עבר עריכה על ידי גפן36 בתאריך כ"ב בתמוז תשע"ד 08:29
מסכימה עם שובו, מאוד!
זה כמו בזמן הנביאים, שעמ"י היו יוצאים למלחמה ורוצים לשמוע
דברים טובים שנביאי האמת לא היו אומרים- היו פונים לנביאי השקר.
כשדלתות ההיכל היו נפתחות- היו בוחרים להעלים עין מדברי נביאי האמת,
ולפרש את המציאות לזכות.
נכון שיש עניין גדול מאוד שלא לקטרג ח"ו על עם ישראל,
אבל אי אפשר לדבר דברים תוך העלמת עין.
צריך להגיע אל הזכות מהמקום האמיתי.
והמקום האמיתי אי אפשר שידבר ככה אל הבורא יתברך,
שכואב הרבה יותר מאיתנו את כל זה.
זה כמו לבוא לאב כשהוא אבל ולהראות לו זרת שבורה,
שנקטעת כי הוא לא טיפל בה.
האחריות על תשומת הלב לאן אנו הולכים ניתנה לנו,
ואף שיכול היה לשמור- נראה שלא כך היה הרצון מלפניו.
ואנחנו צריכים להסתכל על האמת כמו שהיא, במיוחד בימים אלה, ולשאול למה.
למה אבא בוכה ואנחנו רק חוגגים ואומרים תודה?
למה למעלה משישים שנות גאולה לא הספיקו לנו להפנים את המסר?
למה רק סטירה כואבת במיוחד גורמת לנו להזכר ולהתאחד? וכו'
אפשר ללמד זכות על עם ישראל,
אבל לא מתוך מקום של "כולנו כואבים וכולנו רוצים מקדש צריך רק לחשוף"
זה נכון, אבל השאלה היא למה לא עבדנו?
א יפה היינו עד עכשיו שהכאב עדיין מוסתר?
שחסרון המקדש לא בוער בעצמותינו?
אלא שעם ישראל אכן בתהליך התקדמות,
ולאט לאט נפקחות עיניו בחזרה,
לאהבה את ה' וללכת בדרכיו, ולבקש מלכותו באמת.
אבינו שבשמים! כמעט אלפיים שנים היינו כל עם ישראל בגלות.
לחוצים מתחת לאויבים שלא נתנו לנו מנוחה.
חזרנו לכאן כתינוק שנשבה, וכבר לא ידענו מה אנו מבקשים וממי.
רוב צרותינו השכיחו ממנו. פחדנו להאמין שסלחת, ושבחרת בנו שוב מכל העמים.
מעטים בכמות, מעטים במצוות, מוכים ומושפלים.
ובכל זאת, עם כל העינויים, מסרנו נפשנו למענך. ו
רובם המוחלט של בנינו מוכנסים בבריתך.
גם אלו שלא אומרים בפה מלא-
בעצם מילת בניהם מוכיחים שכולנו רוצים להיות עמך, לעבוד אותך כראוי.
גם אם שכחנו את הדרך הנכונה, מצער הגלות.
זכֵּינו לשוב אליך באמת באהבה, ולא מתוך ייסורים.
זכֵּינו לראות כולנו באורְך ולהכיר חזרה בחובתינו המלאה,
ולעבוד אותך בשמחה ובלב שלם.
השתפכתי. כואב לנו.
