באורות התשובה הרב קוק אומר  שמאבדים את זה כדי לזכות לזה בזכות ולא בחסד

ושצריך לשמור את הזיכרון של זה חזק חזק 

(יש עוד מקורות לזה)

שדווקא זה הביטוי לענין..  "גיטרה" וכו'..

זה גוון מסוים של אנשים.

אבל אנשים אוהבי השם, יש שדווקא מתוך עבודה תמידית, זמנים להתבוננות, שימת לב לטובו של ה' שמופיע בכל. שימת לב בברכות, במצוות. אורות בכלים...

לא תמיד זה זמנים ל"התגלוּת"; יש זמנים לעיכול בתוך החיים, ואז יכולים להתייצב על דבר קבוע יותר. תהליך של עבודה מתונה, שהולך ועולה, עם "הברקות". אהבת ה' לא רק ב"הלל בכל יום", אלא בתוך מהלך החיים.

[עייני "צימאון לא-ל חי" של הרב קוק זצ"ל, ב"זרעונים" בספר אורות]

מעומק הלב- פותח מאוד את הלב להרגשת הקרבה אל השם ולחיזוק האמונה. אין דבר שדומה לזה ברמת הקירוב להשם.

זכרי שלעבוד את השם צריך לא רק מתוך חיפוש חווייתיות והרגשות . יש את העבודה היום- יומית, הלפעמים נטולת כל ניצוצות- היא היא היוצרת את הכילים לקבלת ה"אורות" אח"כ.ז"א האורות הם תוצאה דווקא של העבודה נטולת האורות- ה"קבלת עול"-לעשות בכל מצב, רק כי השם יתברך ציווה.

לענ"ד ,ביהדות ,מידת ההתרגשות היא לאו דווקא מדד לאמת! לפי היהדות הסימן של אמת הוא העקביות! נחל שעונה אחת לא זרמו בו מים נקרא "נחל אכזב", על שם עלילת הכזב. האמת צומחת מהארץ- דווקא מהקרקע ,ולא דווקא מהחוויתיות ה"שמיימית". קל ליפול בדמיונות של "אני רוחני" מדומיין לגמריי, השם ישמור. העיקר זה יראת השמים- להתרחק מהרע ולבחור בטוב.

אבל ,כן חשוב לי לומר, שהרבה פעמים זה  (ההתלהבות)כן תוצאה וכן מעידה  על עבודה אמיתית שאדם עושה עם עצמו. התלהבות מקדושה באה אחרי שאדם מונע מעצמו התלהבויות שאינן מצד הגדושה. כשאין "זליגה" של הנאות מתענוגים מפוקפקים, אז אפשר להרגיש ולטעום טעם של תענוג דקדושה.

אתן לך דוגמא קטנה על עצמי בס"ד: היה לי מאוד קשה להפסיק לקרוא ספרי רומן,מאוד אהבתי ספרי אהבה בסגנון בריטי ויקטוריאני כזה של פעם, או כל מני חכמות "גוייות" של ספרות ופילוסופיה וכו' שלא לדבר על הקושי להיגמל מטלויזיה. ברוך השם ,הי"ת סייע בידי. אחרי שנים זכיתי להיווכח שכל מה שמנעתי מעצמי חזר אליי _להבדיל אלף אלפי הבדלות) בגדול ,והפעם מצד הקדושה. השם יתברך קרב אותי לחסידות,ושם זוכה בס"ד לטעום טעם גן עדן של כל החוכמות שמנעתי מעצמי- ותהיות ופלוסופיות עום ומלואו- רק הפעם מצד הקדושה בואינספור רמות מעל מה שאי פעם דמיינתי שקיים בעולם. 

כמידת ההכנעה וההבדלה , כך מידת ההמתקה (האורות)

וגם, תמיד חשוב- להתפלל להשם שיוביל אותנו לעבודה שמתאימה לנו ולשורש של כל אחד מאיתנו, לרב שלנו - "ותן חלקנו בתורתך"- שם האדם מרגיש "בבית",וזה עוזר לו.

אבל מה שאת רואה זה:

משחק

סמים

ו/או מחלות נפש.

עבודת ה' שלא מושגת בעמל גדול ובמרירות, ועוד מוחצנת לגמרי,

לא הייתי רואה בה מודל לחיקוי.

אני כן מכירה אנשים, שהם בעלי תשובה כל חייהם, עובדים עבודה סזיפית בלי הפוגה. חשים כל הזמן חוסר נוחות במקומם, ונתבעים לגדול. 

וכן, בסוף גם רואים את זה עליהם. אבל לא בצורה של ניגוני דביקוס ומבט מאוהב על הפנים.

(הפוך. הרבה פעמים רואים עליהם מבט מאוד רציני. כי המציאות היא רצינית, מאוד. וככל שאנחנו בתשובה, מתחברים לעצמנו, לאמת הפנימית שלנו ושל המציאות, אנחנו מרגישים ומבינים את גודל המציאות יותר)

מה באמת חשוב?

להיות באורות,

או לעבור שינוי פנימי מתמיד כדי לחיות את עצמי יותר ויותר?

על מה באמת חשוב לשמור?

יש שני דרכים לעבודת ה'. עבודה מרירה ועבודה מאוהבת.

חולקת עלייך...

אלה פשוט שני שלבים באותה עבודה.

עבודת ה' = תשובה = לשוב אל עצמי = לעבור שינוי פנימי לחשוף את מהותי

קילוף שכבות, הכרה בעצמי, היא מכאיבה. תמיד לנצח.

אחרי שמשיגים מעלה, חשים את תחושת השלימות, השמחה האמיתית שנובעת ממנה, ומצידי גם "התאהבות".

אבל זה חייב להתחיל מבירור, חייב להתחיל ממכאוב, מגילוי של מדרגה קטנה/חטא שמכאיבים לנו,

ומי שלא מתחיל משם - אז כן, זה מחלת נפש פרופר או עבודה בעיניים.

ממש סליחה על ההחלטיות, אבל זאת האמת.

מנסה איכשהוא להוציא מן הכלל, ולא מצליחה.

תקופה בחיים - "זמנית" - שבאה אחרי עמל גדול - אחלה, מצוין, איזה כיף

לדמיין שאפשר לחיות ככה כל הזמן רק בזכות גיטרה ואופי - זה פשוט לא אמיתי...

רש"ז אויערבך היה חי כך 

בשמחה כל הזמן,

אפילו בתשעה באב הוא היה שמח שהוא מקיים את המצוה להתאבל

אבל אולי זה לא ה"אורות" שמדובר עליהם כאן

(לא ברור לי על מה מדובר, יש סוג של פנסים של מוזיקת דיסקו? איזה אורות?

מתכוונים למונח הקבלי של אורות, שהוא שפע שמגיע משמים?

כי אם כן - כולנו באורות כל הזמן, אוי ואבוי אם רגע אחד הקב"ה יסיר את אורותיו מאיתנו)

מה הוא היה עונה?

גיטרה? (סליחה שנתפסתי... )

ברור שיש אנשים שחיים ככה. אנשים עצומים וגדולים שחיו חיי עמל רוחני נוקב וכואב כדי לחיות ככה בצניעות בינם לבין עצמם.

(סתם להזכיר - ניגון הוא כלי שיגרום לאדם לדביקות עד השראת השכינה, כמפורש בנביא)

זה לא שיטת עבודת ה' שלי, כך שאני לא יכול להביע דיעה על שיטות אחרות

חסידות היא דרך, בעל התניא היה מכונה ה"ליטוואק" כי הוא התנגד לכל עבודת ה' ה"שמחה" שהיא שמחה

קטנה וחסרה ומזוייפת וכתב שרק מה שאדם עושה מתוך מאבק הוא אכן עבודת ה', כי כל עוד הוא נהנה מזה,

אז יש בזה צד של עצמיות, של הנאה לעצמו, וזה לא קודש לה' באמת.

ליטאים מתענגים על ה' בדרך אחרת, זה לא פחות מהעבודה החסידית.

הליטאים אינם חסרי חיות, הם לא רוקדים אולי, אבל הם מתענגים בעבודה הקשה, הם מתענגים על פיצוח סוגיה,

על בקיאות בראשונים, על חידוד סברה, כפי שחסיד מתענג על טבילה טובה או ניגון טוב.

אין סיבה לחשוב שהחיים הליטאיים יבשים, הם פשוט עבודה בסגנון אחר.

הוא נקרא ליטווק לא רק בגלל המקום, אלא בעיקר בגלל הדרך,

הוא התנגד ל"שמחה של שוטים" שיוצרת עבודה מזוייפת, אנשים עובדים בשביל השמחה,

במקום לעבוד בשמחה, הוא התנגד לרעיון שחוייות רוחניות חזקות הן עדות לקומה רוחנית,

וראה בהן פחיתות.הוא ראה בלימוד התורה בעיקר, את עבודת ה', וככל שיהיה פחות מתוך הנאה,

כך ייטב.

הוא לא התנגד לשמחה, אלא ל"שמחה" - והוא כתב שהשמחה האמיתית היא כל-כך קשה להגעה, 

שכל החסידים השוטים ששמחים הם לא עובדי ה' בשמחה הזו...

הוא כותב את זה בבעל התניא, יש לו גישה מאוד שונה באופן כללי משאר החסידויות, בטח באותה תקופה,

שבה עיקר העבודה של החסידים הייתה גלגולי שלג, טבילות קרח, ריקודים, שיפלות לימודי חסידות וכו...

וכנגד זה הוא בנה שיטה שמבוססת על לימוד תורה עמוק שמאוד הזכיר את הליטווקים, בלי הרבה רעש מסביב

ופעולות מוזרות.

כי רבי נחמן הוא בארץ ישראל?
ואתה בכלל מכיר את העבודה של רבי נחמן? לא השוטים ברחובות שבינם לבין ברסלב אין קשר כמעט,

אלא העבודה החסידית הברסלברית? בתוך החסידות עצמה? זו עבודה מאוד קשה, אפילו מאוד מאוד,

הם לא מסתובבים בהיי, הם עסוקים בהמון חשבון נפש, המון עבודה. נכון, יש דגש של עבודה בשמחה,

אבל לא שמחה מוחצנת כפי שתמצא ברחובות, אלא שמחה אמיתית, שמחה שיושבת על ליבו של אדם

ומאירה את דרכו, לפעמים היא איננה מורגשת לאחר כלל.

ואם כבר א"י- את חסידות "בית אברהם" אתה מכיר? היא קצת נמחקה בשואה לפני שהיא הספיקה לעלות לארץ,

אבל האדמו"ר שלהם היה הראי"ה קוק- רבה של א"י.

אם כבר חסידות...

הרצ"יה בעצמו אמר לנציגי חב"ד שבאו ורצו ללמד את התניא בישיבה שהוא ילמד תניא, אבל קודם כל הוא

ילמד נפש החיים. אחרי שילמדו נפש החיים ילמדו תניא ויראו שהכל מתיישב כאחד, לא בסדר הפוך.

יש לנו את רבותינו ואת דרכם, על פיה ולפיה אנחנו הולכים ונלך- אנו מחזיקים בכך שנפש החיים והתניא

אינם סותרים או חולקים, אלא מיקשה אחת בעבודת ה' שלנו. אפשר ללמוד באותה עוצמה של ליטווק ולעבוד

באותה עוצמה של חסיד, אין סתירה בין השניים.

מביאים עדות לכך שר' נחמן היה מתייסר ביסורי נפש גדולים.

באופן הפוך לכך שדיבר על שמחה.

מצטרפת.

1. תלוי למה אתה קורא שמחה. שמחה בה' לא יכולה להיות ללא הכרת ה'- "ולא עם הארץ חסיד" מה לעשות,

זה טבע הדברים, מי שאינו לומד ואינו עובד, איננו יכול לשמוח בה', הוא יכול לשמוח בהרבה דברים אחרים,

אבל לא בה'. ברוב המוחלט של המקרים- ה"שמחים" החיצוניים אינם עובדים את ה' בשמחה הזו, אלא את

עצמם. אנחנו לא צריכים לשאוף- אנחנו מחוייבים לשאוף, כי זה ציווי לאהוב את ה', וזה ציווי ליראה את ה',

וזה ציווי לעבוד את ה' בשמחה. אנחנו מחוייבים להיות כאלו, וזה לא בא באופן טבעי ופשוט, גם לא לגרים

בארץ ישראל. נכון שיותר קרובים ויותר מחובים בצורה טבעית, כדברי האו"ח הקדוש שהבאת, אבל גם בכך צריך עמל גדול.

וגם מה שכתוב אצל רבי נחמן, צריך ללמוד הרבה בשביל להבין מה העניין. לכן אני לא אומר שום דבר שלא

קיבלתי מרבותיי בזה- לא למדתי, לא התעמקתי ולא עבדתי מספיק בשיטה הזו בשביל להגיד מעצמי.

רק מה שנאמר לי ע"י ת"ח שעסקו בזה ולמדו, ומה שקיבלתי מההולכים בדרך הזו, זה כל מה שאני אומר.

2. אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אל תאמין שאתה בסדר, או שבנית משהו- כי יתברר לך שלא בנית. שלא

בנית מספיק. שבנית אבל בנית עקום. ההתמקדות איננה בשכל, אבל כן צריך מעצורים לרגש, צריך לבדוק

אותו ולבחון אותו, האם הוא ראוי? האם הוא נכון? האם הוא מתוקן? כדי לעבוד על הרגש צריך להכיר בו,

צריך להבין איך מתמודדים עם רגשות לא בריאים וכיצד מחזקים רגשות בריאים.

אם זו שיטתך, וזו שיטה שאתה סומך עלייה ורבותייך סומכים עליה את ידיהם- אשרייך מה טוב חלקך, אין חלקי בדרך הזו, ולא שיטת רבותיי עימה, אם הבנתי נכון את דבריהם הקדושים.

[אי אפשר ללמוד תניא או ליקוטי מוהר"ן בפעמיים, או אפילו רק בלימוד גרידא- אלו שיטות עבודה, כמו שלדעת תאוריה זה לא לדעת לנהוג. וכתלמיד הגר"א אתה אמור לדעת שהמצווה הקשה ביותר היא השמחה, אם זה היה פשוט עד כדי כך, אני חושב שיש מצוות קשות יותר]

*טובה כן, עדיפה על עצבות, אבל זו לא שמחה בה'. 

*איך אתה יודע אם הרגש מתפרץ בקדושה או טומאה? בשביל זה צריך לדעת ולהשכיל הרבה מאוד בעבודה הזו. אם הרגש

אכן התפרץ בקדושה- הרי אנחנו מסכימים, אין סיבה לחסום אותו בגלל השכל, אבל אם הוא לא? הרי הנזק שיגרם גדול מאוד.

יש רק יום אחד בשנה שיש בו הבטחה שמותר לנו לשחרר את השכל ולתת לרגש לפעול, משמע מכאן שיש רק יום אחד בשנה

שאפשר לעשות את זה וכל שאר הימים יש להיזהר.

הגר"א כותב ש"ושמחת בחגך" היא המצווה הקשה ביותר. 

ו"קרוב אליך הדבר מאוד" זה על תשובה ולא על שמחה, אם התשובה מביאה לידי שמחה זה עניין אחר, אבל לא נאמר על 

שמחה שהיא קרובה אליך.

אחד הרבנים אמר (לא בדיוק במילים האלו) על הרב חרל"פ: "הוא אחד מהצדיקים הכי שמחים בירושלים שכמעט ולא נראה חיוך על פניו"

אז אולי נישן כל היום כדי לחלום חלומות?

יש מקום לחלום, מקום חשוב

ויש מקום לניגון.

אבל בואו לא נפנטז שהיום אנחנו מספיק נקיים כדי שהוא יביא אותנו להשראת שכינה...

יש מדרגות בדרך לשם.

(מה שבטוח, אני נהנית מכל רגע בדיון הזה...)

לשאוף לקרבת ה' תמידית (לא ראיתי על מה הגבת).

"ואני קרבת אלוקים לי טוב". "אז תתענג על ה' ".

והעבודה מתוך שמחה וטוב לבב - היא לא פחות מאשר ב"קושי". "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"..

והאר"י הקדוש אמר שעיקר מה שזכה היה בזכות שמחה של מצוה שלו.

אלא שיש גוונים שונים לקרבה הזו. בשכל, ברגש, במעשה, בלימוד.

ואכן, כבר הרמבם מזכיר שיש דבר כזה של "הברקה".

אבל העיקר - שהשאיפה תהיה להיות קרובים לה' (וזו מציאות, לא רק "הרגשה"), ולא שעיקר השאיפה תהיה "להרגיש" משהו. אלא שכדי להיות כך, רוצים שהקרבה הזו "תתפוס" את הצדדים השונים, כולל ההרגשה. וזו באמת עבודה מתמידה, הדרגתית, משמחת.

אבל זה בשביל לאהוב את ה'.

כלומר: המטרה היא לא בשביל לעבוד את ההרגשה שלו, כי נעים להרגיש משהו (אע"פ שגם זה רצון "בסדר,, זה כח באדם), אלא כדי לאהוב את ה'. ואע"פ שיש לך גדרים "מעשיים" (כלומר: גם אדם שאין לו "רגש, כזה, יכול לקיים, "בכל לבבך - בשני יצריך" ,לשעבדם לה', "בכל מאודך בכל ממונך" וכו', אבל בוודאי ששלמות הענין ויסודו היא עם הרגשתו. ובווודאי שצריך לשאוף לכך. זה חיבור כל הכחות לעבודת ה', לטוב.

נראה לי ממש מתסכל לחיות כל הזמן בשאיפה להרגיש משהו שהרגשת בעבר...

ומרגיש לי גם קצת אבוד. כי איך מחזירים רגש? 

אני הייתי הולכת על מסילת ישרים.

כדי להבין מה זאת הדביקות האמיתית הטהורה שאנחנו שואפים אליה.

מהן המדרגות והתהליכים שיש לעבור כדי להגיע אליה.

היא חייבת להיות גם ברגש, חייבת ומוכרחת. ובוודאי שתחושת ה"אורות" שחווינו אי שם בשישית (או במדרשה או כל אחד וזמנו) היא סוג של זריקת עידוד וטעימה קטנה ממה שיכול להיות...

אבל נראה לי יעיל יותר לחוש שמחה בהשתלמות, ולא לנסות לחזור אחורה לתחושה שעניינה להיות דמיונית (כי בסיס החזון הוא הדמיון).

בקיצור, ההבדל ביננו, אם ישנו, הוא בדגשים.

אני אומרת - את רוצה קרבה תמידית עם ריבונו של עולם?

קדימה לעבודה. עבודת התשובה התמידית.

שעניינה שינוי פנימי מתמיד.

איך עושים שינוי פנימי? טיפול (הייתי חייבת)

(ייסורי מצפון במידה ויש) - בירור האמת בשכל - חיבור הרצון - עבודה עם הרגש והמעשה.

זה מתחיל בשכל וזה גם דורש עבודה מאוד קשה. 

לא רוצה להעיק עלייך במבחר פסקאות מרכזיות ששמות את מסל"ש בכיס הקטן...

לילה טוב

הדברים מפורשים לאורכם ולרוחבם של כתבי הרב קוק...

אה, אפשר להוציא עוד ספרים גנוזים, כדי שיהיה עוד פסקאות מנותקות לקרוא ולהסיק מסקנות

(סליחה רבה על הציניות, לא כלפייך בכלל)

אבל גם חשוב להגיד- שהאנשים שכל הזמן חשים חוסר נחת ועובדים להתקדם-

יש להם נחת פנימית, הם לא בנערווינג, לא עצבניים על זה, לא חשים את עצמם שבורים כל הזמן...  יש להם שמחה בזה שהם בעבודת השתלמות קשה

פעם שאלו אותי- נהנית ללמוד במדרשה פלונית?

עניתי- מדרשה זה עבודה קשה , לא באתי להינות. היה לי מועיל? כן

על תפילת ר"ה הראשונה שעשיתי בישיבה

(ספרדי שרגיל לגמור מוקדם, שמתפלל אצל אשכנזים, וגומר את התפילה לאחר חצות, בלי שהוא מכיר שום מנגינה)

אבל אני לא אמתח את העצבים שלכם עוד יותר...

זה לא סותר את השמחה בהשתלמות הפנימית, כמו שאמרת, ואת הנחת, ובעיקר הקבלה העצמית.

נראה לי ששני הדברים חיים בכפיפה אחת באישיות, בצורה מאוד עוצמתית.

ולכן יש רצינות גדולה ואחריות גדולה - ושמחה פנימית עמוקה.

צריך לפגוש כדי להבין עד כמה החיקויים זולים...

והעין איה שבכותרת שלך הוא יסוד 

בעוונותי אני זוכרת מהשיעור הזה רק את העוגיות שושנים שהמלמדת הכינה לנו... לא את הדרשה או את הפירוש על הפסוק

(זה היה לפני... 6 שנים לפחות...) 

אתה לא מתקבל לכת אם אתה לא שורק את זה ישר והפוך מתוך שינה

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%AA_%D7%91_%D7%A7%D7%90

השאלה היא מאיפה זה מגיע? זה מגיע ממקום של קירבה אמיתית? או של חסד אלוקי? אני לא יודע.

מי שעשה מהלך של תשובה מבין שיש תחושה כזו, של אמת נוראה ומדהימה שפשוט נמצאת שם, 

כביכול הקב"ה פשוט מופיע לפניך, פשוט מחבק אותך ומביא איתו את השמחה, כי "השמחה במעונו".

אבל אני לא יודע אם אפשר למשוך את הראשוניות הזו, ואם כן, אם זה בכלל נכון לעשות את זה.

אני לא יודע אם אין בזה "שלא לשמה" או פסולים אחרים.

אני יודע שכתוב שהשמחה במעונו, ושהשמחה היא מלבר, מבחוץ, ומלגו יש עצבות, יש דמעה.(מס' חגיגה), 

אני יודע שהרב זצ"ל כותב שהתשובה מביאה "מנוחה וכובד-ראש" ועם זאת יש בה "נועם אלוקי".

אני חושב שמה שהרב כותב כאן(אורות התשובה, ז,א)-

"הרי הוא מתענג על אושר הנוחם, שמרגיש כי אותו הנועם האלהי המיוחד לבעלי תשובה, הנעים ביותר עם הטעם המעדן של

שבירת הלב ודכאות הנפש, המחוברת עם אמונה עמוקה של הצלה וישועת עולמים."

הוא הוא האידאל, של בעלי תשובה, שאין צדיקים יכולים לעמוד במחיצתם.

אני לא יודע למה את קוראת "אורות" - אם זה זה, אז זו עבודה גדולה מאוד וחשבון נפש נוקב, ותשובה יומיומית כמעט, שאני

בספק אם הרבה מהאנשים עם הגיטרות וה"התבודדות" וה"אורות" יש.

אם את מדברת על התלהבות, או חיות דקדושה, זה עניין אחר.

גם דבקות היא עניין אחר. 

אני חושב גם שבתחילת הדרך אנחנו לא רגילים לנוכחתו של ריבונו של עולם, אנחנו רגילית להסתרה, וברגע התשובה כשיש

גילוי, יש הבדל גדול כל-כך בין מה שהיה לפני שנייה למה שיש עכשיו, שההבדל הוא משמעותי, אבל כל שנייה שעוברת וזה

נשאר, אנחנו מתרגלים. ההרגל הזה דוחף אותנו לחפש קירבה שוב, לרצות את אותה תחושב, זה מנוע רוחני חזק- התחושה

הזו, של קירבת אלוקים. אבל אם נשארים בקירבה הזו, בד"כ אין מנוע, אין כלום, יש רק אורות, וברגע שהאורות יעלמו, אז יתחיל

המאבק האמיתי, העבודה האמיתית, של אותם אנשים, אז יתחיל לנוע המנוע שנבנה, ואז מתקדמים, מתחילים לנוע.

יש מי שקנה את עולמו, יש מי שראה את עולמו בחייו, גדולי ישראל שקיימו את דברי הרמב"ם- "כיצד היא אהבת ה'...", שהיו

דבוקים בו, שהיו שמחים בו, ומצטערים עימו. אבל אני לא יודע אם אותם גדולי ישראל היו נראים מבחוץ ב"אורות", גדולי ישראל 

שאני מכיר שדבוקים בה' אינם נראים ב"אורות" כמו שאני מבין את המושג.

מתכוונים לרחפנים כאלו ב"היי" עם גיטרה ושירי דבקות, שלא ממש קשורים למציאות, אלא יותר נמצאים באיזו אקסטזה רוחנית.

וזה לא מה שאת מדברת עליו- את מדברת על עבודה גדולה מאוד שמעטים מאוד מסוגלים לה לאורך זמן.

אבל אני חושב שהיא משפיעה על העבודה הכללית, לפני שבוע מישהו שאל אותי אם אני יכול לדבר על משהו בלי להתלהב

מזה... אני לא מרגיש שאני מתלהב כשאני מדבר, אבל ככה תופסים אותי, אולי אם הייתי רואה את עצמי מהצד זה היה נותן

לי נחת רוח מסויימת, אבל כשאני בפנים אני תמיד מרגיש את החיסרון וההשתוקקות שלא תמיד מתמלאים, אני לא רואה את

עצמי כנלהב יותר מאחרים בדיבור. אני מאמין שגם אצלך זה ככה- יש מי שיראה אותך ב"אורות", אבל את לא מרגישה שם,

זה לא אומר שהסביבה או חלקה לא רואים אותך ככה.

ואולי גם את

(הבנתי)

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t670773#7433511

סליחה!

שתראי גיטרות ושירי דביקוס

וככה תתרחקי.

מי יודע, אולי תעדיפי גם לקרוא מסל"ש כדי להסיט את המחשבות מהכאב ראש הזה...

זה בערך מה שקורה לי

(בא לי להקיא)

אם גיטרה ושירים הם הכלי העיקרי או המשמעותי שלך להתקדמות בעבודת ה' - את בבעיה.

אם מדובר ב"משיב נפש", מנוחה שמאפשרת עבודת ה' - לי אין בעיה.

לכל זמן ועת לכל חפץ.

(כתבתי במשך שעתיים הסבר למה נדמה לך שלי אין פורפורציות, מחקתי עכשיו. כואב מדי ואישי מדי ומזעזע מדי. אפשר באישי לבעלי קיבה חזקה שמסוגלים לקבל הסבר איך כל חוסר דיוק קטן מוביל למחלת נפש - במו עיני אני פוגשת את זה שוב ושוב)

ההתנגדות היחידה שלי, היא לעבודת ה' שאינה שיטתית. שאין בה נקודת הגיון פנימית והדרגתית.

לעבודת ה' שבאה מבילבול וקפיצת מדרגות.

כשאני פוגשת "אנשי דביקוס" כאלה, אני מנסה להבין את שיטתם בעבודת ה'.

אם יש להם אחת כזאת, הגיונית, חופשי -- אני גם אלמד ממנה.

מעולם לא נכנסתי פה לדיונים המגוחכים בעיני, על חב"ד מול ברסלב, חסידות מול ליטאיות, מרכז מול הר המור. זה מגוחך, כי אלה שיטות שונות ובכל אחת מהן יש נקודת אמת ורצף פנימי.

הסיבה שאני נמצאת במקום מסויים היא נטו נטיית לב. לא איזה אמת אובייקטיבית. 

אבל מפחיד אותי אנשים מבולבלים. 

ולמדתי בחיי, שאדם שלא ממלא כרסו בש"ס ופוסקים, עסוק בעמל תורה מתמיד, לא יכול להנחות דרך בעבודת ה'. ולא להיות מודל לחיקוי. כי גם אם יש אחד מאלף כזה - יש אלף אחרים שהם מה שכתבתי בהודעתי הראשונה בשרשור. ובכל מקרה זה לא מתאים להמון.

זאת לא טראומה, זאת בחירה שלי להכיר את העולם האפל והכואב של מחלות הנפש, העולם שכולם בורחים ממנו בלי להבין ששם נמצאת ההשתקפות של המשמעות האמיתית של כל בחירה שלנו.

וזאת בחירה של אנשים נורמליים מהיום יום שלי, שהזהרתי במשך שנים בדיוק מהדברים האלה, לחפש אותי כשהם משתגעים. לא את אנשי הדביקוס שבנו בהם תורה שכולה קרעים קרעים מבולבלים.

אז אני קיצונית, מתוסבכת, חסרת פורפורציה, מגזימה, פאנטית, חסרת סובלנות, לא מאוזנת, תגידי מה שתגידי. את לא מעליבה כי אני כבר לא מתרגשת.

האנשים שהאשימו אותי בחוסר איזון במשך שנים - בסוף מתפרקים (עלי!) ומגלים שמי שבאמת פה לא מאוזן זה הם.

ולכן הדברים האלה מקפיצים אותי.

לא מספיק מדוייק. 

(וכדי לאזן - יש גם מחלות נפש שמתפתחות משכל שחורג מגבולו. הרב כותב על זה הרבה. כשמישהו פה יגיד דבר שיקפיץ אותי בצד הזה, מבטיחה לך שאני אזדעזע. אני אפילו מכירה את הצד הזה הרבה יותר טוב...)

ועוד מילה אחרונה.

את חושבת שיש כזה פער עצום בין רבותייך לרבותיי, בעוד שאולי הם לא לגמרי זהים, אבל הם מאותו בית מדרש. תשאלי את הרב יהושע שפירא למי הוא כפוף... (ומה דעתו, איך עובדים עבודת ה', קודם בשכל או קודם בחוויה)

בזה שהמפגש האינטנסיבי שלי עם ההשלכות במציאות, גורם לי לכאוב את הנושא כל כך.

תעברי לקרוא את מתן.

אני לא יודע אם זה נכס שאפשר להשיג ע"י עבודה, אולי זה נשמות שזה הטבע שלהן..

ולא יודע גם איך אפשר לשמר כזה דבר, מטבע הדברים רגש זה דבר שבא והולך, עולה ויורד, ככה שלשמור עליו במצב "גבוה", בצורה סטטית זה לא נורמלי..

אני אישית באורות במקרים בהם אני חווה חוייה רגשית, והיא חודרת לתוך כולי, תחושה שמאוד קשה להסביר,

מעין פרץ רגשות שהיה גנוז בתוכי, והשיר/החתונה/הסיטואציה גרם לו לבקוע..

למשל כשאני רוקד בחתונה לצלילי השיר "אשריכם ת"ח" ואני רואה מעגל של ת"ח גדולים רוקדים ביחד, אני מסוגל לבכות..

איך אפשר לשמר למשל, תודעה של הודאה להקב"ה על הבריאות היום יומית?

אישית, כשאני רואה אדם עם מוגבלות פיזית קשה, אז אני אומר לעצמי "ואוו, ב"ה שאני בריא"!

איך חיים "וואו, ב"ה שאני בריא" בצורה יום יומית? או איך חיים "לב טהור ברא לי אלוהים" בצורה יום יומית, ולא רק בהקפות שניות?

מה שאתה שואל, זה איך לחיות יותר את תודעת החיים שלך.

תשובה פרקטית: לימוד תורה.

תשובה מהותית: יש לך "לתשובת השנה" של חוסן ישועות? יש שם מאמר בעניין של הרב צוקרמן.

במקום שאני אתחיל להתנסח. המקור תמיד עדיף...

ב"ה אני זוכה ללמוד תורה בישיבה כבר כמה שנים, אבל עדיין, הלימוד תורה לא גורם לי (אישית) לחיות את התודעה הזו.. 

אני יכול ללמוד כל היום, ועדיין לא לחיות את "טוב להודות לה'", "אשריכם ת"ח" "אשרי מי שגדל בתורה", "וואו, אני בריא, יש כ"כ הרבה אנשים שלא לצערי" "החיים בעוה"ז זמניים,הנה עוד אחד מת.." ועוד ועוד.. אפשר לענות בפשטות, שזה תפקיד התפילה, אבל עד שאזכה לכוון בכל התפילה..

אני מנסה דברים שנראים לפעמים מוזרים כדי לחיות את זה, כמו לשים לי תמונה של ילד נכה בתפילה בברכת "רפאנו", יש דברים יותר קצת נועזים אבל כבר יחשבו אותי למוזר מאוד..

ויש לי את לתשובת השנה..

"להפוך את התורות לתפילות" בלשון ר' נחמן, או כמו שהרב כותב בהמון מקומות שתפקידה להפוך את המושכל, לרגש ורצון.. כשמתפללים רפאנו, אמורים לחיות את תודעת ההודאה על הבריאות, וב- ובנה ירושלים, אמורים לרצות את זה, לחיות את זה, כשאומרים "טוב להודות לה'" אמורים לחיות את זה באמת. אבל ההרגל, ההרגל.. אויבנו הגדול.. (לכא' התפילה נותנת מענה לרוב הדברים כשחושבים על זה אם לא להכל..)

"עבודה שבלב"- מעבדת את הלב, משנה אותו.

התפילה היא רק כלי כדי להביא למציאות את התורה.

זה לא מתחיל שם...

"מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" - יש מאמר של הרצי"ה בהקדמה לעולת ראי"ה, עיין שם.

טבעו של הרגש שהוא נשחק, אם לא מעדנים אותו בשכל.

ככל שאני פוגשת דברים מזעזעים במציאות - אני פחות מתרגשת מהם...

עם הזמן צריך משהו יותר קיצוני ויותר קיצוני כדי שתפלט לי אנחת רווחה: "תודה ה' על הבריאות".

אז כנראה שזאת לא שיטה מספיק טובה לחוות תודעת חיים.

(ואגב, לא בטוחה שמותר הלכתית להביט בתמונה/משהו אחר בזמן שמו"ע)

אבל באמת, אתה לא צריך אותי, תפתח עמוד פ"ב ותהנה מכל רגע.

(אם אח"כ רוצה לפתח את זה פה, אז בכיף)

לא הבנתי כ"כ מה באת להגיד..

(אבדוק,תודה על תשומת הלב, לא חשבתי על זה)

אם ננסה לתמצת- החוויה שאני רוצה זה לחיות את הטבע שלי (הטבע שלי מודה תמידית להקב"ה, וכו'), ותפקיד התורה הוא לחשוף את הטבע העצמי, וממילא כשהוא יהיה חשוף ומוצא לפועל אחיה אותו.

א"כ לכאורה כל עוד שאני לא חי את טבעי בצורה מלאה זה לא יקרה מאליו..עוד ארוכה היא הדרך

השאלה היא האם כל עוד לא הגענו לשם, צריך לעשות מעשים "מלאכותיים" כדי לחוות את זה? (מצד אחד- זה לחוות "רגעים של אמת" מצד שני זה לא האמת, וגם זה יכול להישחק וגם לזה אפשר להתרגל, האמת היא לחוות את זה תמיד..)

מסופר על הרב חרל"פ (בספר שירת הי"ם, שמומלץ מומלץ מומלץ) שכדי לחוות את "יזכור לו יום המיתה" הלך להתנדב בחברא קדישא.. יום אחד כשסחב עם הקברנים ארון קבורה, משהו שם התקפל והיה רעש מהארון, הרב שאל מה זה? ענו לו (בצחוק): המת התעורר.. מיום למחרת הרב לא הגיע. שאלו אותו למה- הוא אמר: אם קברנים צוחקים על זה, כנראה שגם זה נשחק..

מה שמדהים בסיפור הזה שהרב חרל"פ שהיה צדיק עליון, קודש קודשים, גם עשה מעשים לכאורה מלאכותיים.. 

קראת את מה שהוא כתב על "השתלמות"?

הוא כותב במאמר הזה על השאלה שלך מכל צדדיה... מדרגה נוספת מעל לקריאה פשוטה ב"אורות התשובה".

קודם כל, שים לב שהוא מדבר על תודעה, הרבה. (ולא רק הוא, זה שריטה קווניקית)

באמצעות התודעה אתה מגביר את הופעת החיים בעולם. מצווה צריכה כוונה. 

אבל הופעת החיים קיימת תמיד, כל הזמן, ובעצם חייך אתה תמיד תאשר את העובדה הזאת - שה' מחיה אותך. 

הכח שלך, כאדם בחירי, 

זה להסיר את החטאים שחוסמים את החיים מלהופיע בכל עוצמתם

ולהגביר את העוצמה באמצעות תודעה - לימוד תורה.

וכאן אני אתחבר לנקודת ההשתלמות - כל התקדמות שאתה עושה, אתה מופיע יותר חיים, וחי יותר את חייך.

מאז שלמדתי את זה פעם ראשונה (סדרת שיעורים ארוכה שחייבים בה קביעות כידוע...)

אני לא אגיד לך שאני חיה את מה שביקשת. שאני כל רגע מודה לה' וכל זה = שיש לי כוונה מדוייקת בכל דבר.

אבל עובר לי בראש כמה פעמים ביום, שבמעשה שאני עושה (החל ממצווה וכלה בטיפול...), אני מופיעה עוד חיים, אני יותר חיה, 

אני עושה את רצונו בזה (כוונה).

וזאת האמונה. אבל לפה כבר ממש לא נכנס... זה מופיע במאמר.

לי זה ענה על השאלה שלך, אם לך לא - הזהרתי מראש...

ושלא יובן אחרת - אין בכוונתי לענות עליה לחלוטין. זאת רק קריאת כיוון לבירור. קטונתי...

לשאלה הספציפית - אתה עונה לעצמך...

בוודאי שיש למציאות השפעה עלינו. אבל זאת לא דרך ליצור שינוי נפשי לאורך זמן.

השינוי חייב להתחיל ממימד התודעה. כנראה שהרב חרל"פ, שלמד כמה שנים לפני שהלך לבית קברות, היה צריך "פוש" אחרון (ובסוף כנראה גם זה לא עזר...).

או בשבילנו, המעשה יכול לעזור לדמיון שלנו להציב שאיפה. כמו שלדעתי תפקיד ה"אורות" שלפעמים מגיעים בעבודת ה'. זה דמיון, אבל זה תפקידו. קריאת כיוון למה אנחנו שואפים.

אבל לדעתי האישית, לא הייתי פועלת באמצעים מלאכותיים... החיים מטבעם מזמנים לנו מפגשים עוצמתיים שמציבים לנו רף.

[ביחס למסר הקודם, שלא הבנת את כוונתי - גם התפילה, היא כלי יותר "מעשי". יותר גבוה מלהיות קברן, אבל גם מאמץ להתכוון בתפילה בלי ללמוד תורה קודם, זה מאמץ עקר קצת...]

שנזכה לגלות ולחיות את טבענו האמיתי בע"ה.

אז אתה יודע איפה באמת אתה עומד 

תמיד יש את השאיפה הזאת להיות באורות להיות בשיא

אבל אני חושבת שזה בדיוק שבע יפול צדיק וקם

לפעמים אתה באורות ולפעמים לא . זה חלק מהעניין וחלק מהניסיון

ואדרבא - כשאתה לא באורות אז אתה נבחן באמת ברררררר

המלצה - לא להעביר - הונאה ביומטרית המבוססת על בינה מלאכותית | לא רלוונטי

(זה אתר שבודק הודעות מהסוג הזה, וכותב האם הן אמיתיות וכדאי להפיץ אותן הלאה. במקרה הזה לא)

בקישור לסרטון שצירפתי יש מישהו שמספר שהתחזו אליו בשיחת וידיאו לבת שלו. שזה אשכרה היה המראה והקול שלו... זה מטורף

א. מי רוצה לגנוב את הביומטריה שלך, יכול לעשות את זה בצורה "נסתרת" יותר ורחוקה יותר מאשר לפנות אלייך.

ואם הוא לא מספיק מתוחכם כדי לפרוץ לך למכשיר מרחוק ולהשתלט על המידע שלך, אז פנייה אלייך ברחוב תועיל לו עוד פחות.

ב. לכל דבר חשוב היום יש אימות דו-שלבי והגנות פנימיות של הארגונים. אף אחד לא יוכל להכניס אותך לחובות גדולים כי הבנק/אשראי יזהה תנועה חריגה ויחסום את זה. וכן על זה הדרך.

ג. התיחכום היחיד פה הוא שימוש במושגים שנשמעים מתוחכמים עבור האדם הרגיל: ביומטריה.. שיבוט.. בוו...

ד. בכל מקרה טוב שאת עירנית, וגם מודעת לספאם שיש בנושא. הכי טוב ומומלץ זה לעקוב אחרי הפרסומים של מערך הסייבר הלאומי (אני עוקב דרך הפייסבוק) כדי לקבל מידע אמין ואקטואלי.

אני מחפשת! 

מקום חף מכל רמאות, התיפיפות, פוליטיקה, בינות מלאכותיות וכאלה שאינן, מקום פשוט 

של חיים פשוטים, של ללכת לישון עייפים לא בגלל שגלשו רוב היום באינטרנט...

בלי אינטרנט!

הכי פשוט שאפשר.

וגם בלי דובים או קרוקודילים ובלי כרישים בים, ואני לא יודעת עוד בלי מה...

פעם חשבתי על איי פולקנד; מספיק רחוק, שדות ירוקים, המון כבשים... אבל

לא נראה לי שאסתדר כל כך טוב עם המנטליות הבריטית. יש לי נימוס ישראלי.....

כיהודיה, אני מודעת לכך שאני נורא מוגבלת;

היכן ואיך אעשה את החגים? למי אשלח משלוח מנות

ויותר חשוב -  מי ישלח לי?...

וסופגניות ונרות חנוכה ומיץ ענבים ויין כשר וצפירת השבת.....

קשה. 

אם למישהו כאן יש רעיון, אשמח לשמוע. (אבל לא מקום קר מדי

ולא חם מדי, וגם, שכחתי להוסיף, בלי נחשים בכלל! וגם תולעים אינני אוהבת...)

תודה!

גם אוגרים סיבריים, תוכונים, תוכים בינוניים על כל סוגיהם, תוכים גדולים, מדברים וגם אם לא,

וכל שאר חיות השדה - הלא מפחידות.

גם לטאות בסדר. במיוחד כשהן עדיין גורים. יש להם עיניים מלאות תום. באמת.

וכמובן, זיקיות - כל כך מעניינות.

ואפשר גם תיקנים (ג'וקים בלעז), אבל לא מדי הרבה. וגם חלזונות ושבלולים וזחלים נחמדים עם המון רגליים

ההופכים לפרפרים...

וואי הלוואי... 

אבל בתכלס זו בריחה מהתמודדות, כי אם ככה ה' רצה שמשהו יופיע בעולם אז יש לזה סיבה... צריך להתמודד עם זה, להכחיש ולהתעלם זו לא אפשרות 

אולי בני אדם קבעו שזה ככה? 

גם ממחנות ריכוז ניסו לברוח, ושם, באמת הקב"ה הוא ששם אותם שם....

אל תזדעזעי. סתם מצב רוח של: אוף. לא  יכולה יותר!

 זה קשה, אני מזדהה עם התחושות האלה של באלי שקטט

חיים פשוטים, אבל חיים ולא טרפת

אבל יש לזה יתרונות ובסוף נתחשל ונמצא פתרונות, ואז נעריך את החיים שלנו אפילו יותר מלפני זה... 

הזמן עובר וכמה אפשר לחלום על מקום כזה ולא להגשים?

הלוואי והיה לי אי קטן משלי. ממשי. עם בקתת אבן פשוטה על צוק גבוה

למעלה למעלה מהים. ולמטה, במקום שאף אחד לא יראה ולא ידע,

תנדנד לה סירה קטנה על פני המים, קשורה לזיז נסתר.

לא אכפת לי שיהיו אי אילו אנשים על האי שלי, אבל רחוק

לא מרחק של הליכה רגלית. הם יוכלו לבקר לפעמים,

כשאזמין, ואם ארגיש בודדה, אלך אליהם, לפעמים.

גם עיזה תהיה לי. מאוד חשוב. וגן קטן עם ירקות

ועצים שאשתול. המון ספרים בחדר ספון עץ

פשוט, ספה נוחה ומהוהה (לא מעור או פלסטיק

חס ושלום), שטיח קטן, מהוה וקצת דהוי

ונעלי בית וזהו.

* קראתי ספרים רבים בימי חלדי, ואת התוצאה -

   אתם רואים.....

לחיים!

ארץ ישראל? 

זה בדיוק העניין. עד כמה שהיא אהובה ויקרה, היא כל כך ...לא פשוטה.

כל כך מבלבלת. כל כך לא נינוחה. כל כך לא (לפעמים והרבה פעמים)

מס

יודעת שהכל מהשם, בגללנו, ובכל זאת....

מכירים את "שי ארץ" של נתן יונתן?

בדיוק מכאן אני רוצה לברוח. הרי לא אמרתי שאני חולמת על צפת,

נכון?

רוצה קצת שקט מכל הבאלאגן הזה. מרגישה כמו ספר היסטוריה

מהלך, שבכל שני עמודים, תיאור של מלחמה/התשה/תקריות/

הפוגה קלה וחוזר חלילה. וכשלא, אז מתכוננים למשהו כזה...

אני כמהה לשקט. בלי התרעות, ללא אזעקות, ללא ריבים,

ללא הפגנות, ללא יסורי מצפון בלתי נלאים שלא תמיד

מצליחה להיות ראויה. 

מקום בלי יומרות של קדושה. לא טומאה חס וחלילה - סתם

מקום פשוט כזה, עובד בשדה כזה, חקלאי כזה, ניטרלי.

ונא לא לכתוב לי שאם אין קדושה, אז יש טומאה.

אדמת העמים . אני יודעת.

שבת, אין בעיה לשמור, יהיה לי לוח שנה גדול.

מעניין שאתה מזכיר גידול ילדים, כי דווקא אז החלום על

האי שלי, היה מוחשי ועז צבעים יותר מהרגיל.....

לגבי יום כיפור - מה הבעיה לצום?

ולגבי הוידוי - יהיו לי הרבה פחות יסורי מצפון;ת

כמה עבירות כבר אפשר לעשות כשבן אדם לבד?

את מי אשנא? עם מי אריב? ממי אעלב?

על מי ועם מי אדבר לשון הרע?

להיפך, ליבי יהיה מלא ידידות ואהבה לכולם...

רבותי. אל תתרגשו ותזדעזעו ממני, אתם עדיין

צעירים, רעננים, וכל החיים לפניכם. אני,

איך אומרים, כבר הרבה זמן על כדור הארץ

הזה;

נחליאלים בסתיו? מקסים!

הסביונים הצנועים הצהובים האלה? איזה יופי

הגשם המתדפק על שמשת החלון בחורף, וואו!

הנכד המחבק (לא תמיד...) ואומר: סבתולה, את מצחיקה

(כשאני לא חופרת לו ומטיפה) - מרגש...

לא באמת. יש המון על מה להודות. אבל

לפעמים, כמו היום, איך לאמר - ובכן, רוצה את

האי שלי.

מקווה שהקב"ה לא משתתף בפורום הזה ולא קורא את זה. נכון?

4000 שבועות. אוליבר ברקמן - איך לחיות את החיים במקום לנהל את הזמן.

האיים הקריביים - מוכנים לחופשה בגן עדן? אנחנו כן! | אל על

לפעמים צריך חופש מהשגרה השוחקת, מהעומס הנפשי של החיים ובפרט במדינה שבעת מלחמות כמו שלנו.

ולפעמים גם שינה טובה כוס קפה והליכה בטיילת מספיקים(:

שולחת לך הרבה כוחות, שתהני מכל היופי והשפע שה' נתן לך💝

אי אפשר. באי שלי אסור שיהיו כרישים בים שמסביב. ובאיים הקריבים, יש. בשפע.

מלבד זאת, נורא חם שם ואני לא אוהבת שמש חזקה.

מלבד זאת, אני אוהבת עצים עבותים עם המון עלווה, ירוקים, סבוכים, שמנים כאלה

ולפי מיטב ידיעתי, הרוב שם זה עצי דקל כאלה. חוץ מלסכך בסוכות, הם לא במיוחד

לרוחי..

אבל תודה רבה רבה.

עוד בעיה קטנטנה: נורא יקר להגיע לשם...

יש עוד משהו שהייתי רוצה (אם ארצה אחת להרבה זמן לצאת מהאי שלי):

לראות לוויתנים במקום הטבעי שלהם. צפון קנדה נדמה לי, או דרום

ארגנטינה, משהו כזה.

יש להם זנבות אדירים. מאפילים בלי ספק על השמש (שאיננה....)

תבורכי!

אבל אז תמצאי עוד כמה בעיות חדשות.

אז אולי יותר פשוט שתיצרי לבד את האי הקסום?

תזמיני אותנו לביקור כשתרצי לראות קצת אנשים נחמדים בנוף

יצירת אי מלאכותי היא פרויקט הנדסי מורכב ועצום, המשלב טכנולוגיות ימיות מתקדמות, גיאו-טכניקה והגנת סביבה. השיטות העיקריות כוללות ייבוש ים, הקמת מבנים צפים, או הרחבת שוניות קיימות. 

Wikipedia

להלן השלבים והשיטות העיקריות ליצירת אי מלאכותי:

1. תכנון ובדיקת היתכנות

• סקרים ימיים: בדיקת עומק המים, זרמים, סוג הקרקעית ותנאי מזג האוויר.
• הגנת סביבה: הערכת ההשפעה על המערכת האקולוגית הימית (שוניות אלמוגים, דגים).
• הגנה מחיכוך: תכנון שוברי גלים ושוניות מלאכותיות מסביב לאי, כדי להגן עליו מפני שחיקה עקב זרמי הים. 

2. שיטות בנייה עיקריות

• ייבוש ים (Land Reclamation): השיטה הנפוצה ביותר. ספינות מיוחדות ("מחפרות") שואבות חול וחומרים אחרים מקרקעית הים ומתיזות אותם באזור המיועד ליצירת האי.
• "ריינבואינג" (Rainbowing): טכניקה שבה חול נורה בלחץ גבוה דרך זרנוק מיוחד מספינה, ויוצר צורה של קשת, כדי לפזר את החומר בצורה אחידה.
• שימוש בבטון וסלעים: הקמת "קירות" או יסודות מבטון וסלעים ענקיים ליצירת מסגרת האי, ולאחר מכן מילוי הפנים בחול או אדמה.
• איים צפים: במקום למלא את הים, בונים מבנים צפים ענקיים המעוגנים לקרקעית הים. טכנולוגיה זו נחשבת פתרון עתידי לעליית מפלס הים. 

3. התעצמות ובנייה על האי

• ייצוב הקרקע: לאחר מילוי החול, יש לייצב את הקרקע כדי למנוע שקיעה, תהליך שיכול לקחת זמן רב.
• תשתית: בניית כבישים, תשתיות מים, חשמל, ביוב, ולבסוף מבנים. 

דוגמאות בולטות

• איי התמרים בדובאי: איי מלאכותיים ענקיים בצורת דקל שנבנו על ידי ייבוש ים.
• פרויקטים בישראל: נבחנו הצעות להקמת איים מלאכותיים מול חופי ישראל לצורכי תשתיות, כמו שדות תעופה או תחנות כוח. 

בניית איים מלאכותיים דורשת השקעה כספית אדירה ומשמשת לרוב למגורים, תיירות, או צרכים אסטרטגיים. 

לכן לעולם (מן הסתם), לא אהיה בדובאי; משהו ענק, מלאכותי, מנקר עיניים...

הכי רחוק מהטבע שיש.

כן, חושבת שאזמין אתכם מדי פעם. אוהבים עוגות גבינה (מחלב עיזים?....)

בתנאי שאתם חוזרים לפני שקיעת החמה ולא משאירים שום עטיפות חטיפים

על אדמת האי שלי!

באותה הזדמנות אולי אבקש מכם להביא קפה, כי אין לי אפשרות לגדל

אותו, אם לא אכפת לכם. אני אומרת את זה כבר עכשיו מראש, כי

שכחתי לציין שאין לי כאן פלאפונים ושום אמצעי תקשורת כלשהם.

אני לא רוצה.

איך נתאם?

בשיטה הישנה נושנה - שמים פתק בבקבוק , ממתינים לזרם

מתאים ושולחים אותו על פני המים....

פשוט וקל.

משהו שבטח חשבו אותו אלף פעם אלף אנשים לפניי עדיין זה היה עצוב. מכירים את הגלופה של "חברים לא מתים הם רק מתחתנים"? כמה תמימות הייתה לנו לפני המלחמה... חברים מתים.

למה זה נהיה שגרה?

למה זה מרגיש שאנשים גם לא מבינים כמה הם נותנים וכמה יש משפחה ועוד מעגלי אובדן

זה ממש חורבן

בשידור חי.

היא דיברה על הבחורים המתים. כדאי להקשיב לאיך שהיא מציגה את הדברים.

היא היתה קשורה לר' אושר, זצוק"ל. כדאי להקשיב לה.

לא פשוט בהתחלה, לוקח זמן להבין, אבל כדאי.

כמה מהחברות הכי חכמות, רגישות, אמיתיות ורוחניות

שלי - דובקות בה. בדרך של ר' אושר, למרות שהיו לגמרי

בסגנון אחר.

את מכירה את הרבנית שולמית שחור?

רבנית שמתאים לך להתחבר אליה.

אני התחברתי לגישה החינוכית של אחותה ששכחתי את שמה

אי אפשר להכיל את זה

כל יום זיכרון אני חושב על זה, שאח של סבא שלי נהרג במלחמת השחרור, והיה בחור צעיר שהחיים לפניו.

האחים שלו חיו והקימו משפחות ענקיות. כמה מצער לחשוב שיכל להיות עוד ענף בגוגל בגודל הזה, והכל נגמר בגלל איזה טיל או רימון קטן שבדיוק נזרק על אדם שמסר את נפשו בשבילנו...

פשוט לא יאומן.

חוץ מנושאים פוליטיים

אחזקת בית אני שואל בטמבוריה

חדשות אני בודק מכמה אתרי חדשות בעולם (אני אוהב את החדשות הגרמניות) + מקורות מקומיים

בדברים סתמיים אני שואל את ג'פטו

(בעיניי ai לא טוב להשגת מידע. הוא טוב להנחיות שאפשר לבצע ולבדוק האם הן עובדות - איך לתקן תקלה במחשב, איך להשתמש בתוכנה כלשהי וכד')

אבל הרבה הרבה עם הצ'אט ופשוט מבקשת ממנו קישורים להוכיח את הדברים שלו.

בזכות השרשור תגלי דרכים טובות לבדוק איזה מהדברים שאת שומעת נכון 🥳

מניח שהתכוונת לשאול: מדוע שרשורים חדשים מהיום לא מופיעים מייד בתחילת התצוגה של הפורום?

"שרשור" הוא רצף התגובות לפוסט (להודעה) שנכתבה.   יש שרשורים עם מעט תגובות ויש שרשורים שיכולים להגיע למאות תגובות (שרשורפלצת)

האם סימנת ובחרת לך פורומים מועדפים?

או שאת נכנסת לתפריט הראשי ורק אז מגיעה לפורומים השונים?

אם בחרת פורומים מועדפים- העדכונים החדשים של שרשורים בפורום מועדף, תמיד יופיעו בכניסה לאפשרות "עדכני" בתפריט הפורומים.  'עדכני' מציג את העדכונים בפורומים שמסומנים אצלך כפורומים מועדפים.

אם את מגיעה לקריאה בפורומים דרך שם הפורום, למשל בוחרת בתפריט הפורומים את פורום "צעירים מעל עשרים", השרשור הראשון שיוצג הוא זה שהתעדכן לאחרונה.

אבל ייתכן שהשרשור זה החל לרוץ לפני כמה שבועות וממשיך לקבל תגובות והתייחסויות.  

וכן הלאה. שרשורים מעודכנים יופיעו בזה אחר זה, לפי תאריך העדכון של התגובה האחרונה בהם.  

וזה מביא לכך ששרשור חדש, שההודעה הראשונה בו נכתבה רק היום, יופיע עמוק למטה, אחרי שרשורים שנפתחו קודם לכן אבל קיבלו תגובה לפני זמן קצר יותר, ושרשור שנפתח היום הוא עם תגובה אחרונה ישנה יותר מבחינת הזמנים.   

איך ראית אם לא פתחת?

האלגוריתם פה אמור להיות מתוחכם? כמה באמת מושקע פה? בלי לזלזל סתם מתעניין

ואתה חושב שהאלגוריתם עושה ניטור ברמה כזאת שרושם בנפרד (לא רק מה לא פתחת אלא גם) מה ראית ולא פתחת וזה כדי להקפיץ לך את השרשור ב"עדכני"?

כי לא מעניינים אותי. ורק אם אני פותח אני מצליח להעלים אותם מה -"עדכני"  

סתם שרשורים שלא פתחת? איך הבנת שאלו שראית ולא פתחת מוקפצים באופן שונה מסתם לא פתחת?

אבל איך מסמנים את הפורום המועדף?

אצלי כשאני פותחת את גוגול, מופיע למשל: צעירים מעל 20

                                                                 אנשים רגישים מאוד

  וכו'.

מניחה שב"סימון" הכוונה היא למשהו אחר, נכון?

פשוט חילוני חוגג כמו שצריך בצורה אותנטית ודתי מלמל מילים ומשחק אותה שמח

כה "רענן" כה כן כה אמיתי?

החילוניות שאני מכיר אינה נוגעת אלה בקצה השטחי ביותר של הדברים

וכל נגיעה שלה במשהו עמוק מכך נובעת מנטייה דתית, גם אם לא ממש מפורשת.

אצלנו הכל מודרך ברחל בתך הקטנה.

כל אחד מחליט יפה מאוד מה לעשות לכל אדם ניתנה הבחירה במלוא מובן המילה.

אחריי אף־אחד לא רודף אני מחליט בדיוק איך להתייחש לכל סוגיה ועניין

צר לי אמנם שאיני מתחבר לאווירת המנגל ולהתעטף בדגלים

אבל זה לא מוריד מהאותנטיות של הלל בכוונה למי שאומרו בכוונה

או מהחיוך של הרב החרדי־ספרדי שלי בדברו על מעלת ארץ ישראל ביום העצמאות

או מהפסים הכחולים של הטלית שלי.

וגם לא יודע איזו קדושה מיוחדת יש בעמית לעבודה החילוני שבחר להכין פלאפל שני צבעים ביום העצמאות הזה. שכוייח, בטח טעים נורא. קדוש? אולי. לא מרגיש רגשות נחיתות ביחס לזה.

אני לא מתפלל כי אני חייב אני מתפלל כי אני רוצה.

לגבי תפילות החובה הרש"ר הירש כבר דן בשאלה הזאת בכמה מקומות והמסקנה הברורה היא שמטרת תפילות החובה אינה ביטוי רגשות אישיים (לשם כך צריך להתאסף במניין, לומר את אותה תפילה, בזמנים קבועים ביום?) אלא למקד אותנו סביב הרעיונות החשובים של החיים.

אותנטי זה לא רק מה שפרוע וחסר רסן.

ללבוש חולצה עם משבצות זה גם אותנטי.

מעולם לא הרגשתי איזו קדושה ביום העצמאות. אולי אתם מתכוונים לריגוש?

@כְּקֶדֶם 

https://www.inn.co.il/news/695303

כי אצלנו הכל מסודר וקבוע ו...שגור. 

אבל זה לא חייב להיות כך. אפשר וצריך ליצוק חיות ורעננות לתוך התפילות

המסודרות (והמוסדרות), כדי שהקשר עם הקב"ה יהיה תמיד חי ורענן

וזורם ופתוח.....זו עבודה לא פשוטה, מן הסתם.

"אל תקרא חרות אלא חירות".

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

זה מובנה בחידון שעולים שניים מהממלכתי ושניים מהממד

כמובן בדכ מכבדים ומגיעים עם כיפה. היה אגב גם חילוני שזכה במקום הראשון לפני עשר שנים בתשעז

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

באמת סרק מבחינתי, והיה טוב אילו התעלמתי מזה מלכתחילה

אם הוא הלך לישיבה "לא ציונית" אלא ליטאית קלאסית - זה מראה לי שהוא מעריך את התורה נטו!

לק"י

ולא בטוח שציונות מעניינת אותו פחות או יותר מהתורה.

מן הסתם הלך לאן שלקחו אותו.

(והציונות היא חלק מהתורה....).

זה נשמע שנקודת ההנחה שלך היא שזה "רע" שהוא הלך לשם. "לו הוא יודע" הוא לא היה הולך. אבל - לו הוא היה יודע... מה בדיוק?

(שהתורה בלבד חשובה לו).

אלא למה הוא כן שם לב!

הוא שם לב למקום שמחשיב תורה! למקום שהיא אוהלה של תורה!

לק"י

את התורה או מחשיבים פחות?

אם ככה, את טועה...

(ובכל מקרה, קשה לי להאמין שהוא מבין את ההבדלים בין ישיבות).

כי הוא באמת לא ממש מבין בהבדלים ובמה שלנו כל כך חשוב.

זה בעברית, וזה תורה. 

את זה היא מעריכה.

שהוא הלך למקום של תורה.

ואת זה גם את מעריכה.

עוד לפני שבודקים אם זה תורה שמשלבת ציונות או לא... מבינה?

ישיבת חברון פשוט מאוד גדולה, הרבה תלמידים, מקום מרשים, אז לקחו לשם. 

הוא הרי לא מבדיל ביניהם.

פשוט הגבתי ל"פרצוף העקום" שעשו פה בשירשור הזה, כאילו יש משהו פסול בלבוא ל"חברון"

זהו.

מיליי מתלהב מיהודים ומיהדות, מי שטפסו טרמפ ראשונים, זכו בביקור.