הוא דיבר בדיוק על זה,

ופרס בטוב טעם את המצוקה שאתה מעלה והגישה הנכונה לזה

ומצטטת כאן שתי מקורות שמסתובבים בימים האלו בין הנשים שלנו:

"רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה אומר: יש לי בקבלה שנשים שנמצאותבבית בימים נוראים ומטפלות בילדים

הם אינם זקוקות לכל התפילות ולכל האוירה שיש בבית הכנסת בשביל שהתפילות שלהן יעלו למעלה

להם יש צינור ישיר למעלה עד לכסא הכבוד ובכמה מילים שיש להם אפשרות לומר ולהתפלל

הם מתקרבים לכסא הכבדו עם כל הציבור שעומד שעות ארוכות ומכתיר ומבקש ומתחנן"

ועוד מקור מהרב שטינמן בספרו : 

"אמר רבינו שאם המטפלת בילדיה ובקושי מצליחה לפתוח את המחזור בימי ראש השנה

אין לה מה לדאוג מזה איזה שנה תהיה לה . דאדרבא בזכות המצווה הזאת שצריכה לעשות

שמטפלת בילדיה, תזכה לשנה טובה "

הרוצה להשתמש- מוזמן לבקש אישור..

20140929133108.pdf

אבל נראה לי שיש בעיה בצורה הזאת של הצגת הדברים

לנו הגברים אפשר לעצור כאן, שנדע להעריך את מה שהן עושות, אבל אשה שתעצור כאן - זה חבל, כי הרי את זה היא עושה במילא, איפה היא יכולה להתקדם מכאן?

אז אני חושב שאם היא רוצה שהעבודה שלה תהיה יותר מעולה, שתחשוב על מה שהיא עושה, שכל פעם שהיא מחתלת, כל פעם שהיא מכינה אוכל, בכל פעם שהיא מסדרת, מפרידה מריבה, מרגיעה תינוק בוכה וכו'

שלא תעשה את זה טכנית, שלא תעשה את זה בעצבים. שתזכור שזה עבודת ה' שלה, ואת זה היא מקדישה כמתנה אישית להקב"ה. כך המצוה שלה תהיה במעלה יותר גבוהה, וזה גם יעזור לה לעשות את זה כמו שצריך, ולא להתפוצץ מעצבים על הילדים (אפילו שזה לפעמים מתבקש...)

הוא דיבר על מצב נתון לא אמר שזו הדרך היחידה.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t673370#7457869

את מדברת על עבודת עצמך

"להיות שמחה ומאושרת", "להרגיש שלמות ומלאות ומסופקות" כל זה לא קשור לעבודת ה', זה קשור לרצון שלך

אין בזה איסור, זה לא שלילי, אפילו צריך את זה בשביל שיהיה לך כח להתקדם, אבל זה לא העבודה עצמה

עבודת ה' היא לעשות מצוות, לעשות נחת רוח לה', ולמלא את רצונו

איך יודעים מהי עבודת ה'? פשוט שואלים אותו, לא?

אז לומר שכל אחת תבחר את הדרך שלה - זה יעזור בעבודת עצמך, שאז לכל אחד יש דרך אחרת איך להיות מאושר, אבל אם אנחנו רוצים להגיע לעבודת ה' - אין פה מה לבחור, עבודת ה' היא מה שה' ביקש

יש כן כמה דרכים בדרך שאדם יגיע שיהיה לו כוחות בדביל לעבוד את ה' -ושם את צודקת

יש גם כמה דרכים איזה חלקים בעבודת ה' להדגיש, ומאיפה נגיע יותר לשלימות

אבל לא שהעיקר בחיים זה להיות מאושרת. לא! זה לא העיקר!

וכיון שמה שאמרתי זה חלק חשוב בעבודת ה' של אשה לכל הדעות, ולדעתי זה עיקר התפקיד שלה בעולם, אני לא רואה איך אפשר לדלג על עבודת ה' של טיפול בילדים

(הכוונה שלי "שתעצור כאן" היא שיש לה עוד מדריגות שהיא יכולה לעלות, וחבל שהיא תישאר במדרגה של לטפל בילדים טכנית וזהו, אפילו שגם זה מעלה גדולה)

האם זה שייך גם לבעל? לפעמים אין ברירה וזה הופך להיות תפקידו

זה קורה הרבה סדור שלנו - למשל אני - אשתי הולכת לעבודה ואני שומר על הילדים בצהריים, אז עכשיו אני צריך לטפל בהם, לא?

אבל זה לא התפקיד שלי, יש מצבים שזה מוטל עלי, אבל בגדול זה תפקיד שלה

אפ אני אקח את התפקיד ממנה כל היום - לא עברנו עבירה - אבל בנינו עולם עקום, וכשהקב"ה ישאל אותי מה עשית ואני אומר "טיפלתי בילדים" הוא יאמר לי "למה לא למדת תורה, הרי היה לך אשה?"

וכשאשתי תאמר שהיא עבדה הוא ישאל אותה "למה לא טיפלת בילדים, הרי היה לך בעל?"

ה"עבודה הפנימית" היא עבודה חשובה מאד, אבל היא לא המטרה היחידה בכלל, העבודה החשובה היא לעשות מה שהקב"ה ביקש,

יש אתגר? אין אתגר? זה לא הנושא בכלל, אנחנו עבדים של ה' ועושים מה שהוא רוצה בין אם זה נחמד ובין אם לא

אנחנו לא פועלים שבוחרים איזה עבודה אנחנו רוצים

גידול הילדים שלך הוא לא רק "אם אין ברירה"

הם הילדים שלך, וגם אתה וגם אשתך- כזוג, כאלו שבחרו להביא אותם לעולם, מחוייבים ביחד לגדל אותם.

כל משפחה שיש בה צד אחד (הגבר או האשה) שלא עושה כמיטב יכולתו בנושא הנ"ל ולא משקיע את עצמו בזה- בין אם בחינוך ובין אם בטכני- אז זה עולם עקום.

התפקיד הוא שלך בדיוק כמו שהוא שלה. ואתם מוזמנים כזוג לחלק בינכם את הזמן והמשימות לפי מה שנכון לכם כזוג. 

מעולם לא ראיתי טענה שהגבר צריך להיות היחיד ששומר על הילדים כשיש להם גם אמא. רק את הטענה ההפוכה..

ובעני כמו שאצה טוען שכשרק הגבר אחראי על הילדים- זה עולם עקום ולא בריא ונכון. אז אותו דבר גם הפוך.

ילד צריך אבא ואמא. 

(מה היית אומר לאשה שרוצה להביא ילד מתרומת זרע ללא בעל? שזה מצב לא בריא, לא נכון ולא טוב לילד, נכון? כי ברור לך שילד צריך אבא. אז שאבא שלו היה נוכח ויקח אחריות על התפקיד שלו.) 

התפקיד של האבא הוא לעבוד את ה' והתפקיד של האמא הוא לעזור לבעלה לגדל לו את הילדים

את זה למדתי מפסוק מפורש, וממה שהתורה חילקה את המצוות בצורה מסוימת

והדברים חוזרים על עצמם המון בחז"ל

את חולקת? לא מספיק לומר 10 פעמים לא ולהיות נחרצת, תצטרכי לבסס את דברייך, כי המון דברים בורה יוצאים מאד מוזרים לפי דברייך

ומה שכתבת בסוף את קצת מערבבת

מצות "חינוך" היא דוקא על האבא ולא על האמא, המצוה ללמד תורה מוטלת על האבא ולא על האמא, ומפורש בגמרא שיותר קל לפחד מאבא מאשר מאמא כי הוא מלמד תורה...

יש תפקיד לגבר על הילדים שלו, זה לא שאין לו מקום במשפחה, אבל הטיפול הטכני - ההחתלה, ההאכלה, השמירה, הניקיון וכו' - מוטלים על האמא - כי זה המקום שלה

ואיך זה שגם רוקות\נשים נשואות ללא ילדים\נשים שילדיהן גדלו פטורות ממצות עשה שהזמן גרמן?

ומה תגיד על אדם אלמן או גרוש שמגדל את ילדיו? שזו עבודת ה' שלו עד שימצא אשה חדשה שתגדל את הילד שלו? ועד אז הוא צריך לקיים מצוות כמו אשה?

ואשה שהיתה רוקה או עקרה עד סוף ימיה? חייה היו לשוא? היא לא קיימה את יעודה בעולם?

ואם זה כ"כ ברור שזה העיקר- איך זה לא מעוגן בהלכה? איך אין בשו"ע סעיף "הלכות מהות האשה" 

סימן א'- חובה על כל אשה להתחתן

סימן ב'- חובה על כל אשה ללדת ילד או לנסות ככל יכולתה ולהשקיע בזה את כל מאמציה

סימן ג'- חובה על כל אשה קודם לטפל בילדיה ורק אח"כ לעשות לעצמה

סימן ד'- אם אחרי כל זה עוד יש לה זמן וכוח- אז שתעזור לבעלה בעבודת ה' שלו.

לא נכנסו המפרשים לחילוקים שיש במקרים מסוימים

אע"פ שלפעמים טעם המצוה לא שייך, כי באופן עקרוני המקרה הנורמלי הוא ששייך טעם המצוה

אשה נורמלית מתחתנת, אשה שלא מתחתנת מבחירה היא לא נורמלית, ואשה שלא הצליחה למצוא חתן היא מקרה לא נורמלי, ברוב הדורות נשים היו מתחתנות לפני בת מצוה

יש להקב"ה תוכנית לכל אחד, וגם מי שכל חייו היה צמח ולא עשה אף מצוה יש תועלת בחייו, זה לא אומר שעיקר יעודינו בעולם להרבות כבוד שמים

ואשה שלא עושה את תפקידה חייה לא היו לשווא, היא פשוט לא קיימה את יעודה ואת עיקר תפקידה.

כנראה יש משקל אחר למצוות שלה כיון שהם לא לפי היעוד שהקב"ה התכוין אליו

אבל ודאי חלילה לומר שזה לשווא

למה זה לא מעוגן בהלכה - כי פשוט אין ציווי של הקב"ה על זה, אנחנו לא ממציאים הלכות

למה הקב"ה לא ציוה? אני יכול לנחש שזה בגלל שזה כבר טבוע בטבע האשה, ונדמה לי שראיתי את זה כתוב, את יכולה להסביר אחרת אם תרצי, אבל לא מוחקים פסוקים בגלל שאלות כאלה

טבוע באשה - כ"כ בספר משך חכמה בס"פ נח, ע"ש בדבריו כי נעמו.

פטור רווקות ממ"ע שהזמן גרמא - כבר העירו בזה האחרונים שטעמו של האבודרהם

לכאורה אינו מספיק לפטור הנשים הרווקות. ועיין בשו"ת בית דוד ח"א (סי' ע) מה שכתב בזה.

יש חובה על גברים להתחתן וללדת ילדים (או לפחות לעשות ככל שביכולתם למען זה)

ואין לנשים.

אם זה היה ה-יעוד בה' הידיעה שבלעדיו תפקיד חייה של כל אשה מתפספס- זה היה מן הסתם גם מעוגן בהלכה. לפחות כמו של הגבר..

לכל אדם יש ייעוד, לכל אדם יש מטרה בעולם הזה.

המטרה הזו אינה מסתכמת ב"תהיי אשה" או "תהיה גבר" 

המטרה הזו גדולה יותר ומורכבת יותר וייחודית יותר.

וגם גבר שלא מתחתן מבחירה, או לא מוליד ילדים מבחירה- הוא לא נורמאלי (וגם עובר על ההלכה)

וגם גבר שאין לו משפחה- יש לו פספוס גדול. 

הרי בסופו של דבר- גם אני בחרתי להתחתן וללדת ילד. (ןבעז"ה עוד ילדים..) 

אבל לא כי אני מאמינה שבלי זה חיי אינם חיים, או שזה המהות שלי וזה הייעוד העיקרי שלי בעולם.

אלא כי אני מאמינה שזה חלק מהעבדות ה' שלי. (וגם כי רציתי, היה נראה לי נחמד וכיף למידי )

כי אני רואה בזה ערך וחשיבות.

ברמה הכללית- להגדיל את שם ה' בעולם, לעשות נחת רוח וכו'

וברמה הכי אישית-פרטית-אגואיסטית- להשאיר חותם,שיהיו לי ילדים שיעשו לי נחת, לחיות בזוגיות ובמשפחה משלי. יצר אנושי טהור.

יש לי ב"ה עוד הרבה מעבר. 

גם אם המשפחה שלי היא הפרוייקט הכי חשוב וגדול שלי. (וגם של בעלי.. גם אצלו כל דבר ידחה מפני המשפחה)

כזוג- בחרנו להקים משפחה ולשים אותה בראש סדר העדיפויות שלנו.

וכזוג אנחנו מוצאים פתרונות כל פעם שיש צורך כי דברים סותרים.

ואנחנו מחלקים ביננו את המשימות- של פרנסה, תחזוקת הבית וגידול הילד. תוך כדי התחשבות בהתפתחות האישית של כל אחד. 

לא רואה מה בזה סותר חיי תורה והלכה. 

לא רואה מה בזה לא נכון.

וכמי שגדלה בבית כזה- שבו ברור לשני בני הזוג שהאחריות היא משותפת (והורי שייכים לזרם החרד"ל החזק על גבול החרדי) זה רק נותן לילדים כבוד והערכה לשני ההורים, זה נותן מקום לכולם. זה מקסים ונהדר. 
אבא שלי מעולם לא טיפל בנו רק "כי אמא לא יכולה" (למרות שטכנית הוא עבד בערבים) הוא היה שם כל הזמן. לא כברירת מחדל. ואם היית אומר לו שהוא עוזר בבית- הוא היה מרים גבה ומתקן אתך- שהוא שותף בבית, הוא לא עוזרת.. (או שהוא היה שותק כהרגלו ונותן לך להגיד שטויות, העיקר שזה מה שהוא הרגיש וחשב והאמין בו..)

במיוחד על הסייפא-

הרבה פעמים כשאנשים טוענים שהקשר שלנו עם אבא מיוחד-

אני עונה להם שהוא עבד על זה היטב במשך השנים.

אנחנו לא מרגישים שזה מיוחד- כי כמו שאמרת, זה נותן מקום וכבוד לכולם,

והקשר הקרוב הזה טבעי לחלוטין.

(וזה מלמד הרבה דברים. שותפות, לקיחת אחריות, זה גורם גם לילדים להיות יותר כאלה בעשייה השוטפת של הבית).

שלמר את זה בנחרצות לא יהפוך את זה לנכון יותר

את מפרשת ומבארת את דברייך טוב, אבל בשביל לדעת מה התפקיד של אדם - צריך לראות מה הקב"ה אמר, לא מה שאנחנו מרגישים

השאלה היא שאלה תורנית, לא של של הרגשות

הדברי התורני היחיד שכתבת כאן זה שההלכה מחייבת גבר להתחתן ולהביא ילדים ולא אשה

וכבר אמרתי על זה שזה לא סיבה להתווכח עם פסוקים מפורשים

מה שאני שמעתי זה שאצל גבר יש חיוב כזה כי אצלו זה לא טבעי

באשה הגמ' אומרת טב למיתב טן דו, באיש הגמ' לא אומרת את זה

אז צריך לחייב אותו במצוה, כי זה אחד מהדברים שהקב"ה מצוה - להקים משפחה

אבל אשה נבראה כדי לעזור לבעלה, זה לא מצוה, זה יעוד

"לא טוב היות האדם לבדו"

"פרו ורבו ומלאו את הארץ"

הפסוק הראשון מדבר על הגבר בלבד. 

הפסוק השני מדבר לשני בני הזוג (להלכה- לגבר בלבד)

למה שלא תלמד מהפס' הזה שמהות הגבר בעולם היא להתחתן וללדת ילדים וזהו? שזה עיקר תפקידו וייעודו? שזה יותר חשוב מלימוד תורה וקיום מצוות? שזה פוטר אותו מלחפש לעצמו עוד ייעודים ועוד דרכים בעבודת ה'? 

אני לא טוענת שאין ערך בחתונה וילדים. 

אני לא טוענת שהתורה לא מעודדת חתונה וילדים

אני לא טוענת שאין פסוקים שמעודדים חתונה וילדים.

אני כן טוענת שלהגיד בשם התורה שכל תפקיד ומהות האשה מתמקד בילדים, ולגבר אין בכלל חלק בזה (פרט למקרים בהם האשה לא יכולה אז עדיף לקחת את הבעל כבייביסיטר) זה לא נכון. ועוד לא הראת לי פסוק אחד או הלכה אחת שתומכים בזה.

לעומת זאת- יש המון פסוקים והלכות שתומכים בכך שחלק מעבודת ה' של הגבר- היא להתחתן, ללדת ילדים ולגדל אותם. (ואני מוסיפה- בטכני ובחינוכי.)

וכמו שבעקבות כל הנ"ל לא תצמצם את עבודת ה' של הגבר לחתונה ויילדים- ככה אין שום שיבה לעשות את זה לנשים.

כל יהודי, ללא קשר למגדרו, צריך לעבוד את ה'. איך? כבר כתבתי פה למעלה בהודעותיי. בין השאר גם בחתונה וילדים. אבל זה חלק- לא הכל. (גם אם חלק שיש לו חשיבות גדולה)

אתה טוען שמי שיטפל בילדים כל היום ולא ילמד תורה- הקב"ה יתרעם עליו, ואני מסכימה. 

גם אשה שכל היום תטפל בילדים ולא תלמד תורה ותקיים מצוות ותעשה את יעודה בעולם- הקב"ה יתרעם עליה.

וגם גבר שילמד תורה כל היום ולא יטפל בילדים שלו- הקב"ה יתרעם עליו.

(וסתם טעות לוגית- אם הבעל היה צריך ללמוד תורה והאשה לטפל בילדים- אז פרנסה מניין?)

זה לא הוכחה ליעוד, זה פשוט עוד מצוה

לכן אין שום הוכחה מכל פסוקייך

הפסוק שהבאתי הוא -

למה הקב"ה החליט לברוא את האשה? למה שלא יהיו רק גברים בעולם?

ועל זה התורה אומרת שצריך גם אשה כדי לעזור לבעלה

אם היה פסוק שהקב"ה היה בורא חיות, ואז בורא אשה, ואז אומר לא טוב היות האשה לבדה - אעשה לה גבר כדי שיטגן בצל

הייתי יודע שהיעוד של גבר זה לטגן בצלים. בשביל זה הקב"ה ברא אותו, זה לא סתם עוד מצוה

1. ממתי פוסקים מפסוקים?!

2. אם ככה למה יש הרבה מצוות שהאשה כן חייבת בהן?!?!

כיון שהאשה כן התחייבה בהרבה מצוות, זה מראה שלא כל ייעודה בחיים רק לעזור לבעלה

וברור שאשה צריכה להיות קרובה לה' ולעבוד אותו ישירות, 

אבל זה עיקר תפקידה בעולם הוא - לעזור לבעלה, וזה עיקר עבודת ה' שלה

התפקיד של כל הורה- להיות אחראי על הילדים שלו. (וכן, זה חלק מעבודת ה'..)

המצוה והחובה להבאת הילדים מוטלת דווקא על הגברים.

אשה יכולה לא להתחתן ולא להביא ילדים- ועדיין לעבוד את ה' בשלמות.

אצל גבר זה חלק אינטגרלי מעבודת ה'. הוא חייב בזה. 

הוא חייב בחינוך ילדיו (הלכתית)

הוא חייב לפרנס אותם ולזון אותם.

לא ראיתי שום הלכה שמחייבת אשה- לא להתחתן, לא ללדת, לא לגדל ילדים (טכנית או חינוכית). מוזמן להראות לי הלכה כזו. (לא פסוק מקהלת, הלכה משו"ע)

עבודת ה' היא ב"ה הרבה הרבה מעבר ללהחליף טיטולים. וגם של בעלי.

יש לי די והותר מצוות (כולל ההשתדלות שלי לעשות גם מצות עשה שהזמן גרמן ככל יכולתי..)

די והותר עבודת מידות

די והותר תיקון עולם

די והותר עבודה על להמנע מלעשות עבירות

ד והותר תפילות

גם בלי החלפת טיטולים והכנת אוכל.

ב"ה זכיתי לעבוד את ה' גם כרווקה וגם לפני שנולד לי ילד.

וב"ה יש לי עבודה עד 120.

(שלא יובן לא נכון- אני גם מחליפה טיטולים ומגדלת ילד בשמחה ובאהבה. אבל ברור לי שזה לא התפקיד שלי "מעצם היותי אשה" אלא מזה שבחרתי להביא ילד לעולם ולקחת עליו אחריות. וכנ"ל גם על בעלי. הוא לא מחליף טיטולים "מעצם היותו יצור בעל כרומזום Y, אלא מעצם זה שהוא בחר להביא ילד לעולם ולקחת עליו אחריות)

וללדת ילדים לא אומר שזה לא תפקידה וייעודה

אשה יכולה לא להתחתן ולקיים מצוות בשלימות, אבל היא פיספסה את תפקידה בעולם

אני לא מדבר על הלכה, הרי שנינו יודעים שבעולם המעשה גם את מטפלת בילדייך, וגם אני בנסיבות שונות מטפל בהם

כך שאנחנו לא מדברים על הלכה למעשה, אלא על מה ראוי להיות באופן עקרוני, ואיך הקב"ה טבע בבריאה

ולזה אין שום סיבה לא להביא פסוקים (לא הבאתי פסוק בקהלת אלא בבראשית...)

(אני חולק על לקיחת האחריות שלך כמו שהארכתי בשירשור אחר, אבל בוא לא נסטה)

אז פי כמה וכמה שזה הייעוד והתפקיד שלו.

אני לא נגד חתונה וילדים (ותעיד המציאות )

הפוך- אני בעד ההרחבה של האחריות התפקיד והייעוד גם על הגבר.

היעוד להיות הורה מוטל על כל אדם באשר הוא. לא רק על נשים.

ולפי התורה- הוא חזק יותר דוקא אצל הגבר, ועובדה שלו אסור להתחמק מזה ולאשה מותר. 

ידעתי שאת פה ברקע ויום אחד תופיעי שוב.

אבל תכף הולכים לבוא 3 חודשים ממש קשים!

האישה מלאה בחסד כי תפקידה העיקרי הוא לדאוג ולטפל בילדים[וללדת כמובן..]

גישה ממש מקסימה[צ].

מה אם להוקיר את היכולת של אישה לעבוד[קשה לפעמים יותר מגבר] מחוץ לבית?

ללמוד?[מרבית מסיימי האוניברסיטאות הן נשים..] להחכים? להיות אשת שיחה?

ומה אם נשים שלא ילדו ולא תלדנה[לאו דווקא מרצון..] ולא יגדלו ילדים? הן לא נשים???

ולסיום- http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?forumid=1105

[לשעבר פורום של נשים.... וכן גם זה קורה, וכן יש להן דברים אחרים טובים].

שונאת קטגוריזציה לפי מין...

ובשביל שנוקיר את היכולת של אשה לעבוד ולהחכים (כאילו מה, היא צריכה כל הכבוד בשביל זה? ) ב"ה שיש לנו ראית המבט שלך.

כל אחד יש לו ראית מבט שונה ומיוחדת.. 

שזה לדאוג לבית ולילדים ולכן כל עיסוקה חסד, ולכן:

א. הוא יכול להתחיל ולהחל על חייו קדושה וחסד לתפיסתו ולטפל בילדים כל היום.

ב. לא כל אישה מתעסקת בזה, זה לא התפקיד שלה אלא תכתיבי החברה.

בראיה שלי זו מהות ואהבה גדולה.

ולא, אין לי ילדים עדיין.

ולא, אני האדם האחרון עלי אדמות שהולך על פי תכתיבי העולם.  אני הולכת אחרי המהות שלי.

כאשה. כאדם. כיהודיה.

כבת של אבא יקר ששומר עלי למעלה ונותן לי אלפי מתנות..

ומן הסתם מצפה שאדאג לנהל אותן בתבונה.

הוא נתן לי גוף, ונשמה כדי שאוכל לעשות את תפקידי בעולם.

ומתוך כך נתן לי את כשרונותי שלי, שיעזרו לי לעשות מה שאני צריכה לעשות כאן.

נתן לי משפחה, וחברות  - בשביל להצליח לחיות איתם הכי טוב שיש.

נתן לי אינסוף אתגרים - כדי לגדול. 

וייתן לי בקרוב בעל מתוק וילדים מתוקים כדי שאטפל בהם באהבה גדולה, באמהות שרק אני יכולה לתת להם ובחיבוק גדול..

זו הראיה שלי, זה התפקיד שלי.. ככה אני רואה אותו.

אני מניחה שאני ואת רואות את תפקיד האישה ובכלל, מה זו אשה - בצורה שונה לגמרי.

אז כמובן שאני לא מכלילה, הדגשתי שזו הראיה *שלי* וזה התפקיד *שלי*..

ולכן אני ואת שונות. ואין הגדרה מדויקת למהו תפקיד האשה בעולם, וכל אחת תתן משלה  וזה יהיה הכי טוב שיש והכי מדהים שיש, וזהו

היא יכולה לראות בזה את מטרת כל הנשים גם אם אחרים לא רואים את זה ככה.

וזה בלי להתייחס לנושא הדיון..

אני לא מסכים איתה אבל היא אופציה.. 

היו (ובעצם עדיין יש) הרבה אנשים שרואים בזה את מטרת האישה בעולם, אני יכול לא להסכים איתם ולהגיד שזאת לא מטרה אלא תכתיבים של החברה, ושזאת תוצאה של שטיפת מוח פטריארכלית, אבל עדיין אני לא יכול לקבוע למישהו אחר האם זאת האמת שהוא מאמין בה עבור כל אחת מהנשים בעולם.

אז לא ראיתי כאלה....

התוצאה הראשונה

http://www.kipa.co.il/jew/54718.html

הנשים יהיו במקום הזה?

ככה שכנראה זה עדיין דעה שהוא לא עושה איתה הרבה...

אני מניחה שיש קבוצה גדולה שרוצות להיות במקום הזה ולא מצליחות...

זה שהוא מאמין שזה התפקיד לא אומר שהוא כופה על אחרים את זה או אפילו מתנהל ככה בעצמו.

לדוגמה:

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t673370#7457869

אם כבר, היית מביא את זה

/Forum/Forum.aspx/t667743#7406497

זה הרבה יותר נדיר

כמו שכתבתי במה שהפנית - יש מקרים שזה מה שצריך לעשות, ואתה לוקח תפקידים של השני כי זה מה שצריך עכשיו, וזה הכי יעיל

זה לא לכתחילה, אבל לפעמים זה הכי פחות גרוע

(למעשה מצב שהאבא שומר על הילדים בין 1:00-4:00 עד שאשתו חוזרת מהעבודה נפןץ מאד במחוזותינו. זה החיים!)

רק להדגיש שאשתי מטפלת הרבה בילדים, זה אילוץ שיש לנו שהעבודה שלה דוקא בצהרים והיא משלימה את זה אח"כ.

(שלא יצא שאני מכפיש אותה פה, מספיק יש לה נקיפות מצפון)

ופותח סדנאות?

נרשמת....

זה מאד ידוע בציבור שלי

ואם כבר אני אפתח סדנאות על אסטרונומיה בתורה, בזה יש לי יותר מה למכור

לא יודע כמה פמיניסטיות תופסת משקל בחיים שלך, אבל אצלי הגישה שלי לפינימסטיות לוקח משקל קטן מאד

זה לא שווה את ההשקעה

אז היא לא תטפל בילדים, אז זה יהיה עקום, אז מה קרה?

הרבה יותר גרוע שאנשים מדברים בחזרת הש"ץ

רציתי סדנה שדווקא טוענת שהיא חייבת לטפל בילדים....

אני במחשב נייד והקבצי מעקב שלי עליך מאוחסנים במחשב הרגיל..

תזכיר לי כשאני אשב על המחשב הרגיל ואז אני אשרשר פה את כל ההודעות השוביניסטיות שלך על יחסי בעל אישה.

אבל אני קישרתי למה שאני עושה, לא מה שאני חושב...

הכל מאונדקס לelasticsearch db אז החיפושים מהירים.

אני לא צריכה להסביר לך את התורה שאת בעצמך מרביצה כאן, גם אם הפסדת שיעור...

גרמה לי להתבלבל ולחשוב שאני בתקציר לספר "פוליטיקה מינית"....

ואז את עוד שואלת למה אני חושבת ש...

ואל תעשי מעצמך צחוק, בטי וקייט היו גאות רק בדיבורים שלך, לא באיך שאת לוקחת את זה לחייך.. [שזה רק לדבר.... ולדבר..]

סיכמת את התקציר לספר....

לקייט היה אורך חיים שתאם לספר, ונחשי מה? היא חיה במציאות ולא בחלל החיצון.

ולא לומדת אותו בעיון מעמיק כמוך?

זאת האג'נדה שלך, וזה מצחיק שזאת אג'נדה בלבד ולא משהו יישומי.

אבל היא לא האג'נדה שלי, למה אני צריכה ליישם את שלך?

חלקם בפרטי, שסותרים לחלוטין את אותה אג'נדה של האישי הוא הפוליטי[שכן, היא אמונה של ההוגות שאת רוצה לשתות איתן קפה].

וכן, גם את משהו מיוחד.

מה לעשות שאין לי סובלנות שאנשים שרק מדברים אג'נדות [ניסוח יפה ללבלבל בשכל..] ללא כל קשר למה שהם עושים בפועל.

ואם את כ"כ פועלת בואי תספרי לנו מה את עושה מעבר לפנטזיות על הרצאה שלך על מעמד האישה בבר אילן?[כן, יש הודעות שקשה לשכוח מרוב שהן היו מצחיקות]

להפיץ אג'נדות שאפילו נראה שאת לא מבינה.

תודה.

את אחת המצחיקות....

וקלטתי שיש פה צביעות...

כל פעם שנתקלתי[ לא בקטע של מעקב,אלא  כשנתקלתי במקרה] אז קראתי, כי קשה לי לקרוא שטויות ולשתוק.

דווקא בגלל שאני כן רוצה לסתור ולא לשתוק על השטויות..אקרא מה שבא לי.

את זו שכותבת על פנטזיות לדבר בבר אילן כשאין לך קשר לעניין.

תפסיקי לצטט הוגות פמיניסטיות שדוגלות לדג' בבחירה באל הורות כשאת בעצמך אמא.

[אי אפשר לבחור את זה ואת זה לא, כי הכל בשם אותה אידאולוגיה ואותו עניין, הן בעצמן דיברו בזלזול על נשים שבוחרות להיות עקרות בית קטנות, נשים שיולדות גם דיברו עליהן בזלזול]

זה פשוט כ"כ מצחיק......  מילט עודדה נשים לבחור בזה מתוך זה שזה מביע משהו.

את מצטטת אותן בצורה מצחיקה, וגם מה שאת כביכול כן תומכת בזה מדבריהן אני בספק אם את עושה כי הכל מאוד קשור אחד לשני....

חבל, כי סתם יוצא לך משהו שנשמע כמו אחת שרוצה קצת לברוח מחייה הפטריכיאליים כאילו מישהו הכריח אותה לחיות ככה...

אבל אני כן מאמינה שאת כותבת הרבה שטויות ואג'נדות, ומצטטת דברים שאפילו לא קשורים לחייך.....

וההודעה הזאת עכשיו רק חיזקה את זה.....

[תתחילי לכתוב אולי על אושר בגידול ילדים במקום על מרמור מתרבות פטריארכלית וזה יהיה יותר אמין, הרבה יותר..... כי למה שתהיי ממורמרת מחייך השוויוניים?]

הומור? כן, זה פשוט משהו שהרי לא יכלת לעשות ואת לא קרובה לשם ולכן זאת הייתה אחת ההודעות המצחיקות שלך....

אני גם חיה במציאות והעולם לא פטריארכלי סביבי ככה שתפסיקי להשליך עלי...

את הבעיה שבעקרות בית וגידול ילדים ומהות האישה בשלב מאוד מאוחר, הרבה אחרי שילדה והייתה אם היא הבינה את זה...

ממשיכותיה בהחלט הלכו לכיוון האל הורות, יש מצב שלו היא הייתה קוראת את כתביה לפני שהייתה אם הייתה בוחרת אחרת.

טרול? הייתי הרבה לפנייך....

בשביל לדייק או לתת לזה חשיבות...

[מצד שני גם את כנראה לא העמקת בזה עד הסוף..... וממליצה לקרוא בשנית את התעלומה הנשית]

אצל החיות בדרך כלל זה גם ככה באינסטינקט. איך את מסבירה?!?!?!?

איזה כיף לו שיש לו אישה שמצליחה לטפל בילדים שלה לבדה. זה לא מצוי בכלל בדור הזה!

היום נשים עמוסות מעל ומעבר, ולא מצוי בכלל שאשה תצליח לעשות את תפקידיה לבד

אז או שהוא שוטף כלים, או שהוא שוטף רצפה, או שהוא מביא את הילדים לגן,וכו' וכו'

ויש המהדרים ועושים יותר מדבר אחד

ויש את הפרזיטים שלא עושים כלום ונותנים לאשה שלהם להתמוטט...

אני הכי אוהב לטפל בילדים! הם חמודים, אני אוהב אותם, יש לי סבלנות אליהם, ואם  היא צריכה עזרה - לפחות שיהיה לי כיף!

לא ברמה הזאת.

דבר שני, זה לא משנה לי "מה נכון מדעית" - משנה לי מה אני רואה בעיניים, ובעיניים אני רואה המוני מקרים שבהם מה שמרת לחלוטין לא נכון. תקרא מצידי לכולם ניסים, זה לא משנה לי - זה קיים.

1. לתת טיפול רפואי שמכאיב לילד.

2. לדבר לתינוק שאינו מבין את המילים.

1. לרוב ממה שאני מכירה, לאמהות יהיה קשה יותר לתת את הטיפול ולהכאיב לילד על אף שהן יודעות שזה לטובתו.

יש כאלו שיבקשו עזרה מהשכנה ובתמורה יטפלו בילד החולה של השכנה כשהיא צריכה. גם אלו שיטפלו שעצמן בילד שלהן, לרוב יצטרכו הכנה נפשית גדולה יותר לעומת האבות. 

נכון שההבדל בסה"כ לא מאוד גדול, אבל קיים הבדל. כמה אתה מעריך מתוך הזוגות שאתה מכיר שהאבא והאמא יבצעו את הפעולה בדיוק אותו דבר? (לא טכנית, נפשית) אני אישית מעריכה באחוזים יחסית נמוכים.

2. באופן גורף אני רואה שנשים ידברו לתינוק יותר מאשר גברים. אם כי גם אמהות עושות זאת בשקט יותר מבעבר...

מחקרים מוכיחים שהדיבור "המיותר" של האמא תורם להתפתחות השפה של הילד בגיל מאוחר יותר. אבל זה לא רק זה. זה מעבר. הטון, הרגש שעובר במילים.

הדוגמאות האלו הם סימפטום של אותו שוני בין אמהות לאבות. אז נכון שהשוני בסה"כ לא כזה גדול, וגם אבות יכולים לגדל בשמחה ובאהבה את ילדיהם. אבל השוני , בהכללה, קיים וטוב שכך.

אם זוג היה מגיע למסקנה שאצלם זה אותו דבר או אפילו הפוך, מילא שיפעלו לפי מה שהכי מתאים להם ולילדיהם. הבעיה היא לצערי שבשל אמונה ועקרון של שוויוניות ופמניזם לעיתים מנסים לכפות את העקרון על המציאות במקום להיות קשובים למציאות ואז מתפספסת פה דינמיקה בריאה של משפחה.

אומרים שנשים מדברות פי 9 מגברים כדי שהם יוכלו לדבר היטב את הילדים ללמד אותם לדבר לחנך אותם וכו'

תודה. זה כל כך נכון!

מה הוא - אף אתה

מכוחו, בשליחותו יתברך

כל דבר בבית, או בחוץ בעולם- אפשר לעשות רק פה

ואפשר לעשות למעלה ולמטה, 

לעשות פעולה פשוטה ולכוון לגבוה הרבה יותר

ללכת בדרכיו יתברך, להיות צינור של שפע

זה כל השנה

יש ימים מיוחדים, ימים של תחנת דלק

שבהם פועלים יותר למעלה מאשר למטה

שמתכוונים גבוה גבוה- כדי לקבל כוח ומשמעות לפעולות של היומיום

ראש השנה ויום כיפור הם אחדים מהימים האילו

לכן בפשטות צריך להתאמץ מאוד כדי לזכות

שהאישה תוכל גם ללכת להתפלל ולזכות לעבודה קדושה. 

(ולפעמים מי שאין לו את כל היום- רק כמה דק' שקט- זוכה לכוון ולהתפלל מעומק הלב ממש) 

גם אני רוצה עותק מהסיכום שיעור שהוזכר לעיל, או כל שיעור דומה

תבורכו

אשרינו שיש אותך.

נכון- הוא מביא את הענין של נשים שמטופלות בילדים קטנים ולא יכולות להתפלל בבית הכנסת.

הוא אומר שלהמלכת ה' יש שני צדדים ושניהם הכרחיים- הצד ה"תיאורטי" שבתפילה, והצד ה"מעשי" שבטיפול בילדים.

אבל הוא גם אומר שמזה צריך ללמוד לכל דבר אחר שבקדושה-

שאי אפשר להישאר ברמת ה"תיאוריה", אלא העבודה האמיתית היא במעשה היומיומי,

עם כמה שהוא שוחק ונראה לנו רחוק מהרעיון הגדול והעליון.

כך שכל הדיון נשים- גברים- כן- לא- למה - ומדוע, פחות רלוונטי לאור זה.

גם לגברים יש חיוב וצורך להביא את הרעיון הגדול לידי ממשות ע"י התעסקות בעולם המעשה

וגם לנשים יש חיוב וצורך להתחבר לרעיון הגדול כדי לתת משמעות פנימית וגדולה ליותר למעשים הקטנים.

אין פה ניגודיות או מאבק. יש פה השלמה של שני צדדים נצרכים לכל אדם ולעולם.

אבדתי את הכיוון...

במשפט אחד: הבעל חייב בתפילה והאשה לא. ולכן הוא הולך להתפלל, והיא לא.

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)