http://www.doresh-tzion.co.il/QAShowAnswer.aspx?qaid=122218

אז אפשר להתחתן בחצר של בית-הכנסת, ונראה לי שלזה הייתה כוונת המחבר..

הבית כנסת בבית-אל בטוח מכיל את כל המשפחה שלך, ובוודאי שהרחבה בחוץ..

אלא הסטנדרטים החברתיים..

חוץ מזה כמה משפחה יש לך???

נגיד יש לך 10 דודים מכל צד ולכל אחד מהם 10 ילדים, אז מדובר על מקס' 250 נפשות..

ככל הידוע לי באולם בשער בנימין יש 600 מקומות, אז נראה לי שאת מגזימה בטירוף.

אחותי גם הזמינה לחתונה שלה את כ-ו-ל-ם, כולל הדודים והבני-דודים של ההורים שלי.

היום, גם היא וגם ההורים שלי מודים שזה ממש היה מיותר..

כאילו יש לחתן/כלה ולהורים שלהם זמן להתייחס לכולם בחתונה,

אפילו בצילומים בסוף, הם לא נכנסו..

וגם סתם היה צפוף מדי, וזה לא משנה כמה הרחבת-ריקודים תהיה גדולה..

אפילו תתחתני בכיכר מלכי-ישראל זה יהיה צפוף, כי כשיש מאות אנשים שכולם רוצים לרקוד במעגלים הפנימיים - זה חם, צפוף ומחניק!

מזמינים את הדודים והבני דודים של החתן/כלה, סבים וסבתות לדורותיהם, וזהו לא צריך יותר מזה..

אא"כ מדובר על משפחה מאד קטנה, שאז הרבה פעמים יש קשר ממש קרוב עם הבני-דודים שניים.

גם יש כאלה שמזמינים את כ-ל החברים שלהם משכבר הימים,

גם זה לא מעשה כ"כ חכם, כי אין באמת זמן להתייחס לכולם, וגם זה מצופף מאד את האולם והריקודים..

ואני לא מדבר כאן על הצד הכלכלי, שזה גם וודאי אמור להוות שיקול..

דרך אגב, בי"כ כשמו כן הוא - מקום להתכנסות.

חוץ מזה שבעייתי להתנשק שם, ושלאשכנזים יש עניין לעשות את החופה תחת כיפת השמים,

אין שום בעיה לערוך אירוע שם, בוודאי שאין שום בעיה עם אירוע שהוא מצווה.

גם אם לא מדברים על הבי"כ עצמו, יש בארץ הרבה אולמות אירועים פשוטים שמכילים מאות אנשים,

ושרק בגלל הסטנדרטים החברתיים, האולמות האלה לא מוגדרים כאולמות חתונה, כי הם לא מספיק מפוארים.

בחתונה של אחותי כל המשפחה שלנו ושלהם, ולשנינו יש משפחות גדולות מאד, בל"ע.

ואת כל החברים והמכרים, בכלל לא היה צפוף.

מן הסתם.

חתונה זה אירוע של ההורים, לא של הזוג.

"שמח תשמח את הורי הרעים האהובים... ברוך אתה ה' משמח הורי החתן והורי הכלה"

"ברוך אתה.. אשר ברא ששון ושמחה, הורי החתן והורי הכלה... קול הורי החתן וקול הורי הכלה, קול מצהלות ההורים בחתונת ילדיהם... ברוך אתה ה' משמח הורי החתן עם הורי הכלה"

בקיצור, זה שטויות!

פשוט בגלל הסטנדרטים החברתיים היום, אנשים איבדו את הצפון..

אני יודע איפה הוא ונמצא שם די הרבה

ההורים לא יכולים לכפות על הבן או הבת עם מי להתחתן (ע"פ ההלכה, לא שייך בעניין זה מצוות כיבוד הורים. אם הורים מצווים על בנם לא להינשא / כן להינשא למישהי, הוא רשאי להמרות את פיהם), אז בוודאי שההורים לא יכולים לכפות על בנם או ביתם את אופי החתונה.
כמובן שזכותם של ההורים להתנות שהם יממנו את החתונה בתנאי שהיא תהיה כזאת וכזאת ואם לא הם לא יממנו. אבל מעבר לזה, הם לא יכולים לכפות.

זה פשוט אבסורד שאנשים באמת חושבים שחתונה זה קודם כל אירוע של ההורים. במחילה מכבודם, הם לא הדבר המשמעותי בערב הזה. החתן והכלה הם בעלי השמחה, זה קודם כל האירוע שלהם.

אסור לוותר בעניין הזה. להורים יהיו עוד ילדים לחתן, אבל החתן והכלה לא יקבלו "שידור חוזר", הם לא יהיו עוד פעם חתן וכלה. זה אירוע של פעם בחיים בשבילם, לכן הוא צריך להיות כמו שהם רוצים, גם אם זה לא מוצא חן בעיני ההורים.

החתונה היא ארוע של ההורים

בסדר חיי אברהם נמצאת החתונה של יצחק ואחר כך מתחילים לספר על חיי יצקח וכן הלאה 

בינישים מי שרוצה לפרט מוזמן 

ולהתחתן עם האישה שאוהב, גם אם הוריו מצווים עליו לא להינשא לה.
אני חושב שזאת הוכחה חזקה יותר ממה שהבאת שניתן לפירושים שונים.

ואת טועה לחלוטין!

המצווה בחתונה היא לשמח ולכבד את החתן והכלה, מבחינת המצווה עצמה אין שום עניין לשמח את ההורים.

אפשר לראות את זה משני כיוונים:

א. הכיוון הרעיוני:

"וא"ר חלבו א"ר הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות שנאמר: "קול ששון... קול אומרים הודו את ה' צבאות " ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות... רבי אבהו אומר כאילו הקריב תודה שנאמר: "מביאים תודה בית ה' " רבי נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה' ". (ברכות דף ו עמוד ב)

אפשר גם לעיין ברש"י שם..

ב. הכיוון ההלכתי:

רואים את זה מהסוגייה של סעודות "שבע ברכות", זה ארוך לכתוב את כל הדיון ההלכתי אז אכתוב בקיצור..

המיקום - לספרדים, ביתם של החתן והכלה או מקום שנועד בשביל החתן והכלה לשבעת ימי המשתה.

            לאשכנזים, מקום שנקבעה סעודה לכבודם של החתן והכלה.

            (לספרדים שלא פוסקים כשיטה המקילה, לא מברכים אם הסעודה נמצאת במקום אחר.)

התנאים - (I) "פנים חדשות" שלא היו בשבע ברכות קודם ומכבדות את החתן בעצם נוכחותם

                 (סתם להביא "פנים חדשות" שהחתן לא מתכבד בהן זה לא עוזר - והברכות יהיו לבטלה ואסור לברך!).

             (II) שהסעודה תוכן במיוחד לכבודם של החתן והכלה. (אם מדובר על סתם סעודה שהחתן והכלה נקלעו אליה - אסור לברך!)

             (III) צריך שגם החתן וגם הכלה יהיו נוכחים.

             (IV) יו"ט ושבת (שתי סעודות ראשונות) מבטלות את הצורך בתנאים (I) ו-(II).

משני הכיוונים האלה, רואים שההתייחסות למצוות החתונה ש-(חוץ מהמצוות שיש על החתן והכלה עצמם) עיקר המצווה זו הסעודה.

ועיקר המצווה בסעודה זה לכבד ולשמח את החתן והכלה, ההורים לא מקושרים בשום אופן למצווה עצמה!

לאלוקי אברהם יצחק ויעקב

לא אלוהי החסכנות.

חסכנות היא לא אידיאל שצריך בו "לישמה"

אין שום דבר רע בלעשות "עניין" מדברים חשובים באמת - חתונה למשל.

בעיקר אם יש לאדם את היכולת והאמצעים.

מי שאין לו והגבלות מסויימות בשביל החברה הכללית זה נושא כשלעצמו אבל בסופו של דבר אתה (או יותר נכון ההורים שלך) חוסך גם על אשתך אם ככה העסק מתנהל, זה הכבוד שאתה רוצה לתת לה?

חזל מדברים רבות על כך שמשקיעים רבות באירוע ושהכלה מתקשטת וכו אז בתקופתם זה היה בצינעה היות והיכולת הייתה יכולת מסויימת אך מדוע כיום מי שיש בידו יכולת יגיד שאין בך עניין?

אבל המניעים שלך הם שונים בתכלית מהמניעים שהביאו בפוסט.

אם זה מה שמחבר אותך לבוראך - אשריך ומה טוב חלקך! בת דודה שלי עשתה בחוץ בדשא והיה מדהים! 

אבל זה לא מאידיאל חסכנות, אלא מרצון שככה יראה היום החשוב והמקודש.

הנקודה היא שבעיני חסכנות בחתונה היא חסכנות על אשתך (אני לא מדבר על גנדרון מיותר).

תמיד אפשר לדבר אידיאלית אבל מה לעשות שיש גם אנושיות.

בית המקדש לא היה "שטיבל" אלא משהו מפואר!

כשאני מביא משמחים לחתונה למשל אני תמיד מתעקש שידאגו להם למנה ופעם מי שהייתה אחראית על האירוע עושה לי "אתם באים לעשות מצווה ולשמח לא לאכול"

אז אמרתי לה שהיא צודקת אבל אם ככה היא דואגת ומכבדת את האנשים שעושים לה טובה ומשמחים לה באירוע אז זה קצת עצוב.

(תחשבי על זה שאת נותנת צדקה אגורה - האם זאת צורה לתת צדקה? אבל נתת לו כסף! כן אבל צריך שיהיה גם מכבד.)

תמיד אפשר לדבר אידיאלית בשביל לספק יצר צרות עין זה או אחר וזאת הייתה הנקודה שלי - האידיאל הוא לא חיסכון.

החסכון הוא אמצעי אצל אנשים מסויימים להתחבר לאידיאל ואצל אחרים לא.

לאלוהי הבזבזנות, אתה כן מאמין?

לעשות חתונה צנועה, זה לא אובססיביות לחסכנות.

זה פשוט לא לבזבז סתם כמויות של כסף על ערב של כמה שעות.

אנשים היום מתבכיינים על מחיר הקוטג', אבל על חתונה הם שופכים כסף בלי לשים לב בכלל..

בין חתונה בבית כנסת לאולם מפואר שעולה הון יש משהו באמצע

חתונה מפוארת = 1,000,000 ש"ח

חתונה פשוטה = 10,000 ש"ח

חתונה ממוצעת? = 505,000 ש"ח?

תכל'ס חתונה ממוצעת כיום היא בסביבות 100,000-150,000 אבל גם זה הרבה הרבה יותר מדי.

גם בהוצאות של חתונה ממוצעת רוב האנשים כיום לא מצליחים לעמוד כלכלית.

המטרה היא להוריד את העלויות של החתונה הממוצעת למחירים שפויים.

אני לא אומר לעשות דווקא את החתונה בבי"כ, אבל צריך שהסטנדרטים החברתיים יעמדו בתקציב סביר.

החתונה שלי עלתה 40000 בערך

והיא היתה סטנדרטית לגמרי לציבור שלנו

אין לי שום בעיה עם זה!

אם בן-אדם מליונר יעשה חתונה יוקרתית, לא תהיה לי בעיה עם זה.

הבעיה שלי היא, שכיום אנשים ממוצעים שהם ממש לא מליונרים עושים חתונות בעלויות של מליונרים,

להשקיע יותר מ-10% מהחסכונות שלך, על ערב חד-פעמי (חשוב ככל שיהיה) - זה מוגזם! (ובד"כ מדובר על הרבה הרבה יותר מ-10%)

זוג ממוצע מרוויח פחות מ-15,000 ברוטו בחודש, ומשם מתחילים לרדת..

מיסים, מעשר כספים, שכ"ד/משכנתא, ארנונה, חשמל, מים, אוכל, חינוך, תקשורת, נסיעות, ביטוחים, הוצאות שוטפות וכו'

זוג חסכוני במיוחד עם נגיד 6 ילדים, מצליח לחסוך במקרה הטוב מאד מאד כ-1000 ש"ח בחודש..

(והרוב למעשה לא חוסכים, הם בכלל נכנסים לאובר-דראפט.)

בהנחה שהמחיר שנקבת היה לשני הצדדים ביחד,

ובהנחה שזה השכר של ההורים שלך (כי בציבור החרדי השכר הממוצע הוא הרבה יותר נמוך),

אז בחתונה שלך הם השקיעו את כל החסכונות שלהם למשך 20 חודשים, על ערב אחד בשביל ילד אחד.

ואם נלך לחתונה "פשוטה" ממוצעת בציבור החרד"ל של 100,000 (בציבור הדת"ל זה יותר גבוה),

צריך לחסוך בשביל זה 50 חודשים X שישה ילדים = 300 חודשים (כל החסכונות של 25 שנים!).

ועוד תחשבי שמדובר על תחשיב מאד אופטימי...

יש לי חבר שהאבא שלו אברך והאמא עקרת בית ויש לו 10 אחים,

והוא עשה חתונה ממוצעת באולם..

אפילו שאני יודע שהם לא משלמים למוסדות החינוכיים ולישיבות של הילדים שלהם, אני לא מבין מהיכן יש להם כסף...

(הצד השני גם לא היה "בעל נכסים")

ואנחנו לא משפחה ענייה, בלשון המעטה.

(אמנם נכון שהחתונה של אחי עלתה כפול)

נקווה שכולם יתחילו ללמוד מכם ומהוריכם..

אם הסטנדרט היה שא-ף אורח לא מביא מתנה צ'ק, אלא חפצים שונים שאולי הזוג יצטרך, או אפילו נניח לרגע לא מביא כלום - אזי מעטים מאוד היו הזוגות שההורים שלהם היו רוצים לעשות להם חתונה כזאת יקרה.

הכל היום מסתמך בסוף על הכספת של הצ'קים שצריך לפדות בימים לאחר החתונה - אז להיתמם ולהגיד שאפשר גם "באמצע" - זה לא נכון. רוב האנשים לא היו עומדים בזה כלכלית אם היו יודעים שזה לא יחזיר את עצמו בסוף החתונה (אפילו אם יחזיר עצמו דווקא לזוג ולא להורים - כי בכך ההורים יודעים שהם בעצם לא שילמו על החתונה, אלא בסך הכל דרך האורחים, העבירו סכום שווה ערך בערך למה שהוציאו, לצורך המשך חייהם...

ולקנוס את האורחים - זה דבר לא יפה, לדעתי.

אדם צריך לעשות אירוע בתקציב שהוא עומד בו בפני עצמו, בלי לחשוב על מה הוא יקבל בחזרה. כן, גם אם זה אומר שכל צד יביא 10 אלף שקל בלבד, וירימו חתונה של 20 אלף שקל בלבד. כן.

וכבר היה ראוי שמזמן ראשי הישיבות היו מתאגדים להוציא תקנות מחייבות לכל בני הישיבות. ותלמיד ישיבה שלא עומד בתקנות האלו - יוצא מהישיבה. כן, להיות קשוח. ואז, כאשר בעלי אולמות היו מבינים שיש ציבורים של עשרות אלפי בחורים ובחורות שפשוט לא יכולים להוציא יותר - הכל היה מוזל, אולי בתהליך של כמה שנים, אבל המחירים היו יורדים בצורה ניכרת מאוד, וממש לא תמיד במחיר איכות של המנה...

חבל שלא עוד הרבה...

אחרי שאתה משלם 20,000 שקל או קצת פחות לחתונה 

אתה משלם אהמממ 450,000 לדירה לפחות אם יש לך בת

ולפחות 150,000 אם יש לך בן 

זה התאים לדור שלפנינו שההורים עבדו, המשפחות היו קטנות, הדירות היו במחירים סבירים

(והיו גם פיצויים מימ"ש)

מסיבה לא ברורה זה  המשיך למרות שהיום ההורים אברכים, המשפחות גדולות והדירות במחירים מטורפים

אבל עכשיו , ממש עכשיו , בשנים האחרונות זה מתחיל להתפורר

כי המחירים של הדירות פשוט נסקו לגבהים שממילא אי אפשר לעמוד בהם

בין אם הם לוקחים מההורים ובין אם לא 

ועוד ישיבה תצטרף וכו'

ואפילו רק כיתה..

אז עד שהילדים שלהם יגיעו לשידוכים, המצב ישתנה.

אבל אם הם משאירים את זה ככה.

שלא יתלוננו אח"כ כשהם יהיו ההורים...

הכוונה בעיקר לכל אלו שמתפרנסים מתרבות ה"שופוני" לסוגיה, אנשי שיווק ויח"צ, עיתונאים, מנכ"לים וכאלה. הם לא כ"כ רבים אבל מכתיבים סטנדרט גבוה שאחרים מנסים לעמוד בו.

חתונה צריכה להיות מכובדת, אבל הגדרת "מכובדת" הא סובייקטיבית מאוד.

לא מחיר המנה וכמות המוזמנים הם מה שיעשו את האירוע למכובד.

וזה באמת לא אובססיה לחסכנות. בכסף שישאר לכם אפשר לקנות תכשיטים לאישה..

[ועכשיו אני יכולה גם להבין מאיזה מקום אתה אומר את זה.. או לפחות מה שנראה לי..]

רק שיהיו בו חמישה חדרים, ונוף הררי הנשקף מהחלונות עם נחלים ומעיינות במורדות.

לא תקבלו בעז"ה!!

בטח "כאן"

האם ידעת שחז"ל מצווים אותך "לבזבז" על אשתך בכל רגל כסף? 

האם ידעת שהבתולות מתקשטות 12 חודש לפני החתונה?

רחמונס כמה בזבוז...

ועוד משהו - כבר ראיתי בחיי מספיק ביינישים חסכנים אבל כשחבר מוציא חטיף הם הראשונים לטמון ידם בצלחת. כי זה בחינם וזה של מישהו אחר...

מבין את הנקודה שלי? חסכנות היא לא יראת שמים ולא כל מי שחושש להוציא כסף מהארנק בעיני צדיק ויהודי פשוט - השאלה מאיפה זה מגיע.

(והרבה פעמים זה מלחץ חברתי של "מה אתה מוציא כסף יא עשיר?" אני מכיר את זה מקרוב )

מה שהכי חשוב, זה לזכור שהכסף הוא אמצעי ולא מטרה.

המטרה פה היא לקדש זוג שעומדים לבנות בית בישראל. לא לתת שואו מטורף.

נראה לי שמדובר פה בלקסיקון שונה..

לא חוסכים על חתונה. חסכון זו לא ההגדרה הנכונה. זה לא שהאישה תקבל פחות..

אלא שיש פה הבנה כי החתונה היא סיפתח לחיים שאחרי, שאז הזוג באמת יצטרך את הכסף.

כל משפחה נורמטיבית, שיודעים כי יש תקציב מסויים ומוגבל,

יעדיפו לשמור את מרבית התקציב לתחילת חיי הנישואין. לא ממקום של חסכנות, אלא ממקום של שכל ישר.

אבל הנק' שאתה מביא חשובות מאוד. חשוב שלא תהיה הרגשה של התקמצנות.

חשוב שהזוג ירגיש טוב ביום הזה.

וזה מזכיר לי שגיסתי, כשהלכה עם אמא שלי לבחור את הטבעות, בחרה טבעת ממש ממש פשוטה..

אז אמא שלי התעקשה שתבחר עוד טבעת בדיוק מהסיבה הזו, שלא תרגיש אחרי כמה שנות נישואין שהתקמצנו עליה..

אתה סתם שם את עצמך ללעג..

בכל אופן, אתה לא משתמש נכון במושג "לבזבז".

לבזבז = להוציא כסף באופן מיותר ובכמות גדולה.

ולכן גם מה שחז"ל אמרו לא נכנס לגדר של בזבוז.

וגם לקנות ס"ת, זה לא יכול להחשב להוצאת כסף מיותרת.

בכ"א, חז"ל לא אמרו שצריך להיכנס לחובות בשביל לעשות חתונה,

ובכ"מ, זה שאתה מוציא יותר כסף על החתונה - זה ממש לא הופך אותה ליותר מהודרת, זה נועד רק כדי להרשים את האורחים.

המרחק בין חסכנות אובססיבית לבזבוז הוא גדול ואין להם אפילו גבול משותף.

ע"י זה שאני אומר שאסור לבזבז, אתה ישר מציג אותי כחסכן אובססיבי,

וזאת רק כדי להצדיק את עצמך, כי אין לך טענה ממשית - וזה דבר נלוז!

הוצאת אותי בתור מקדש הוצאות מיותרות כי לך אין טענה?

כך לדוגמא את עין אי"ה שמדבר שמותר לצבור הון שלא לצורך אידיאלי.

עין אי"ה ברכות א, פרק א פיסקה ל:

"...דבאמת חיוב שקידת התורה א"א להיות ניתן ע"ז מדה מצומצמת לכל אדם שהרי יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן ולקנות נכסים וקנינים אפילו יותר מדי הכרח סיפוקו ואין בזה משום ביטול תורה..."

ומה שאני משיג פה זה:

א. שאני מעמיד דברים על דיוקם במקום לאסור את המותר

ב. אני לא נגד חסכנות ולא בעד פזרנות - אני בעד שיקול דעת של יראת שמים. 

יש עניין להדר בממון בדברים החשובים באמת. 

כמובן שיש ענייני הכרח שהם קודמים אך אדם שהבורא סיפק בידו לדעתי מנאץ בשם ה' אם אינו מהדר את האירוע שלו.

מה תעשה על ציוויים כמו שבת שמצווה לכלים מפוארים ולקנות ארוחה בשופי? (וידועים דברי הפיוט - ולוו עלי בני.. מה זה אומר? וכן אני מודע לציווי "עשה שבתך חול וכו") אבל העקרון הוא שהמועד צריך להיות מכובד וזה אינו מיותר כלל וכלל

לקנות ס"ת בסכומים שזה עולה זה לא מיותר(הרי אפשר בפחות תאמין לי)? וכל הצלצולים והפעמונים מסביב? 

וכל הלבוש המהודר שרבים מאחינו בית ישראל קונים לעצמם חליפות וכובעים זה מיותר?

(אני חושב אמנם שאדם שירד מנכסיו לא בטוח שצריך לקנות זאת) אבל להגיד הכל "מיותר" ולשים את הכל ללעג בעיני זה הדבר המגוחך.

תסתכל קצת מסביבך ותראה שההוד האנושי הוא כוח משמעותי בנפש האדם.

האם אנשים שמוציאים אלפי שקלים בפתיחת היכל זה מיותר בעיניך? 

האם חתן שמגיע לחתונה בסנדלי שורש כי זאת "פשטות" מבחינתו זה אומר שזה בהכרח בסדר? והאם לפני ריבונו של עולם הוא היה עומד כך? מסופקני... 

רבותי  מדריכים חתנים להיות מחוייבים לחליפה - אבל זה מיותר גם לא?

לסיכום - כבוד הוא ממש לא ערך מיותר.

כשמוציאים בשביל להוציא ולא בשביל לכבד זה כבר משהו אחר

אם לאנשים יש כסף מיותר בבנק - שיבזבזו כמה שבא להם..

העניין הוא שרוב האנשים עושים חתונות מעבר ליכולותיהם הכלכליות,

וזה נובע רק מסטנדרטים חברתיים מקולקלים, ולכן אני מוחה נגד התופעה!

אם כולם היו מליונרים ועושים חתונות כאלה, אז לא הייתה לי שום בעיה.

העניין הוא שיש מעטים שהם מליונרים, וכל השאר נכנסים לחובות רק כדי לא להיראות בזוי בעיני השכנים.

הכבוד הוא לא לכבוד המצווה או לכבוד החתן והכלה עצמם,

אלא לכבוד הורי החתן והכלה, וזה בזוי שהכבוד נמדד כיום רק בצורה חומרית ומעוותת.

ואני לא כותב זאת כי ההורים שלי לא יכולים לממן לי חתונה יוקרתית,

להיפך, למרות שההורים שלי יכולים לממן לי חתונה יוקרתית אני רוצה להוות דוגמא לזה שהכבוד לא נמדד בחומריות!

נשמע שאתה מסכים איתי שאם זה לכבוד זה בסדר?

אתה פשוט מכניס ברצון של מי שמוציא כוונות שליליות באותה מידה כמו שאני יכול להכניס כוונות שליליות ברצון של מי שלא מוציא  

כמו שכבר כתבתי - אני לא מתרגש מכל חסכן. 

הכסף יכול להיות במוקד גם כשאתה חוסך וגם כשאתה מפזר אותו, זה בסך הכל מה שבאתי להגיד.

כי אני מגדיר כבוד בצורה אחרת, כבוד שנסוב סביב הצגת החומריות שאין לך - זה כבוד בזוי!

ברור שעדיף שהזוג לא יתעסק סביב הכסף,

אבל גם צריך שהסטנדרטים שלו יהיו שפויים, ולא כמו הסטנדרטים שנהוגים כיום.

בימינו, לעשות חתונה פשוטה זה לא מעיד דווקא על חסכנות, זה יכול להעיד על שפיות!

אם הסטנדרטים החברתיים היו מתוקנים במקרה הזה, אז אולי היה אפשר לדבר על חסכנות..

אני לא מסתכל על הכסף וחוסך שקל לשקל,

אני פשוט רואה הרבה דברים מיותרים בחתונה שמבזבזים עליהם כסף, ואני פשוט לא עושה אותם.

יש כאלה שכדי לחסוך הם כל הזמן מתמקחים ומסתובבים סביב הכסף - את זה אני גם מאד לא אוהב.

אבל כדי לחסוך כסף בחתונה, לא צריך להסתובב סביב הכסף, מספיק פשוט לא להיות מקובע לסטנדרט החברתי.

נעליים עולות עלי ר-ק בטיולים או בספורט. גם לא בחורף.

ואני לא מרגיש בעיה בזה.

בחתונה שי כנראה אהיה עם נעליים בגלל הכלה, ובגלל הכוס שצריך לשבור ובגלל הריקודים - אבל חליפה אני ממש מקווה שלא אלבש, ועניבה אין מה לדבר בכלל - אף אחד לא ישכנע אותי לשים בעזרת ה'.

אגב, גם שמלה לבנה לכלה זה ממש לא מחויב. גם אם היא תגיע בשמלה ורודה עם עיטורי פרפרים שתראה מאוד יפה - זה יהיה בסדר ומהודר לגמרי...

הבעיה מתחילה כאשר אנשים לא מבזבזים את הכסף שלהם - אלא את הכסף של האורחים שלהם!

וכל אחד מבין בדיוק למה אני מתכוון - או שיודיע להורים שלו שבחתונה שלו אין כספת של צ'קים בכניסה לאולם, ובהזמנה יהיה כתוב שהאורחים נדרשים ל-א להביא מתנה כסף בצורת צ'קים וכו', או בכל צורה שהיא.

ואז נראה אותך/את ההורים שלך מבזבזים את הכסף שבא לכם, על חתונה.

וד"ל.

אתה יודע שזה עלבון ובושה להגיע לאירוע ולאכול מסעודה ולא לשלם כלום?

אם שבעת הקבצנים הביאו מתנות לבני הזוג אני מניח שהשאר גם יכולים

למשל בבית הכנסת הגדול בירושלים.

פעם הרבה היו מתחתנים בבית כנסת (טוב, בחצר). נראה לי נחמד דווקא. גם חמי וחמותי התחתנו בביכנ"ס לא גדול.

כך שיחסית לאולמות אחרים כיום, הוא יחסית במחיר סביר.

אבל אני עדיין לא חושב שהוא שווה את הכסף..

בכפר חב"ד יש בית כנסת שבמשך שנים כולם עשו שם חתונות עד שבנו אוהל ליד הבית כנסת...

זה הכל ענין של נורמות חברתיות

אבל אם זה בית כנסת מספיק יפה ומכובד ויכול לחסוך בהוצאות,אדרבה אולי תתחילו ומכם ילמדו

כשרוצים שהארוע יהיה משפחתי (להבדיל מנפרד), זה קצת מורכב.

חתונה בבית כנסת זו אחת מההחלטות ש ל ע י ת י ם מאפיינת אנשים עם בעיה חברתית.

אנשים שתמיד יש להם רצון להיות שונים, מוזרים וקיצוניים. אני מדברת לא מתוך זלזול אלא מתוך מציאות שאני מכירה.

לאנשים כאלו יש נטיה לרצות להיות מוזרים בהכל. בפרנסה, בחינוך ילדים ובכלל.

להם זה נראה מגניב וייחודי אבל האמת היא שמבחוץ זה נראה מוזר. וזה מאוד (!) משנה איך זה נראה מבחוץ. 

חתונה בבית כנסת בעייתית מאוד גם מהפן של כיבוד הורים.

ההורים שלנו הביאו אותנו לעולם וכל חייהם הם רק מחכים לרגע בו יוכלו לחתן אותנו בכבוד. כאשר יש זוג שמתעקש על חתונה 'מסכנה' רק כדי להיראות מיוחד ולהרגיש מגניב ושונה, זה ממש לא שווה את הרמיסה של הכיבוד הורים. לא הלכתית ולא רוחנית.

חתונה בבית כנסת גם בעייתית מצד זה שכרגע זה נראה לזוג מאוד מושך אבל אחר כך. יכול להיות גם כמה שנים אחר כך, הזוג יכול מאוד להתחרט על זה. פתאום הוא ישים לב שלכל החברים מסביבו היתה חתונה גדולה ומכובדת ורק לו היתה חתונה עלובה ומסכנה (כרגע הוא לא מסתכל כך על הדברים אבל גם זה בסוף מגיע..)

אחד הדברים (לדעתי) שהכי ממחישים את מה שאני אומרת זה שבד"כ מי שרוצה לעשות חתונה בבית כנסת אלו זוגות שהם בגיל מאוד צעיר. כרגע הם צעירים ויחסית עוד קצת מנותקים מעולם המבוגרים ועדיין מחוברים לגיל ההתבגרות, שזה גיל שמחפשים בו יותר חוויות, מחפשים לבטא את עצמי ובעיקר ע"י התנהגות שונה ומוזרה.
לכן, בעיני, בד"כ הבחירה הזו להתחתן בבית כנסת לא באה מתוך שיקול דעת רציני ועלולים מאוד מאוד להתחרט עליה.

אם הרצון הזה לחתונה בבית כנסת לא בא מתוך חוסר איזון נפשי או חברתי, ולא מתוך החלטה פזיזה (וזה לא פוגע בהורים) אז זה תקין. אך זה באמת משהו שצריך בדיקה.

למה? כי לא שילמת הרבה כסף על זרקורים מנצנצים ברחבת הריקודים?

כי בכניסה לאולם בית הכנסת לא עמד שומר עם מדים מכובדים, ולא היו שם עציצים מפוארים?

כי המנות היו עוף, אורז ותפוחי אדמה רגילים מקייטרינג, ולא סטייק סינטה, תפוחי אדמה ברוטב רוזמרין על מצע עלי בייבי, ואורז בר בסגנון יפני תילאנדי?

כי מה?

מה מגדיר חתונה כ"עלובה ומסכנה"?

מה בכלל מגדיר חתונה?

תשאל את ההורים שלך האם הם זוכרים איזה עציצים ואיזה תפאורה הייתה בחתונה שלהם, בלי להסתכל בתמונות/בווידאו...

אני די בטוח שלא.

לעומת זאת תשאל אותם מי היה הרב, מי העדים, האם אבא שלך זוכר איך הוא הביט בה בעיניים כשהגיע לכסות אותה בהינומה, מה הם הרגישו בלב כאשר הובילו את הכלה לחתן לחופה - את כל זה, זוכרים הרבה יותר.

ואני אגלה לך משהו - זה מה שעושה את החתונה. זה, והשמחה ששמחים מסביבך.

ושמחה - יכולה להגיע בכל מצב, בכל מקום, ותלויה באנשים עצמם ולא באוכל, בתפאורה או בזרקורים המנצנצים על בימת הריקודים.

הייתי בעבר בחתונה שהישיבה התיכונית שלי הייתה מהמארגנים שלה, של זוג גיורים, שהתחתנו שוב, בבית כנסת של המושב, והיה כל כך שמח - אפילו שאנחנו לא אכלנו כלום חוץ מקצת כיבוד בהתחלה - אבל הייתה חופה מרגשת, דברים מרגשים של הרב, ריקודים סוערים של כ תלמידי הישיבה שבאו לשמח זוג שאין להם כמעט מכרים בארץ (עולים חדשים), ואחרי זה, חזרנו לישיבה לארוחת ערב רגילה והם, החתן והכלה, עם הרכב מצומצם יותר ישבו לסעודה חגיגית שלהם.

אתה חושב שהם לא שמחו?

אתה חושב שחתונה שעולה 140 אלף שקל שווה יותר?

מש לא. מבטיח לך.

הלך החשיבה שכולם צריכים להיות אותו דבר ולעשות אותו דבר - זה אולי הדבר המוזר..

ממתי לעשות חתונה בבי"כ זה מגניב??

אם כבר לעשות חתונה בלונה-פארק או בגן-חיות זה מגניב, אבל מה הקשר בין בי"כ למגניב?

חתונה = סעודת מצווה

אין קשר בין זה לכיבוד הורים, ולא עושים זאת בשביל לכבד את ההורים.

העיקר במצוות החתונה זה לשמח ולכבד את החתן והכלה, ולכן כל ניסיון למקד את הפוקוס על מישהו אחר - הוא עיוות של המצווה.

כמובן שצריך לכבד את ההורים, אבל אין קשר ישיר בין המצוות (אולי באופן עקיף מאד).

זוג נורמלי שטוב להם ביחד, לא אמורים להסתכל על העבר ולהתחרט על מה שהיה (בייחוד שזה מה שהם רצו ובקשו שיהיה להם),

הכמה שעות של החתונה לא באמת משפיעות על הזוגיות בהמשך, אא"כ קרה במהלכן איזה משהו דרמתי במיוחד..

החתנים היחידים ששמעתי שהם מתחרטים על הרצונות שהיו להם לחתונה,

אלו חתנים שמצצו להורים שלהם את הכסף, ואח"כ לא היה להורים שלהם אפשרות לתמוך בהם כלכלית לאחר החתונה.

לא ידעתי שהכרטיס כניסה לעולם המבוגרים הוא הרצון להציג את החומריות (שאין/יש לי) בפני העולם?!

ממה שידוע לי, דווקא מבוגרים נוטים לעשות חתונות יותר פשוטות וצנועות,

ולעומת זאת, הצעירים שיותר חשוב להם הרגע והעכשוויות, הם יעדיפו חתונות מרשימות.

וללכת כל אחד לפי הכיס (שלו /של ההורים ).

אם יש כסף אפשר חתונה קצת יותר מושקעת .אבל גם לא להגזים בזה ....

היום באמת זה משהו חברתי ומאוד מדובר .

הכין החתונה ,איזה אולם ? (אולם מפאר- משקע , או  אולם פשוט , אולם "עניים".....)

השמלת כלה/ ומה האם של החתן /כלה לבשו ....וכל מיני דברים כאלה .

לצערנו כך זה . זה מתחיל ברגע שמקבלי את ההזמנה וראים את שם האולם /מקום החתונה ....

וגם בר מצוות /בת מצוות אלה שעושים באולם משקעים המון בזה .

יש כאלה שמביאים אזה זמר "גדול" ואופנתי לבר מצווה והבגדים של האם /אחיות /משפחה זה כאלו מצו האופנה .

אז למה שלא ישקיעו בחתונת פאר ? זה אותו הדבר (מבחינתם ) רק ב-2 .

 בקיצור זה בעיה חברתית לא פשוטה .

כל אחד רוצה שהאירוע - החתונה שלו יזכר והיה מקורי ומשקע.

צריך באמת גוף (או ישבת /אולפנות ) שיקבעו רמה מסוימת לחתונות .

וללמד את הציבור (בעיקר הציבור הכללי ....) שהחיצוניות ועיצוב האולם וזיקוקים  וכו ....

זה לא העיקר אלה השמחה ופשוטת .

בינינו- אחרי עשר חתונות הבנו את הקטע. לא זוכרים באיזה חתונה היה מה.

וגם אם היתה חתונה אחת ממש מיוחדת שאתה זוכר- מה זה נותן?

שאומרים- "וואו, החתונה שלכם היתה משהו מיוחד"?

ואז?

מה זה נותן לי? יותר אהבה בינינו? יותר קל לי כלכלית בחיים? ילדים מחונכים יותר? קשרים חברתיים נעימים/רבים יותר?

אנחנו התחתנו (לפני המון שנים...) בחוץ, בחצר של מוסד חינוכי בישוב. אחרי החתונה אמרו לי שהחתונה שלנו היתה הכי יפה מכל החתונות שהיו לפנינו (באולמות מקובלים). זה נחמד לשמוע, אבל לא יותר מזה.

בתור אחת שהיתה שם- זה לא שינה לי את החיים לשום כיוון.

מה שכן, את הכסף שחסכנו בזכות החתונה הצנועה אנחנו מרגישים היטב עד היום. זה נתן לנו נקודת פתיחה הרבה יותר טובה בדרך הארוכה לדירה משלנו.

והחת"ם סופר צווח מעומק לבו על זה בתשובותיו. חוץ מהענין שלפי הרמ"א צריך להתחתן תחת כיפת השמים.

לספרדים אין כ"כ בעיה להתחתן שם. אבל יש לחשוש לזלזול בית-הכנסת, כאשר אנשים נוטים בשעת החופה לעשות צחוק שלא כראוי, וכן לפעמים באים בלבוש לא צנוע.

נשמע מעניין ביותר בחיים לא שמעתי  על זה

ממש אודה לך אם תכתוב מקור בבקשה

ולא הבנתי - החת"ם סופר היה בעד או נגד?

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t679963#7521678

היום הנוהג התקבע שחתונה זה אירוע אנרגטי מלא אדרנלין רעש וצלצולים. אולי לא כולם רוצים כזאת חתונה?
אני אשמע אולי מאוד משונה, אבל לא הייתי רוצה להתחתן ככה, אני מעדיף חתונה אינטימית ושקטה יותר. אני מניח שיש עוד אנשים כמוני שמפחדים לומר את דעתם כדי לא להראות חריגים. לא כל אחד רוצה להיות כמו סלבריטאי שכולם עטים עליו לקבל חתימות ובקושי נותנים לו לנשום. לא כל אחד אוהב את האנרגיות החזקות שיש בחתונה, לא כולם אוהבים להיות במרכז ה"שואו" הגדול הזה.
למה זה חייב להיות ככה?
למה אי אפשר לעשות חתונה שקטה ויותר אינטימית. בלי היסטריה של התלהבות, בשקט ששובה את הלב?
אין לי בעיה עם החתונות האנרגטיות המקובלות היום כשאני אחד מהמוזמנים. אבל כשאני רואה את החתן, אני ממש לא מרגיש שבא לי להיות במקומו.
חתונה אמורה להיות אירוע משמח לחתן ולכלה, אבל ממתי כולם שמחים באותה הדרך?
אני בטוח שיש הרבה שהיו מעדיפים חתונה יותר שקטה ורגועה אבל אין להם אומץ לצאת נגד הנוהל המקובל.
בעז"ה כשאתחתן, אני מקווה שיהיה לי את האומץ לעשות חתונה שקטה ורגועה.

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

בגדול, חושב שצריך משהו משמעותי כדי להבין בדייט ראשון.

תשתפי קישור לשם?

יש את אסף זולדן הוא תותח

ואז לקבל המלצות מגורמים שמכירים אותך במציאות

אבל מי שמכיר אותי במציאות לא מכיר מאמנים/יועצים. וגם אלו שכן הכירו, ההמלצות שלהם לא היו הכי..

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

אבל המילה לרצות לא כוללת את השליטה בהכרח.

זה מניע אחד שיכול להיות לריצוי.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

העיסוק בריצוי את השאלה - איך אני ביחס לרצון של בן/בת הזוג.

זיהוי הרצון של הזולת הוא דבר שאיננו מובן מאליו ונשמע דבר טוב ויעיל.

אממה, בסוף הרצון הוא עניין אישי, והעניין הזוגי הוא מפגש בין שני רצונות, לכן ביטול אחד מהם הוא בהחלט לא בריא.

אבל הוא כולו בראש שלי.

רצון זה דבר חשוב מאין כמותו. רצונו של האדם הוא כבודו (לכן נראה באנשים "מרצים" חסרי כבוד, ויתור על רצון מפורש כויתור על הכבוד).

אממה - הרצון הוא דבר דינמי, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

לכן גם לרצונות של שני בני הזוג, כל אחד לבד והרצון המשותף, כבודו במקומו מונח - גם הוא מוגבל.

ככל שלאדם יש רצון גדול יותר והוא מפתח אותו, ככה הוא יודע להתחשב ברצון הזולת כמה שראוי.

רצון קטן גורם ל"ריצוי" שלא טוב.

שאדם מפתח יכולות

(בין השאר לזהות רצון ואופן פעולה של הזולת

ולבחור מה מהם מתאים לו לעשות/ לשתף פעולה)

הסטנדרטים שלו עולים

(הרצונות/ הציפיות שלו עולים)

במערכת יחסים זוגית

זה חייב לבוא משני הצדדים

פיתוח יכולת דומה

ואז הסטנדרטים דומים

אחרת זה עוד קונפליקט לאוסף

יש את צביה רחמין

ואת מרים לנדסברג

(אמור להיות לי איפה שהוא את המספר שלהן אחפש)

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר