זה ממש לא חייב לנבוע מחוסר עצמאות.

לגמרי לא שיקול (לפעמים זה אפילו חיובי)

אם הוא "דוס" זה די מצוי. ומובן.

לא הולכים בעיניים עצומות אחרי כל מה שהחברה קובעת...

בפורום בנים

האם לגור עם ההורים או לא

(למי שיש גישה http://n2.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t608798#6752171)

כיון שרוב האנשים כאן לא יכולים להיכנס לשם, אני מעתיק לכאן תגובה מושקעת שכתבו שם

שממש נשמעת לי יסודית

(אני לא מכיר את הנושא בציבור שלכם, כך שלא יכול לשפוט, אבל נראה שנכתב עם הרבה מחשבה)

יש פה מספר שיקולים ואנסה להתייחס לכולם. 

1. כלכלה

היציאה מהבית כרוכה בהוצאות גדולות. עלויות המגורים (שכר דירה וכו), עלויות קיום (אוכל, נסיעות וכו)
כמובן שבצורה בסיסית, צריך להבטיח הכנסות מתאימות לעניין, אבל מעבר לזה, זו פגיעה רצינית ביכולת לחסוך לאח"כ.
אם למשל אתה מרוויח 5,000 בחודש. 
מוציא 2,500 על מגורים וקיום.
ועוד 1,000 על בילויים, שופינג וכו
(בהנחה שאין רכב) 
נשאר בקושי עם 18,000 בשנה. 
ויש סבירות גבוהה שתרצה לצאת לטיול לחו"ל עם חברים, או לקנות רכב, או כל דבר, מה שיפגע בחסכונות. 
כמובן, שבנוסף לזה, החסכונות גם חשובים לעתיד. 

לימודים - תואר ראשון יכול לעלות בקלות באזור 100,000 שקל ( למשל שנתי:  12,000 שכר לימוד, 12,000 מעונות, 12,000 קיום, ואת כל זה יש להכפיל פי 3-4). והיכולת לעבוד היא כמובן מוגבלת בתקופת הלימודים. 
רכב
נישואין - הקשיים הכלכליים של זוג צעיר הם עצומים, במיוחד אם אחד או שניכם לומדים. 
ועוד.

אם תגור בבית, ותצליח לחסוך 60%-80% מהמשכורת שלך. תוכל להגיע לחיסכון שנתי של 36,000-48,000 בשנה. ובעוד 3-4 שנים, תהיה במצב מעולה ביחס לכל האנשים סביבך, ותוכל ללמוד ולהתקדם בראש שקט, ולא בצמצום כבד ודאגות.

2. התחושה בבית 
נתקלתי בכמה מקרים כאלו של חבר'ה צעירים שלא היה להם רע בבית, אבל גם לא טוב במיוחד, והם דיברו על עצמאות וכו. אני הצעתי להם את הדבר הבא, ומרביתם קיבלו את העצה הזו, ונשארו בבית וחסכו עוד כסף. אני המלצתי להם להשקיע סכומים יפים בשיפוץ החדר שלהם בבית. לחיות כמו רווק הולל ועדיין להישאר בבית. לקנות גאדגטים כמו מסך פלזמה, רמקולים, משחקי מחשב, מיטה חדשה, מזרן מושקע, מצעים, רהיטים, וכו וכו להפוך את זה לדירת הרווקות המושלמת שלהם.
אילו היו יוצאים מהבית, הם היו משלמים על שכירות ומחיה כ-30,000 כל שנה. גם אם יוציאו אלפי שקלים על החדר, ויצאו לטיול בחו"ל, עדיין יחסכו המון כסף. 
והכול תלוי  בגישה, לא צריך לראות את החדר, כחדר ילדים בבית של ההורים. אלא צריך לקחת בעלות עליה. לראות את זה החדר כשלך, כחדר הרווקות ההוללת שלך. ולעצב ולהשקיע בה כפי שאת שאתה רוצה. 
הרבה אנשים רוצים לצאת החוצה בגלל התחושה, וזו תחושה יקרה כל כך, ואפשר להשיג הרבה יותר על ידי השקעה פנימה בחדר ובבית, ועל ידי שינוי הגישה. 

3. קהילה
אנחנו מי שאנחנו מוקפים בו. בישיבה נהיה צדיקים, באקדמיה נהיה חרשנים, ובדירת צעירים נהיה כופרים. 
כמובן שאני מקצין. אבל כל כך חשוב להקיף את עצמנו באנשים טובים וחיוביים, וגם אנשים דתיים ומסגרת דתית מסוימת. כאשר תחיה בגפך, אפילו אם שותפים, אתה מאבד את הקהילה שלך. תשאיר את עצמך בתוך המסגרת של המשפחה, בערכים שלהם, בנורמות ובערכים שלהם, בהליכה שלהם לבית כנסת, בשמירת השבת שלהם, וכו. 

4. נוחות 
הבית נוח. כמובן שיש מריבות ותקלים עם המשפחה ובמיוחד עם ההורים. וזה רגיל ומתקיים בכל בית. אבל בסופו של יום, הבית נוח. זה הבית שלך, והמשפחה שלך. וזה רק עניין של זמן עד שכל אחד ימשיך בדרכו ותפרדו לעד, נפגשים רק בשבתות וחגים. תנצל את הזמן להיות עם המשפחה, נצל את הזמן עם האחים וההורים. ותמשיך לטרוף את האוכל של אמא, וליהנות מזה שאתה לא צריך לעשות כביסה, וכו. 

5. חיי רווקות
אני מתלבט מאוד לגבי הסעיף הזה. אני נוטה להסכים עם אמא שלך. אולם מצד שני, יש הרבה גדילה והתבגרות שנעשית ביציאה מהמסגרת. במסגרת דיוני הביינישים שלנו, לרוב המסקנה היא שאין ממש סוג של קיום קהילתי או מקום לרווקים דתיים מחוץ למשפחה שלהם. אין להם ממש איך לעשות שבתות או חגים. אין להם ממש איך לעשות שום חוויה דתית. לפחות על העניין הזה, הישיבה מהווה תהליף מעולה בין ההורים למשפחה החדשה שתקים. אני נוטה להסכים עם אמא שלך, שלב הביניים הזה בין המשפחות הוא לא בריא, במיוחד כאשר אין תחליף משפחתי כמו ישיבה וקהילה. החשיבות שלהם עצומה, גם אם אנחנו לא מודעים לזה, וגם אם אנחנו רוצים פשוט למרוד כנגד המסגרת הקיימת. 
 

[הייתי מעדיף לומר דבר בשם אומרו, אבל חשבתי שאולי הוא לא התכון לפרסם את זה, אם הוא מסכים פשוט נודיע]

קיימים עוד תרחישים אופציונאליים מלבד:

גר עם ההורים ------> לא עצמאי וחי על חשבון ההורים.

מציעה לך לברר כל עניין לגופו.

בהצלחה.

דווקא אני מעריך כאלה שגרים עם ההורים, זה בד"כ מעיד על קשר משפחתי טוב.

ואם הורי היו גרים במקום קרוב ללימודים שלי, הייתי גר אצלם.

זה נוח זה כיף וזה טוב.

החברים שאני מכיר שעזבו את הבית למרות שהבית היה קרוב לאזור עבודתם/לימודיהם,

עזבו את הבית ממקום שאינו טהור, כדי "להתמרד" קצת בהורים, וליצור ריחוק מסויים מהמשפחה.

ואל תדאגי, גם אם גבר חי בבית הוריו עד החתונה,

מן הסתם הוא לא יבכה לך (לאחר החתונה) בלילות שהוא מתגעגע לאמא.

(אא"כ את אישה שלא נעים לחיות איתה, ואז מן הסתם הוא כן יתגעגע לחיים שלפני החתונה.)

משום מה כמעט כל (ואולי אפילו ממש כולם) הבנים שאני מכיר שעזבו את ביתם ולא נמצאים בישיבה,

הרמה הדתית שלהם ירדה לשאול תחתיות.

אז לפחות אלה שאני רואה, המנהגים שלהם הם חד-כיווניים.

אז היציאה מהישיבה פחות תשפיע עליו.

יציאה מהמשפחה בסופו של דבר זה תהליך יותר משמעותי, כי את רובינו הם מלווים אותך מהלידה למשך כל החיים.

ישיבה זה משהו שמוגדר מראש כדבר זמני.

ולכן, בפועל הניתוק מהמשפחה ייצור טלטלה יותר רצינית.

המשפחה זה גם בד"כ הבסיס הראשוני שלך להיכנס לתוך העולם הדתי.

והישיבה זה אחרי הכל רק קומה נוספת מעל.

אז מבחינה סטטיסטית את טועה לחלוטין.

ולמה זה ככה?

כי החיים בישיבה זה לא לעזוב את הבית.

חוץ מאנשים בודדים, תשאלי בחור ישיבה היכן הוא גר (כלומר היכן הלב שלו נמצא)?

הוא ינקוב לך בכתובת של בית הוריו.

תשאלי בחור שעזב את הבית, והוא ינקוב לך בכתובת שבה הוא נמצא ביומיום.

בישיבה יש גם לחץ חברתי להישאר דתי, ולכן פחות אנשים מורידים את הכיפה בתקופה הזאת.

אני לא יודע איך זה אצל בנות, ולכן כל הדברים שכתבתי אמורים לגבי בנים בלבד,

ואני מדבר רק על בנים שעזבו לא מפאת אילוצים של מרחק וכד'.

תבחיני שיש להם שינוי בתקופה של הישיבה,

ולאחר מכן, רוב רובם חוזרים בהדרגה למה שהם היו בבית הוריהם, עם נטייה מעט יותר תורנית.

אפילו נישואין בתקופת הלימוד בישיבה, הרבה פעמים לא מצליח לקבע את הרמה התורנית שהם היו בזמן הישיבה.

היה לפני כמה זמן מאמר על זה של הרב טרופ כאן בערוץ, אבל אני לא מוצא את זה כרגע.

|עריכה|

מצאתי

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/1752

לא ירגישו צורך לעזוב את הבית, כי הם לא מעוניינים לשבור מוסכמות.

אצל גבר כשהוא מעוניין לעזוב את הבית (לא עקב אילוצים טכניים), הוא בד"כ מעוניין לשבור משהו בקשר עם הוריו או מסכמות כלשהן.

כי אצל רוב הגברים יש פחות את העניין של הפרטיות, ויש גם פחות חיכוך בין-אישי.

ולכן, לא תהיה להם בעייה להמשיך לגור עם ההורים, גם אם הם לא מסכימים בכל דבר.

את ההפנמה האמיתית של תקופת הלימוד בישיבה א"א לראות בזמן שהבחור בישיבה,

אפשר לראות את זה רק לאחר שנים.

זו עוד נקודה שיש בה הבדל די מהותי בין בנים לבנות.

בנים הם יותר מתעסקים בתכל'ס, את לא תשמעי כמעט בנים שידברו על איך יראה הבית שהם רוצים לבנות וכד'.

הם פשוט יקבעו את העובדות בשטח כשהם יגיעו למצב הזה, בלי להתפלסף יותר מדי.

מבחינתם, כל הדיונים האלה לפני ההיכרות עם הבן-זוג לעתיד - הם חלומות באספמיא.

אז היית רואה שאדרבה, היא כנראה לא תסכים לצאת עם "מישהו שמרוויח פחות מכמות מסויימת של כסף...".

הסתכל בהמשך השרשור (למשל כאן).

לעזוב בגיל 20 את הבית.

שיהיה עצמאי לחלוטין.

שהוא יחזיק רכב בבעלותו,

ושיבוא לאסוף אותך החל מדייט שני עם רכב,

ולאחר הדייט להחזיר אותך.

וזה רק בהודעות ספורות שהספקת לכתוב...

מן הסתם ברור לך שהוא ישלם עלייך בבית קפה,

ואם הוא יזמין אותך לקפה ב15-20 ש"ח אז זה מרמז עליו משהו (שהוא קמצן מאד!).

ועל פגישה בטיילת אין מה לדבר בכלל.

פעם בחודש הוא צריך לתת לך מתנה יוקרתית.

...

אני לא אמשיך כדי לא להגזים יותר מדי,

אבל אם את רוצה להמשיך את רשימת הדרישות שלך, את יכולה בשמחה.

תכתבי גם כאן במרוכז, את כל רשימת הדרישות שלך.

ברור שהדרישות שלך הן מלפני שהתחלת לכתוב בפורום,

אבל הדבר המוזר, שהדברים הכי בוערים אצלך בבניית קשר אלו ה"בונוסים" שאת מצפה מהגבר בקשר, ולא המהות עצמה.

(בייחוד שאת כותבת שאת מבית דתי מאד)

אבל גבר יסבול מלחיות עם אישה שיש לה דרישות ממנו מהבוקר עד הערב.

לא, ממש אין לי בעיות כלכליות, וגם ספציפית עקב לימודים במקום מרוחק אני לא גר בבית הוריי.

אני אשקיע במישהי, כשאני ארצה לתת לה מעצמי.

אני לא אשקיע במישהי, כי היא מצפה ממני לכך וכך וכך..

מחילה, אבל המשפט האחרון שלך הוא משפט שרואה את חיי הנישואין בצורה חיצונית מאוד מאוד. או ילדותית מאוד מאוד

אישה נשואה מאושרת היא אישה שנשואה לגבר שאפשר להגדיר אותו בכל מיני צורות- רק לא ג'נטלמן ומדהים. אלו שתי הגדרות שאין להן שום תוכן ממשי בחיי הנישואין.

מה זה "מדהים"? את מי הוא אמור להדהים? תאמיני לי, אחרי שנתיים שלוש של נישואין אין הרבה רגעי תדהמה...יש עליות וירידות, אבל תדהמה לא. ואם כן- אז המצב לא משהו. יכול להיות אדם עם מידות טובות, לב טוב וכו' וכו', אבל "מדהים" זו מילה חלולה לגמרי.

מה זה "ג'נטלמן"? שפותח לך ת'דלת של האוטו? שעוזר לך ללבוש מעיל? הגדרה רומנטית אחרת? 

אולי אני נאיבית...בכל מקרה נראה לי שבעלי לא ג'נטלמן... ולא נראה לי שבגלל זה אני פחות מאושרת....

הרבה יותר חשוב לי שיהיה בינינו אמת, שיתוף, הקשבה, הבנה ותמיכה מאשר שתהיה ג'נטלמניות.

אני לא מכבד את דעתך,

כי זו תפיסת עולם של "אני, אנוכי ואפסי עוד".

אבל בכל-זאת, אני מאחל לך הצלחה!

יש הרבה סיבות לגירושים

ממה שאני מכיר יש הרבה גירושים

כי היחסים בין בני הזוג הפכו לבלתי נסבלים

זה יכול להיות מהרבה סיבות.

אבל אני לא חושב שאנשים מתגרשים 

כי הם ראו חסרון, חשבו שהם יכלו לחיות איתו

וגילו שלא. 

אולי אנשים התחרטו שהם "השלימו" עם חסרון מסויים,

אבל לא נראה לי שזו הסיבה העיקרית לגרושים ואפילו לא קרוב לזה. 

שאלה נוספת היא האם זה חסרון,

יש בני אדם שהכיפה שלהם היא חסרון גדול

יש בני אדם שזה שהם שומרים שבת זה חסרון גדול

כי זה נותן להם בעיני עצמם לגיטימציה לחטאים גדולים אחרים

אז אי אפשר להסתכל על מעשה ולייחס לו פרשנות בלי לראות את התמונה הכוללת

זה מאוד תלוי מה הוא עבר בחיים ומאיזה סיבות, ואם הוא בישיבה זה לא נחשב שהוא גר מחוץ לבית כי בד"כ זאת תקופה ואחריה הרוב חוזרים הביתה או מתחתנים..

אני חושבת שמישהו שהוא בבית במקרים מסויימים זה אפילו טוב, כי ההתמודדויות לפעמים בבית הם מאוד גדולות והבריחה היא לא פתרון, וזה הזמן לתקן מידות ואם הבחור לא יכול לחיות עם ההורים שלו בבית זה דורש בדיקה, כי גם בנישואין הוא לא יוכל לברוח פתאום כשבא לו ולגור לבד, זה אותו עניין.

זה מאוד תלוי איך בוחרים להתסכל על זה, מבחינתי זה לא ישמע כ"כ מוזר, אולי אם הוא גר מחוץ לבית [ז"א בדירה משלו] זה היה מרתיע אותי יותר, גם מבחינת רמת הדוסיות שלו.

כל אחד ומה שהוא מחפש, כנראה שזה אישי, לדעתי זה ממש לא אמור להרתיע.

כי מה לעשות כשגבר רוצה לעזוב את הבית זה אומר שהוא רוצה "לבעוט" במשהו,

וכמעט תמיד הדבר הראשון שבו "בועטים" זה הדת.

דבר שני, את צריכה להבין, שלגברים יש פחות חיכוך בין-אישי עם הסובב אותם, וזה כולל גם את ההורים.

ולכן, ההשפעה של חיכוך עם ההורים תשפיע אחרת אצל גברים לעומת נשים.

ולכן, החיכוך עם ההורים לא יפריע לגבר הממוצע לבנות את עצמו בבית של ההורים, אא"כ מדובר על שינוי קיצוני.

(כשאני כותב גברים ונשים, אני מתכוון לרוב ולא לכל)

אני רק אוסיף נתון, אם תסתכלי, תראי שכמעט כל הגברים הרווקים שלא גרים בבית הוריהם גרים בביצות,

ושם כידוע הרמה הדתית מאד נמוכה.

(אצל בנות אני לא יודע מה בדיוק הנתונים, אבל אלה שיצאתי איתן שגרו מחוץ לבית הוריהן לא גרו באזורים של הביצות)

א', נכון, בבית לא חסינים בכלל להתדרדרות רוחנית, אבל בד"כ הסביבה הקרובה שגדלת איתה והמשפחה יכולה מאוד לייצב אותך וכן, גם להעביר עלייך ביקורת בונה, כשאתה חי לבד זה לא בהכרח יקרה, כי מבחינת הבחור להיות בשקט שלו לבד בלי שאף אחד יחפור לו ויטיף לו [שוב,אולי כבריחה], אולי לפעמים זה טוב הלבד, אבל כשאדם משתקע ורגיל לחיות ככה לא תמיד זה גורר למקומות חיוביים.

ראיתי כמה מקרים מקרוב על אנשים שיצאו מהבית כרווקים, אז נכון יש עצמאות,  אבל אתה יכול להיות עצמאי גם בבית של ההורים ולא להפיל הכל עליהם וכמו שכתב ברוךש בתגובה של מופים, שלא חסר דרכים "לשדרג" את המרחב הפרטי שלך גם בבית של הההורים. לא חסר פתרונות לזה.

שוב, אני לא אומרת שזה גרוע לצאת מהבית, יש כאלה שזה באמת יעשה להם טוב , אבל כשבחור גר לבד, במיוחד במגזרנו החביב, בד"כ זה מראה על דרך חיים מסויימת כמובן בהתחשב בסטטוס ובמקום שבו נמצא הבחור, אבל זה יכול להיות בעייתי גם  במובנים אחרים מבחינתי

 אניי אישית הייתי בודקת יותר מקרוב את העניין ומה המניעים. 

ואני כותבת מנקודת מבטי כמובן, זה לא כולל.

כשהתחלתי לשלם על עצמי את הלימודים.

ואני לא בטוח שעשיתי את המהלך הנכון כשהתעקשתי לשלם.

(לא סיפרתי להם שאני משלם, הם שמו-לב רק כשהם ראו שהשכ"ל שלי הפסיק לרדת להם מהחשבון)

גם כדי להוריד לבן אדם מהראש את החשש

שמא הוא הפסיד היכרות (במהלך האירוע)

וככה הוא יהיה מרוכז בריקודים ובשמחה

כידוע ששום שידוך פוטנציאלי לא נאבד

לא שהלכתי עד היום וחיפשתי שידוך

בחתונות ולא שאני חושב שככה הרבה עושים..

יש מי שייגש.

יש מי שלא ייגש.

יש מישהו שייגש רק כשהיא לבד.

יש מישהו שייגש כשהיא עם חברות ויבקש לדבר איתם בנפרד.

בקיצור, הכל פתוח, לא ניתן לדעת..

ייגש?

איך הוא ייגש?

למען ה'

בחור דתי אחד

אני לא הייתי מעז

ובעצם...

1. החלפת מבטים הדדית לא תורמת אם אין התקדמות להיכרות.

2. יש הרבה ביישנות, צריך מתווכים בתוך האירועים האלה שיסייעו.

3. לא להציק למי שלא בעניין שלך בהנחה וכבר פנית. אמרה לא.. הסבה מבט לצד השני ... תבין שהיא לא מעוניינת בך. נקודה.

4. עדיף שלא להגיע בחבורות כי אז נדבקים אל המוכר ופחות משתלבים..

זהו בנתיים

יש מי שמצליח להתגבר על זה?

איך?

ונשמע שזה באמת לא פלטפורמה שמתאימה לכולם.

או לגשת או לא

זה מביא לי עצבים 

מבחינתי זה לא רלוונטי

למה שאני אצא עם מישהו שאפילו לפנות אלי לא מסוגל? 

אם הוא מתבייש שישלח צד ג זה גם בסדר

אבל אם כלום אין עניין סתם לבהות 

זה סתם מתסכל

אני כמתמודד עם הפרעת מצבי רוח לא אהבתי את הראיון כי כביכול הוא מציג שנישואיו עם אשתו המתמודדת פירקה אותו ואת משפחתו.

זה לא המצב שלי וחשוב היה אולי לציין את זה בראיון שיש מתמודדים, גם עם הפרעות מצבי רוח שכן מקימים משפחות ומביאים ילדים וחיים לצד המחלה.

במיוחד שהבאת את זה דווקא בפורום לנ"ו, המודעות היא דבר מאוד חשוב כשלעצמו וחשוב לדבר על זה אבל חשוב גם שלא לגרום נזק ולהפוך את כלל אוכלוסיית המתמודדים בהפרעות מצבי רוח לפסולי חיתון.

לק"י

(לא ראיתי את הכתבה, אבל קראתי כתבה איתו. כואב מאוד, אבל לא ברור לי למה החלטת להביא את זה פה....

אני מקווה שכולם יודעים שלהנשא למישהו עם התמודדות רצינית זה עניין שמצריך בירור. אבל לקחת את זה ישר למחשבות של חיים קשים זה גם לא נכון. בטח כשמדובר על סיפור של לפני הרבה שנים, והיום יש יותר מודעות ויותר דרכים לטפל).

אני חושבת שדווקא הוא הביא את זה להתבוננות על היאחזות בקושי למרות הכל 

אבל בעיני זה מרתיע יותר ממועיל.

ממה זה אמור להרתיע?

מאנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית כלשהי?

היה ברור לי שמסופר על מישהי שבקצה של הסקאלה של התמודדות נפשית. לא חשבתי לרגע על הכללה ביחס לכל המתמודדים. אני גם לא רואה שכתבתי ביחס מכליל כלשהו.

לק"י

ונראה לי שפספסתי את מה שכתבת או שלא קראתי לעומק.

הוא נאחז בקשר בצורה טוטאלית וזה מזכיר לי את העוצמות של קשר זוגי ועד כמה הוא חזק ומשמעותי.

זה פותח לי את הראש ביחס לזה...

בתור רווק לפעמים יוצא לחשוב על קשר כעניין פונקציונלי, כאמצעי למשהו אחר.

עצם הרעיון שקשר הוא עניין תכליתי שעומד בפני עצמו הוא לא עניין מובן מאליו בשביל רווק.

ואפשר להוציא מזה עוד דברים ביחס לפלא הזה שנקרא קשר זוגי.

נשמע הגיוני מה שאתה אומר.

הבאתי את זה בפורום לנ"ו כי הדגש שלי לא היה ביחס אליה, אלא ביחס אליו.

הוא מתאר האחזות בקשר בצורה טוטאלי וזה הזכיר תחושות שקיימים בי ואני מזהה בזולת, במינונים שונים לגמרי כמובן.

מפליא אותי עד כמה קשר זוגי יכול להיות חזק ועד כמה בנאדם אוחז בו. זה לא נתפס.

בנוגע לפירוק המשפחה, נראה שלפני שהיא "פירקה" את המשפחה היא "התפרקה" בעצמה

למה צריך לציין את זה? זה לא ברור שנכות מאה אחוז ונכות 10 אחוז זה לא בר השוואה?

כלפי הרב בני וורצמן עצמו אין לי טענה בכלל, הוא נחשף והוא מגלה אחריות על הפצת המודעות לכך.

יש לי בעיה כשמעלים את הנושא בפורום הזה, לא היה ברור לי למה, וזה עלול לפגוע באנשים דיכואניים כאן או מאני דיפרסיים או סכיזו אפקטים ומה שהוא מתאר זה דבר שמלכתחילה היית נכנסת לקשר נישואין איתו ברמת התפקוד הזו?

עזבי שזה התפרץ אצלה אחרי הנישואין, כשאת שומעת את התיאור של התפקוד הזה, היית מתחתנת עם מישהו שאומר לך שיש לו דיכאון? אולי זו מלנכוליה בלי אחוזי נכות בכלל? סתם לוקח ציפרלקס פעם ביום לא מעבר, לא ילחיץ אותך לצאת איתו אחרי התיאור.

וזה לא שכולם מבינים שהתמודדות נפש משתנה מאדם לאדם, רוב האנשים לא בעולם הזה בכלל ואני חושב שלהעלות תיאור כזה לפורום לנ"ו  זה לא בסדר, זה הופך הרבה מאוד אנשים כאן לפסולי חיתון.

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י"ב בשבט תשפ"ו 0:56

אני מבין שנושא רגיש אז לדבר אותו בצורה מותאמת ורגישה.

אבל מה ההגיון לא לדבר בכלל?

אדרבה, כאשר מדברים בצורה מותאמת ורגישה אנשים זה מנרמל את התופעה. כאשר נמנעים לדבר על משהו הוא נשאר טאבו.

ממש אין הכוונה להכליל את כל סוגי התמודדויות השונים.

ממש גם אין הכוונה להזהיר אנשים להכנס לזוגיות בגלל ההתמודדות או רמת תפקוד מסויימת.

בכלל, לא היתה שום אמירה פרקטית ביחס לכניסה למערכת יחסים עם מישהו שמאובחן בהבחנה כזו או אחרת.

עצם ההתמודדות של הרב בני היתה נשמעת לי מרתקת, גם בלי השלכה או אמירה כלשהי.

למה זה בפורום לנ"ו?

כי זה מדבר על קשר זוגי. מכאן שכל אחד יפתח תראש שלו לאיזה מסר לצאת עם זה.

ההנחת היסוד הכל כך ברורה אצלי, היתה ועודנה, שכל אחד יכול ללמוד משהו מהסיפור הזה כי זה סיפור מעורר השראה.

אוסיף שלדעתי היתרון הגדול בפורום הוא היכולת לדון באופן אנונימי ובתקווה מכבד אודות דברים שהיינו חוששים לשאול באופן ידוע.

לא אהבתי את הקישור לעניין בפורום לנ"ו כי בעיניי זה גורם נזק והתיאורים בקישור יהפכו אנשים עם דיכאונות לפסולי חיתון.

אתה אומר קכל אחד יפתח את הראש שחו וכו' אבח רוב האנשים אינם בעולם הזה של מחלות הנפש ולהביא תיאור של אשה לא מתפקדת ושחוסר התפקוד שלה פירק את בעלה ומשפחתה ואחרי הרבה שנים גם התגרשו בסוף זה לא סיפור הצלחה ומה שאני הייתי מסיק מהסיפור לו הייתי רווק צעיר מהסרטון הזה זה שאוי ואבוי לי אם אשא אשה עם דיכאונות.

זאת החוויה סובייקטיבית שלך ביחס לראיון ואני מקבל את זה לגמרי.

בודאי שהחוויה שלי לא עולה על החוויה שלך, אבל גם החוויה שלך לא שווה יותר מהחוויה שלי ביחס לראיון.

לא חושב שנכון להכליל את החוויה שלי או את החוויה שלך על כלל האנשים או משתמשי הפורום.

לגופם של דברים - מסתבר לי שמי שיש לו דעות קדומות על התמודדויות נפשיות יהיה לו את החששות שהזכרת עם הראיון הזה או בלעדיו.

שאתה שואל שאלה בפורום דתי לאומי?

אמנם יש פה טיפה ניקיות בעיקר נראלי מהמגזר החרדי

אבל הייתי ממליץ לך לנסות להגיע למקומות שיש בהם יותר חרדים, לא שאני מספיק מכיר...

שדכנים מיזמים חברים

לא להתייאש

להתפלל

שאל תוותר מיזמים בגלל שהם לא נראים

גם מיזמים שיש סיכוי קטן - מצטרף למכלול הסיכויים

אתה יכול לפרסם שם גם את עצמך.

https://chat.whatsapp.com/BZv5k2y7qYr3RZMmSKjAmd
 

טובים השניים- שידוכים למגזר דתי💜

אל תתייאש. אתה נשמע בחור טוב ואיכותית שהרבה בנות ירצו. רק צריך לחפש במקומות הנכונים. אתה לא צריך לרקע שלך להוריד לך. ההפך. זאת המעלה שלך שעל אף שלא למדת בישיבה אתה משקיע עצמך בלימוד והתמדה. תציג את עצמך באור הטוב והחיובי שלך, שהצד השני יוכל להתרשם מזה.

תן לחבר טוב/רב/שדכן שמבין אותך לומר את האמת ולפרגן עליך. אדם לא נמדד רק בנתונים הטכניים. בהצלחה!

שידוכים כהלכה

ושגרירים בלב

בשניהם יש בסיגנון הזה

ואם תשלח כרטיס אני יכולה להעביר לחברה שהיא שדכנית במגזר הדתי חזק 

יצאתי עם אנשים שדומים לתיאור שלך - 

אבל איתך כנראה לא הייתי יוצאת, בגלל העניין החרדי.

לא הרתיע אותי לצאת עם מישהו שלא למד בישיבה מסודרת (או בעל תשובה). אבל אני גם לא חרדית, ונראה לי ששם זה באמת יותר קשה.

לשאלה שלך איפה אפשר לנסות -

התשובה שלי זה לנסות בכל מקום.

יש רשימת שדכנים ומיזמים בשרשור הנעוץ בראש הפורום. (כולל נגיד מיזם דת"ל שמיועד למי שמחפש\ת אברך).

למה לא להתקשר לרבניות ממדרשות?

אין מה להתבייש. 

אולי כדאי לחשוב על מי שאתה מחפש, איפה היא תחפש? האם אתה נמצא שם?

אתה "מהגר תרבותי". 

השפה שלך, ההגדרות שלך - זה משונה ממה שאני רגילה.

ומאיך שאתה מתאר את עצמך כאן - כנראה שלא הייתי מבררת אפילו, למרות שבפועל יש מצב שאנחנו כן קרובים בדעתוינו לגבי חינוך וערכי הבית וכו'.

אתה צריך לשים לב איך אתה מציג את עצמך, ואיך אני קוראת את זה..

לדעתי אתה לא באמת חרדי. כלומר, אולי חזרת בתשובה דרכם. אבל אתה לא. סביר להניח שגם היית בצבא שזה נקודה לשלילה (לצערנו) אצל נשים חרדיות צעירות.

הייתי במקומך שוקל לקחת כמה ימים בישיבה חרד"לית או מקום דומה (אפילו לעבוד שם, לאו דווקא ללמוד) כדי לראות אם זה הכיוון שלך. לא בשביל ללמוד שם, פשוט כדי לראות אם האופי הזה של חיים ומגזר מתאים לך. אם כן זה יפשט לך את ההליכים.

יכול להיות שתגלה שאתה עדיין רוצה להיות חרדי בסוף. זה בסדר. אבל לדעתי שווה לך לבדוק חלופות סרוגות ולגלות אם הלב שלך שם.

מצב מאוד מתסכל ומבלבל, אבל חשוב שתדעי שזה קורה להרבה מאוד אנשים.  אתם אחרי השלב הראשוני. התחושה הזו ש"ירד לך" יכולה להיות פשוט ירידה במתח הרגשי אחרי שיא ההתאהבות.

ציינת שאת מרגישה באויר שהוא כבר מתכונן להציע נישואין.

בקשר של חודשיים בסהכ, זה קצב מהיר מאוד. כשצד אחד "רץ" קדימה והצד השני עוד בתהליך בחינה, נוצר פער שיוצר לחץ פנימי.

את צריכה לשאול את עצמך - האם ה"רתיעה" היא ממנו, או מהמחויבות הכבדה שפתאום מונחת על הכתפיים שלך?

אולי הגוף מגיב בנסיגה כדי להגן עלייך מהמהירות בה הדברים מתגלגלים.

בחודש הראשון אנחנו מאוהבים ב"דמות" שבנינו לעצמנו. כשהערפל מתפזר, מתחילים לראות את האדם האמיתי.

האם יש משהו ספציפי (התנהגות, ריח, צורת דיבור, משהו באופי, בדמות, אולי במחשבות על העתיד המשותף, על האחריות והתמודדות עם החיים האמיתיים, פרנסה, בית) שמפריע לך?

מה אפשר לעשות עכשיו?

1) קחי מרחק של יומיים-שלושה: אל תיפגשו. תראי אם את מתגעגעת או מרגישה הקלה. הריחוק עוזר להבין מה חסר.

2) בדיקת ערכים: תשאלי את עצמך – מעבר ל"משיכה", האם הוא אדם שאת מעריכה? האם טוב לכם ביחד ביומיום?

3) אל תמהרי להחליט: את בת 22, אין שום סיבה לקבל החלטות גורליות (כמו חתונה) אחרי חודשיים כשאת בספק. מותר לך לקחת את הזמן.

זה מאוד תלוי אישיות ותרבות, אבל יש מקומות שחודשיים זה לגמרי הסטנדרט לפגישות. כמובן אם מרגישים שצריך עוד זמן אז סבבה, אבל בעיניי לא נכון להציג את זה כתקופה קצרצרה.

לפותחת- הייתי ממליצה לשתף אותו שאת לא ממש בקצב שלו. כמובן לא צריך לומר ש"ירד לך" ממנו, אבל כן שיבין שאתם לא באותו קצב.

וכן לעשות פגישה, אפילו ח"פ (יש מקרים שזה לגמרי מספיק) שתעזור לך לזקק את התחושות שלך.

תכתבי אזור בארץ, מאמינה שיהיו כאן המלצות 

בהצלחה!

לגבי הצעה אסביר לו שצריכה עוד קצת זמן

השאלה היא מה אני עושה עם עצמי בזמן הזה..

ותודה, אני מאזור הצפון 

האם הרתיעה היא ספציפית ממנו, מהקשר הזה,

או משהו כללי יותר.

זה בהחלט משהו שיכול לקרות.

ואגב

 אני לא בטוחה שנכון לא לשקף לו את זה. אם זה מה שאת מרגישה, את כנראה מבטאת את זה בצורה לא מודעת. לדעתי, קשר אמור להיות מקום של פתיחות, של כנות - שבו מרגישים בנוח להגיד - אני מרגישה שיש הרבה פוטנציאל בקשר שלנו, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי בחששות, שאני לא יודעת בדיוק מה הם ואיך להתמודד איתם, ושזה שלב שאת צריכה לעבור לפני שאת מוכנה לעשות את הצעד הבא.

הוא לא חייב לתת לך פתרון, אבל עצם השיתוף יוצר איזשהו אינטימיות.

לגבי המלצות - את צריכה למצוא מישהי שמתאימה לך. 

קודם כל לשקף לו את זה

שאת שמחה בקשר שלכם ואת רוצה להמשיך טוב לך איתו

אבל את מרגישה שאת לא בקצב שלו ושאת לא יודעת למה

ואת צריכה עוד זמן לעבור תהליך/בירור עם עצמך

הרבה פעמים עצם זה שאת לא מפחדת מלומר לו את זה זה כבר פותח משהו בנפש ואת אולי תביני יותר מה קרה

ואם לא אז באמת שווה פגישה עם מישהו חכם בתחום או איש מקצוע

לנסות להבין אותך ומה חסום לך או חסר לך

המון בהצלחה

יש סיכוי שאני מפחדת לפתוח איתו את זה דווקא בגלל שזה יקרב ביננו.

צריכה כאן בירור רציני עם עצמי..

פשוט לומר שצריכה עוד זמן.

בהצלחה!

ובכל מקרה ומקרה זה הוביל למסקנה אחרת.

הרבה פעמים כשמגיעים לשלב ההחלטות אחד מבני הזוג (או שניהם) יוצר משבר בתת-מודע, והתוצאות של המשבר מובילות להכרעה לכאן או לכאן.

בפעם הראשונה, ארוסתי דאז יצרה משבר שלאחריו יצאנו להפסקה בקשר ונפרדנו.

בפעם השניה, התכוונתי להציע נישואין וכשהיא הבינה את זה היא יצרה משבר שהוביל כל אחד מאיתנו לכיוון ההפוך.

שלאחריו היא התחרטה על המשבר ומאד רצתה להתחתן ואני נכנסתי למומנטום שלילי ביחס לקשר שהוביל בסוף לפרידה.

בפעם השלישית (אשתי כיום), חשבתי שהיא יוצרת משבר ובדיעבד התברר שאני זה שיצרתי משבר מדומיין, אבל זה עזר לאשתי להוריד את החסמים האחרונים שהיו לה, ובסוף אותו היום הגענו להכרעה חיובית.

אז ההמלצה שלי היא לעצור ולחשוב עם עצמך מה גורם לך להרגיש כך, ואפשר גם להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך טוב ושאת סומכת על דעתם.

הוא יכול לעזור לבנות עוד קומה בקשר.

דווקא שיוצאים מהפוצימוצי הכיפי של הקשר ואומרים דברים טיפה פחות נעימים אז זה באמת קשה, אבל לטווח טיפה יותר ארוך - זה בדיוק מה יכול לבנות את הקשר.

את יודעת להצביע על נקודת זמן בה התשוקה ירדה?

ייתכן שזה פחד מהעמקת הקשר כמו שכתבו פה, וייתכן שהיה מאורע ספיציפי שהשפיע. אולי התנהגות מסויימת מצידו? 'וידוי' שלו שהוריד לך וכו'. משהו ששיתפת והרגשת שהוא לא מבין אותך?

או שזה דווקא בגלל דריכה במקום וחוסר העמקה רגשית שאת מצפה לה והיא לא מגיעה, ואת מרגישה קשר תקוע מבחינתך למרות שמצידו זה לא מפריע להתקדם...

אני סתם זורק פה השערות.

תנסי לנתח בעצמך מה ומתי השתנה. כך או כך זה יקדם אותך. אפשר ללמוד מזה המון על עצמינו ועל הדינמיקה עם האחר. 

בהנחה שזה לא בפיקוח רפואי, לא כדאי להמשיך לענ"ד. גראס פוגע בהתפתחות המוח והתפקוד הקוגניטיבי אצל צעירים, פוגע בבריאות הנפש, במערכת החיוניות של הגוף, בפוריות וזה התמכרות.

כמובן שיש חשיבות לכמות שהוא מעשן, אבל במידה וזה לא בפיקוח הייתי יוצא מנקודת הנחה שהוא רק ידרדר.

ולאור כך שאמרת שאת תורנית, איבוד הדעת ע"י אלכוהול וסמים זה שיא השפלות האפשרית לפי חלק מהאחרונים

אם הוא לא מנסה להיגמל במסגרת מקצועית, אין סיבה שזה ימשיך לקרות אחת לשבוע בלבד, ואין ערובה שזה ישאר רק בגראס.. ואני לא חושב שאת רוצה לחיות בזוגיות עם בעל כזה.

השאלה היחידה היא על זה? כי אפשר להבין מהניסוח שלך שהוא גם פחות תורני ממך. שאולי זו גם סוגיה מבחינתך.

אם מבחינתך זה סבבה, אז זה סבבה.

אם מבחינתך זה משהו רע או שעלול להביא לדברים רעים, אז זה רע.

עם כמה שזה מבאס, זו שאלה שאת צריכה לענות לעצמך ובפורום את לא תקבלי תשובות שיותאמו אלייך באופן אישי.

השאלה שהייתי שואל, זה איך עישון גראס יכול להשפיע על זוגיות/משפחה/חינוך?

אבל לא נראה לי שבפורום הזה תוכלי לקבל את התשובה, אולי בפורומים אחרים..

לאחר שתקבלי תשובה על השפעות נפוצות, תוכלי להחליט אם זה באופן אישי מתאים לך או לא.

ולא רק גראס , כל עישון הוא סיבה לפסול .
אם המטומטמים שמעשנים היו יודעים שבזה הם מאבדים כל סיכוי לבת זוג ראויה , אולי הם היו מחשבים מסלול מחדש .

ולא להתחתן על סמך זה שהוא ישתנה ויפסיק מתישהו כי זה יכול גם לא לקרות ואז סתם ציפית והתאכזבת והתחלת את החיים בצורה כזאת מבאסת. גם ככה יש הרבה שוני בין גברים לנשים ויש הרבה על מה לעבוד בשנה הראשונה לנישואים כך שלא צריך להוסיף בעיות אם יודעים אותן מראש.

סמים זאת צרה צרורה ועדיף לא להכניס ראש למיטה חולה.

יש לי חברים שמעשנים והם סבבה לגמרי, אני לא אומר שזה בסדר רק אומר שהם נורמלים ואין להם איזושהי מחלת נפש..

יחד עם זאת, זה שנוא שנאה גדולה אצל השם יתברך-זה אני לא אומר בשמי זה בשם הרב שלום ארוש.

ודבר אחרון, אין אדם שיודע להגיד כן או לא על שידוך, אם תשימי לב, רבנים צדיקים אמיתיים עם יראת שמים אמיתית, אף פעם לא יגידו להוריד שידוך או ללכת על שידוך, הם תמיד ימליצו ואף פעם לא יכריעו כן או לא- מזווג זיווגים הוא רק השם וזהו. אין עוד. תתפללי אליו שיאיר לך מה לעשות.

אם את שואלת כאן שאלה רפואית, מה ההשפעות של העישון עליו ועל סביבתו - זה לא המקום הנכון.

אם את שואלת איך זה משפיע על הזוגיות - זה כבר תלוי בך.

כמו שכל דבר אצלו יכול להשפיע -

איך הוא נראה, מה הוא עשה\עושה בחייו, מה התוכניות שלו לעתיד וכו' וכו' -

יכול להיות שאלה דברים טובים ומקסימים בעינייך, אבל בעיני זה ממש לא מה שאני מחפשת.

[ורק רוצה להעיר לעניין האהבה: האם זה האדם הראשון שכלפיו את מרגישה כך? איך זה משפיע על קבלת ההחלטות שלך?]

אתה כנראה בוגר מספיק כדי להבין שאנשים לא תמיד נכנסים לתבניות, ותוכל להפעיל את שיקול הדעת שלך כדי להחליט האם החריגה מההגדרות שלך זה משהו שאתה מוכן לנסות או לא, לפי הנתונים הספציפיים. אם השדכן נדבק אך ורק להגדרות היבשות, מה אנחנו מרוויחים מזה שיש בן אדם שעומד מאחורי זה?

פשוט  אני מרגיש שהשדכנית שפניתי לה מחפשת משהו שאחד לאחד תואם את מה שאמרתי וזו שיטת עבודה שאני לא בהכרח חושב שבאמת היא הכי נכונה והיא גם לא מזמנת הצעות רבות

לא מכיר שיש בלעדיות אצל שדכנים...

אבל בהנחה שצריך לבחור אז

לרוב באמת עדיף השניה, כי שידוכים מוצלחים הם לא תמיד (או אפילו לרוב לא) זוג שמתאימים בול, אלא זוג שפשוט יש התאמה וטוב להם ביחד

אבל יש פעמים שאתה בלי יותר מידי כוח ללצאת לדייטים, ואתה מעדיף רק לקבל הצעות שהם ממש מתאימות ומדוייקות, כי אז יש כביכול יותר סיכוי שהקשר יצליח לחתונה וגם אם לא לפחות הוא יהיה טוב ופחות דורש...

לא יודע אבל אם הייתי אומר התאמה דווקא מבחינת רשימה או פרטים שכתבת, אלא יש פשוט שדכנים כאלה שיש להם חוש חזק והם מצליחים לקלוט טוב אנשים ולקלוע להצעות שממש מתאימות להם