בחג השבועות השתתפתי בשיעורים נהדרים והרגשתי התעלות גדולה ברוך השם. בצהריים הלכתי ברגל לשמוע שיעור בבית הרב. הלכתי עם חברות וצעדנו בשמלות חגיגיות ובהירות דואגות שנאחר לשיעור.
נתקלנו במארב. כמה נערים ללא חולצות מילאו דליים של מים וברגע שהתקרבנו שפכו עלינו את תוכן הדליים בצהלות שמחה ובמבט מנצח. כמה בנות שהעיזו להביע תרעומת ונעצרו במקום להוכיח את הנערים, נתקלו בפגיעה מפתיעה שהגיעה מאחוריהן ולא נותרה להן פיסה יבשה. מובן שרבות מן הבנות נאלצו לוותר על השיעור, שכן אין להופיע לפני הרב ככה, והן נאלצו לחזור על עקבותיהן ולוותר על לימוד התורה לטובת החלפת בגדים.
הרבה אנשים מביעים ביקורת על מנהג זה של השלכת מים בכלל והשלכת מים על עוברים ושבים תמימים בפרט. נזכיר גם שהמדינה שלנו מפרסמת מדי שנה בקשות ואזהרות לחיסכון במים.
מה שהנערים לא ידעו הוא, שבין הבנות הייתה גם אחת חולה, רגישה במיוחד למתקפות פתע שכמעט התעלפה במקום לאחר ריקון הדליים עליה ועל חברותיה. אני.
הלב שלי דפק במהירות והרגשתי רדופה ומאויימת, הרגשתי שאני מותקפת, שאני במצב מסוכן והאינסטינק שלי הוא להיעלם, לברוח. רעדתי כולי ובכיתי חרש, מבחינתי זאת הייתה התקפה. הרגשתי פגועה ומאויימת. רציתי לחזור מייד הביתה לישון, אבל פחדתי. נשענתי על החברות שלי וניסיתי להסדיר את נשימתי. זאתהייתה לי חוויה איומה ביותר. ובשביל מה?





