיה קשה עכשיו במשך כמה וכמה שבועות להתנזר לחלוטין ממוזיקה עד כמה שאני מסוגל,, ושזה תלוי בי, וכל פעם שאני מקשיב לרדיו חילוני ויש שם פתאום שירים, להנמיך (בלי קשר כל השנה זה מעצבן, בגלל השירת נשים - ובגלל זה, ובעיקר בימים אלו של העומר, משמח במיוחד לשמוע את התחנות החרדיות-דתיות, שמקפידות להשמיע רק וואקלי...)

שולחן ערוך

ותסתכלי סעיף ג'...

בין מה שהשו"ע עצמו כותב, לבין הרמ"א, וגם להערות - לגבי מי ש"רגיל בזה". ובטוחני שכולם יסכימו היום שמה שפעם "מלכים" היו רגילים בו - אנחנו רגילים על אחת כמה וכמה, בשפע שיש היום...

יכול לעמוד בה, חד וחלק.

וגם אתה עושה סלט, חז"ל ייעדו את בין המיצרים לאבילות על בית המקדש, ולשם כך הם הסתפקו ב- 3 שבועות! ספירת העומר לא קשור לזה.

ולמה המציאות היא דווקא שדורות ע"ג דורות היא מתקיימת?

[אגב, המושג של 'גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה'-

מקורו בדיוק בגמרא בב"ב אליה הפנתי,

כלפי מנהגי אבלות שלא נתקבלו, כמו למשל,

המנעות לחלוטין (לא רק בתשעת הימים) מאכילת בשר ושתיית יין.

המנהגים שנקבעו - נקבעו למרות הטענה הזו].

ב. בעניין התגובה הזאת-
אין שום הבדל אם מתו במגפה או במלחמה.

בשורה התחתונה חסרה לנו המון תורה,

וזו הנקודה עליה עומד הגר"ד ליאור במאמר אליו הפנתי.

ג. לגבי חוסר הבקיאות עליו עמדת בתגובה הזאת - 

אשמח שתחכים אותי.

מ"מ עובדה היא, שגדולי ישראל הם שתיקנו את האבלות הזאת,

ולא חשבו שיש בה כדי 'להעמיס', או שאין הציבור יכול לעמוד בה.

א. "שמנן מי אסר את השמן. רב יהודה אמר דניאל אסר את השמן (דנייאל א) וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. רבי אחא רבי תנחום בר חייה בשם רבי יוחנן ואית דאמרי לה בשם רבי יהושע בן לוי שהיו עולין עליו להר המלך ונהרגין עליו. ומי התירו רבי ובית דינו התירו בשמן. בג' מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא רבותינו. בגיטין ובשמן ובסנדל. ויקראו לו ב"ד שרייא. שכל ב"ד שהוא מבטל ג' דברים הוא נקרא ב"ד שרייא. א"ר יודן בי רבי ישמעאל בית דינו חלוק עליו בגיטין. ר' יוחנן בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ורבי ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו. אלא רבי יוחנן כדעתיה. ומר רבי יוחנן בשם ר' ליעזר בי רבי צדוק מקובל אני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הציבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהן אינה גזירה. ובדקו ומצאו גזירה של שמן ולא קבלו רוב הציבור עליהן" (ירושלמי שבת פ"א ה"ד)

זה מקור מעניין, רואים מכאן שרבי ביטל גזירה של דניאל על סמך בדיקה של המציאות בימיו, ומניין לו שגם בדורות קודמים הגזירה לא היתה מקובלת על רוב הציבור כמו שאתה מקשה עלי? צ"ע.

בכל מקרה, אם תהיה ישר עם עצמך תבין שהסיבה שאף אחד כיום לא מעלה בדעתו בכלל להזכיר את העניין הזה של לא לשמוע מוזיקה כל השנה כי ברור לו שזאת "מלחמה אבודה", וזה בדיוק במילים אחרות גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה.

ב. נו באמת. על כל נקודה בלוח השנה שתצביע עליה, אני בטוח שאפשר למצוא צרות שארעו לעם ישראל שאפשר לומר עליהן שבגללן "חסרה לנו המון תורה". חורבן בית המקדש הוא האסון הראשון במעלה, שממנו נגזרו יתר הצרות, ובכל זאת גם עליו חז"ל הסתפקו ב- 3 שבועות!

ג. נתחיל בזה שלא מדובר בחכמים שחיו בזמן מות ר"ע כמו שאתה חושב אלא מאות רבות של שנים אחר כך. זה מנהג מאוחר ומוגזם.

- היא החזיקה עד ימי רבי. זה הגיון פשוט.

טעות לומר ש'אף אחד לא מעלה בדעתו להזכיר איסור שמיעת מוזיקה',

כאשר רבים מפוסקי דורנו אכן דנו בשאלה,

האם וכיצד מותר לשמוע מוזיקה (הרב עובדיה, הרב וואזנר ועוד)

(ולגבי עצם המושג 'מלחמה אבודה' - כדי שלא לקטרג על ישראל חלילה,

לא נדון כאן בדברים שהציבור מזלזלים בהם ויכולים להיכנס לקטגוריה הזו. 

אתה בטוח שאת כולם צריך לבטל?).

ב. בשאלה הזו כבר דנו חז"ל במסכת ר"ה יח: ואכמ"ל.

ג. עוד לא הבנתי למה תקנת ימי בין המצרים

נראית בעיניך חמורה יותר מתקנת ימי הספירה?

הרי לא חז"ל תיקנו את אבלות בין המצרים, ואין לה מקור בתלמוד.

מקורה הוא בערך אותו מקור של אבלות ימי הספירה...*

למה אתה מנסה להכניס בכוח חילוק ביניהם?

ועל סמך מה אתה קובע שלציבור יותר קל בבין המצרים מאשר בימי הספירה?

* כמובן, לא שמיעת מוזיקה שנאסרה בתלמוד לחלוטין,

אלא שאר מנהגי האבלות.

ולגבי התגובה הזאת,

אדייק: גם את ימי בין המצרים לא תיקנו החכמים שחיו באותה התקופה,

אלא הם גזרו גזרות זכר לחורבן כפי שמבואר בגמרא שציינתי.

אלא שכאשר ייבנה בית המקדש, והחורבן, הפירוד בין עם ישראל, ייגמרו - ממילא לא יהיה צורך ב"הנצחת" הפירוד בימי רבי עקיבא. ניסיון בר כוכבא היה ניסיון משיח שכשל. אומנם בר כוכבא לא היה חלילה שבתאי צבי שהיה משיח שקר - אבל עדיין, ניסיון שכשל, וסיכויים רבים שבאמת, בגלל הפירוד בעם, אפילו בתוך תלמידי החכמים עצמם - כמו במקרה תלמידי רבי עקיבא.

אני אישית מאמין שכאשר משיח יגיע, עם ישראל יתאחד שוב, והמחלוקות בסוף יגוועו כאשר מלכות יהודה תחזור בכל הודה ותפארתה, כמו שלא הייתה מאז ימי שלמה המלך - שהייתה מלכות כל ישראל - ואז, לא יהיה צורך עוד להתאבל על דברים שכאלו, כמו שלא יהיה צורך עוד בצומות החורבן.

לגבי גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה - תשובה שלא בטוח שהיא קיבלה הלכתית בכל מקום, וגם - הציבור קובע לעצמו מה הוא יכול לעמוד בו ומה לא, ואם הציבור יחליט שהוא עומד בזה, אז אחרי שניים-שלושה דורות, הוא יעמוד בזה, או לפחות רובו המכריע. 

אבל גם אם לא - לא יודע מה ההלכות עליהם נסמכו הרבנים, העובדה היא שהיום הם לא מוחים לגבי רוב השנה, ולפחות - רוב הרבנים לא מוחים על כך. את השיקולים שלהם אני משאיר להם, אבל אתה אל תעשה דין לעצמך...תפוס לך רב והלך אחריו בכל רמ"ח איבריך ושס"ה גידיך, להחמרה ולהקלה...

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

בדיוק בגלל שאני מכבד את זכרם אני חושב שחלק מהאלמנטים בטקסים הם זילותא לנפטרים.

אתה נשמע לי איש יודע ספר - איך אתה מסוגל להקביל בין שולחן ערוך למנהג לעמוד בצפירה?

פלא הוא בעיני

מונע חילול השם.

בצפירה אני עוצר.

ואני חושב שחובה לציין את היום הזה.

רק מעלה נקודה, שביחד עם הדברים המועילים שנתקנו ליום הזה נתקנו עוד המון דברים תמוהים.

גם מי שמוקיר את זכרם לא צריך ללכת אחרי כל גחמה ולהאמין בה.

אם מחר מישו יחליט שבצפירה צריך להניף בננה מקולפת - כולנו נעשה את זה?

ראשית, פספסת כנראה את מה שציטטתי כאן אין חובה להיות שטחיים - צעירים מעל עשרים

שנית, ובהמשך לציטוט שעכשיו קראת, אלה דברים שיש להם טעם מעצם זה שכך מקובל לבטא כבוד לנופלים, אך הם גם בעלי טעם מצד עצמם בדרך כלל.

זרי פרחים - זה המרבילה לאבן שאנחנו מניחים. במקום שהמדינה תביא אבן ענקית כדי להראות שכל חלל מקבל זיכרון, אז מביאים זר פרחים. היופי שבו וההוד שלו מביאים נחמה למשפחה, ויש בהם גם כדי לסמל תקווה.

מטח כבוד - חיפוש בגוגל העלה שכנראה זה קשור לפרקטיקה שהייתה נהוגה בעבר הלא-רחוק שלאחר הפסקת אש בין קרבות שבה אספו את החללים והפצועים אז היו יורים 3 פעמים כדי להצהיר שאספו את כולם (ושאפשר להמשיך להילחם).

כלומר מטח הכבוד מסמל שלאהשארנו אף אחד מאחור בשדה הקרב. דאגנו לכולם. 
 

שלישית, מנהגי אבלות בכלל הם דבר שמיעוטם נלמד מאיוב ורובם המוחלט מגיע מהחלטות שהתקבלו בקהילות השונות - קרי, אלה מנהגים חברתיים. מנהגי אבילות ספירת העומר אינם בכלל "כעין דאורייתא תקון" אלא הם תקנות חברתיות ממש כפשוטו. אלה דרכים לזכור ולהזכיר את ענייני הפער בין לימוד תורה לבין העובדה שלא ידעו לנהוג כבוד זה בזה, כידוע.

קיום מנהגי ימי הזיכרון אינם שונים, ויותר מזה הם שווים ממש, למנהגי אבילות ספירת העומר. אנחנו קוראים לזה "הלכה" רק כי רבותינו כתבו את זה בספרים, אבל מצד האמת זה לא "תורה" במובן הרגיל. זה רוח התורה, זה "דרכיה דרכי נועם", וזה בעיקר היה הדרך להפיץ נוהגים לאורך הדורות.

איך אפשר לא להשוות את העמידה בצפירה (ואת הכוונה שיש לשים בה) למנהגי אבילות שיש בשו"ע? אם קדושה הלכתית אתה מחפש, אזי גם מנהגי הספירה אינם עונים על ההגדרה - ואם קדושת המשמעות אתה מחפש אזי מה בין אבילות זו לאבילות זו?! 

הצפירה אינה בשבילם, הם לא צריכים אותנו. הצפירה זו הדרך היחידה שבה עם שלם, על כל חלקיו (חוץ מכמה אגואיסטים חרדים), עוצר ומתחבר למהלך של כולנו, שהנופלים הם שיא שלו. עם שלם, ציבו"ר - שכולל צדיקים, בינוניים ו(חסד לאברהם כותב שאין בארץ ישראל רשעים) כאלו שפחות מחוברים לרוחניות.

הנופלים ממשיכים מישיבה של מעלה, את אותו מהלך. ושוב, אותם שנמצאים במחיצה של ר' עקיבא וחבריו, לא צריכים אותנו. לא צריכים את המשניות שלנו, לא את הקדיש שלנו, לא את הצדקה שלנו ולא את הנרות שאנחנו מדליקים (אגב, אפרפו דברים שאין להם סיבה, לנר אין שום מקור אמיתי, אתה מדליק ביארצייט?). כל הערך של להגיד קדיש עליהם, של ללמוד משניות לעילוי נשמתם וכו' - זה אם ע"י זה אנחנו מתחברים לעילוי אחרי עילוי שלהם וממשיכים את דרכם.

כמובן, אנשים שיותר מתוקנים ברוחם, יתחברו לנופלים בדרכים המקובלות בישראל מדורות. אבל כיוון שהמהות כאן היא כללית, כלל ישראלית, אם היותר מתוקנים ברוחם לא מקולקלים בנפשם - הם מבינים שהכרחי להתחבר למוסרי הנפש על כלל ישראל (שזו מדריגה ראשונה ברוח הקודש כדברי הרמב"ם במורה), גם במדריגה הנפשית הפשוטה, שכל הציבו"ר מסוגל להשתייך אליה ועוצרים לשני רגעים, כשעם שלם עוצר.

מעניין.. אף פעם לא הבנתי את זה ככה.

אם תוכל להסביר יותר, אשמח.

אנחנו עומדים בחוץ כדי לכבד. היכן כתוב שצריך צפירה ועמידת דום ומטחי יריות והצדעות

לע"נ הנפטרים? זה עבורנו, כפי שכתבת. וגם זה מנהג גויים. לא?

צריך להיות מתוקנים בנפשנו כדי לאמר פרק תהילים? ללמוד משניות

עבורם?

סליחה ומחילה - אחרי ה120 שנה של הוריך (שיחיו לשנים רבות וטובות!) -

לא תאמר קדיש עבורם? לא תדליק נר נשמה עבורם? לא תיתן צדקה

עבורם?

מה זאת אומרת עילוי אחר עילוי  - שלהם או שלנו?

בודאי שמשניות וכל מצווה מעלה א ו ת ם  שם. הרי הם כבר

לא יכולים לעשות דבר. אנחנו, הרגליים שלהם, הידיים שלהם -

כל הכלים שאין להם ואנו עוזרים להם להתעלות שם.

העולם הרוחני - הרי אין לו סוף. שמעתי שגם עבור משה רבינו

טוב וצריך להגיד משניות או תהילים ביום השנה שלו...

משה רבינו!

אגב, אני למשל ועוד כמוני, אומרים כל יום כמה פרקי תהילים

לשמירה על עם ישראל.  נותנים צדקה. גם כשאין זמן,

גם כשלא נוח, גם כשמאוד עייפים...

למה אתה מכנה מגזר שלם, אגואיסטי?

לא יודע מה 'שמעת'.

מדליקים אצלך במשפחה נר ביארצאייט? מניח שכן. יש לך איזשהו מקור לזה? לא, ככה עושים, לא כל דבר צריך מקור.

עיקר הדגש בדברי הוא שהשאלה איך יוצאים מתודעה של כל מיני פרטים, שעושים משהו, לתודעה של עם, על כל חלקיו. על חלקיו המתוקנים יותר וחלקיו המתוקנים פחות. איך משנים תודעה מאנשים שדואגים רק להם, לאנ"ש שלהם, או אפילו להרבה מאוד יהודים כפרטים - לתודעה של עם, של כלל.

החיבור של עם שלם, מגיע רק ברגע הדומיה הזה.

כל הדברים האלה נועדו בשביל מי שכאן. שיזכור.

אין הכוונה לזכירה בעלמא. אלא זכירה במובן של להתחבר למהלך הישראלי הכללי. 

לתפיסתי, הנופלים מתענגים על זיו השכינה וזכותם ממשיכה לפעול להמשך גאולת ישראל. בבחינת "זכור לנו עקידת יצחק"

בזכירה.

לא עבורם. אנחנו אומרים תהילים/משניות. עומדים בחוץ כדי

לכבד.  האם כל מטחי היריות, הפרחים, הצפירה, נחוצים

לנו באמת? זה לא דבר מה שהעתקנו מהגויים?

מאיפה הגיע הלבוש החרדי, מאיפה הגיע השטריימל של החסידים?

מהסביבה הפולנית והאצילים הפולניים.

מנהגי אבלות בעדות השונות הגיעו מהשכנים והעמים בינהם חיו יהודים בגלות - ישובה על מזרונים והקמת אוהל אבלים, מנהגים המאפיינים את עדות המזרח, בדומה למנהגי אבלות של המוסלמים.

(בערבית – بيت عزى (בֵּית עַזַא))

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!