א. את מביאה את ההמלצה שלא ללמד בנות תורה (שגם בהמלצה זו יש הגבלות, כי יש דברים שכן מלמדים),
ולא איסור כללי ללכת ללמוד.
ואת למעשה מוכיחה כאן את כל מה שכתבת לעיל: "מקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל"
ב. אין לה איסור לצאת לעבוד, וברמב"ם כתוב שמותר לה לזון את עצמה (= לפרנס בעצמה) ושכספה לא יעבור לבעלה.
אז מכאן שמותר לה לצאת לעבוד, זה נכון שלא מומלץ שהיא תעבוד בעבודת שררה, אבל גם זה לא ממש אסור.
גם היא לא יכולה להיות כהן-גדול, אז מה?
ג. לגבי התערבות המינים, הרב קוק מדבר שם על עירוב תמידי של בנים ובנות, שזה באמת בעייתי.
היום אפילו בקיבוצים החילוניים, הנשים לא הולכות לעבוד יחד עם הגברים בשדה.
עירוב מפעם לפעם, אין איתו בעייה בהגבלות מסויימות (כמו איסור נגיעה וכד').
ד. לגבי אין האשה יוצאת, אני אצטט את כל הרמב"ם, וכולם יראו שאת מצטטת רק מה שבא לך!
יג [יא] מקומות שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכופח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית--נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר--נותן לפי עושרו, כדי שתצא בו לבית האבל או לבית המשתה: לפי שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה--שאינה בבית הסוהר, עד שלא תצא ולא תבוא.
יד אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (תהילים מה,יד).
טו [יב] המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה--בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת, רגל אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה.
טז [יג] המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה: שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה. ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה, והוחזקו שם פרוצים--שומעין לו.
יז [יד] האומר לאשתו, אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואימך אחייך ואחיותייך--שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר; ותלך לבית אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל. ולא ייכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר גדול כגון חולי או לידה--שאין כופין את האדם, שייכנסו אחרים לרשותו.
יח וכן היא שאמרה, אין רצוני שתיכנס אצלי אימך ואביך, ואיני שוכנת עימהם בחצר אחת, מפני שמריעין לי ומצירין לי--שומעין לה: שאין כופין את האדם, שיישבו אחרים עימו ברשותו.
* בפירושים שם (על הלכה י"ד שאת הבאת לעיל): הכסף-משנה - הכל כמנהג המקום.
המגיד משנה - שלא תהיה יצאנית כמעשה דינה (הבעיה היא רק שהיא תהיה יצאנית, אין איסור ביציאה עצמה).
ה. כל מה שהבאת בסוף, את שוב מצטטת רק מה שבא לך:
כי על הכל אפשר להתנות עליו בכתובה, ועל חלק מהדברים אפשר גם לאחר מכן.