לעניות דעתי, אני חושבת שעלייך לספר לו לפני כן.

ואני לא יודעת על מה את מדברת.. אבל הרבה דברים אפשר להעלים עם טיפולים וע"י אנשי מקצוע.. אז אולי כדאי להשתדל..

הרבה בהצלחה

אחרי החתונה זה נראה לי לא הוגן כלפי הבחור.

ובחור שבאמת אוהב אותך,

ובאמת רוצה להתחתן איתך,

שום דבר בעולם לא אמור לשנות לו את הרצון הזה. 

יש הרבה דברים מהותיים שמספרים בכל מיני שלבים בקשר,

ולא חוששים שזה יביא לקיצו.

אם התוצאה היא ניתוק הקשר,

אז טוב שהקשר מסתיים, כי זה מראה משהו על טיבו....

בס"ד

כל עוד אתה לא מלאך לא יכול להיות ואין מצב בעולם שמראה של אישה לא משפיע עליך.

ומה לעשות, יש מראה שיותר מתחברים אליו ויש מראה שפחות.

לבנות ולבנים כאחד.

אם-כי אני לא בטוח, שהרי זה למשל כמו נקודת חן... לא נספר היכן יש נקודות חן..

אם חושבים לספר, לדעתי, רק כשמרגישים שזה הולך לכיוון רציני.

המון בהצלחה בע"ה!

שבת שלום

כאשר ברור כבר שהקשר רציני והבחור לא יתפוס את זה באופן השטחי ביותר.

מבחינת צניעות - תתייעצי עם רב או הרבנית שלך אם יש לך, איך לספר את זה בצורה שגם לא תסתיר דבר שיכול להיות משמעותי, אפילו במידה נמוכה, וגם לעשות את זה בצניעות נדרשת.

אין לי שמץ וגם לא נראה לי שאצליח להבין למה את מתכוונת - אבל אולי דיבור עם איש/אשת מקצוע בנושא, יכול לעזור לך להרגיע את חששותייך בנושא (לדבר עם רופא/רופאה או לחלופין קוסמטיקאית או דברים בסגנון, ולשאול לדעתם ואולי זה משהו שאפשר במקרים מסויימים "לשנות" או "לשפר" ככה שהרגשתך תהיה טובה יותר).

בגדול, את אפילו מודה שכלפי חוץ את יפה וש"מתחילים איתך" - אז אל תחששי. את קודם כל תיצרי קשר עמוק עם מישהו, ואז תדאגי לפתוח את הנושא בעדינות ובצניעות הנדרשים, ותקווי שהבחור הזה מספיק רציני כדי "להכיל" את אותו דבר שבעינייך לא מוצא חן.

ב"הצלחה - והכי חשוב, לעולם, לעולם אל תחשבי שאת סוג ב' בגלל שהו שהוא אולי כאילו "פגם" כלשהו בך - מי שחושב שהוא סוג ב', עושה מעצמו סוג ב'!

כל השאר זה לא לכאן.

שאני כותב בצחוק?

ולגבי המשך דבריך - זה בדיוק מסוג הדברים שלא כותבים כאן, מלבד הנמהרות והטעויות ב"פסיקת הלכות" כזו בעניינים חמורים.

ומציע להיזהר כשאומרים "חייבים לספר". קצת זהירות ב"פסיקת הלכה"; שלא תהיה בכלל מי שעליו נאמר "רבים חללים הפילה - זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה"..

[ובכוונה כתבתי ש"כל השאר לא לכאן". יש עוד אפשרויות לבירור בעיות חוץ מעל גבי פורום]

אע"פ שכמו שאמרתי, "פורום" אינו מקום ל"דיוני הלכה" כאלו,

אבל כיוון שעלה - 

אז כדי שלא ינקוף ליבו של מישהו (וגם אני אין בכוונתי "לפסוק הלכה", אל רק לאפוקי ממה שהובא כאילו "פשוט"):

כתוב בשו"ע אבן העזר סימן ל"ט סע' ג:

"המקדש את האשה על מנת (כלומר:בהתניה מפורשת) שאין בה מומין ונמצאו בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, אינה מקודשת. נמצא בה מום אחר.. אע"פ שאמר מקפיד אני אפילו על זה, הר זו מקודשת".

אבל "פסיקות" בלשון שזה נאמר, על מה שנאמר, כשזה השלכה אישית לבחורה - זה כבר "יותר מידי"...

[ולא כתבתי בלשון "אין צורך". הצעתי לה ספציפית ש"לא תספר"]

וההיפך - כי אין בה "פסיקת הלכה"...

ולענין: הרי גם אני הבנתי שיתכן שבמקרים מסויימים בעולם, לאו דווקא נוגעים לכאן, עלולות להיות בעיות אחרות מלבד "הלכה" כפשוטה. אבל הדרך אינה ע"י "תספרי". זהלא שייך לדעתי מכל מיני סיבות. כיוון שהציעו לה אחרת, כן לספר, וזה יכול ממש להזיק, אז כתבתי בקצרה ש"לא תספר". מה כן לעשות אם בכלל במקרים מסויימים (שאני מניח שלא שייכים לנידון כלל), כבר אמרתי שאפשר לברר לאו דווקא כאן.

[אגב, גם אם היה "אחד מהמומים הפוסלים", זה דווקא אם התנה מראש, עפ"י לשון השו"ע שהבאתי מקודם. ואז זה "קידושין על תנאי". לא שייך למציאות רגילה שבה זה לא משנה גם אם "מפריע לו". ולא שייך להמשיך לדון בכך כאן..]

סביר שאין צורך לספר במקרה הזה, לא היה ברור מהשאלה שזה משהו באמת חמור.

בנות רגישות למראה שלהן, ולכן גם אם לשואלת עצמה זה נראה משמעותי מאוד, זה לא חייב להיות באמת כזה.

אבל אני לא מבין איך אפשר להכריע בלי לדעת שזה באמת המצב.

שהיא תספר לו - זה לא שייך לדעתי מכמה סיבות. 

וכדי שלא "תקבל עצה" לספר, ויהיו מזה בעיות, כתבתי לה בקצרה "אל תספרי". אחרת, כלל לא הייתי מגיב על זה.

אבל גם הוספתי, שמעבר לכך זה לא כאן. משמע שאם יש ענין שנראה לה ממש חשוב לברר, היא תמצא דרך לא כאן.

הוא יתייחס לזה כמו שאת תתייחסי לזה!!

תנסי את קודם כל לקבל את עצמך

ואם זה עוזר, אני בטוחה שלכל אחת יש משהו חיצוני-נסתר שהיא לא אוהבת בעצמה

ובכל זאת כל הזמן מתחתנים מסביבנו 

צרת רבים חצי נחמה?

ה"משהו החיצוני" הזה לא אמור כ"כ להפריע לו.

לי גם יש משהו לא יפה שהוא מתחת לחולצה, שהוא רק אסטטי ולא רפואי,

אבל ברור לי ב-100% שאני לא אגיע איתה להחלטה להתחתן לפני שהיא תדע מזה.

נכון, זה קשה ולא נעים, אבל אני חושב שזה לא הוגן כלפיה אם אני אספר לה את זה רק לאחר החתונה ואפילו רק לאחר שהחלטנו להתחתן.

כבר יצא לי פעמיים להגיע לקשר מספיק רציני כדי לספר על זה לבחורה, ואף-אחת מהן לא חתכה אותי (אני זה שהחלטתי להיפרד).

מכיוון שלא מדובר כאן על מראות אסורים, אלא רק על דיבורים בעלמא.

אני חושב שהשבירת אמון בזה שאת מסתירה ממנו את המידע הזה, הוא הרבה יותר חמור מה"צניעות" שבעניין.

רק שתדעי שאם לאחר החתונה זה לא ימצא-חן בעיניו ואת לא סיפרת לו את זה מראש,

באופן תיאורטי הוא יכול להגיד שהקידושין שלך הן מקח טעות מבחינתו, ואז את מפסידה את הכתובה וכו'.

אז לכן בכ"מ כדאי לך מאד לספר לו את זה לפני החתונה, ולדעתי כדאי גם לפני האירוסין.

בכ"מ, במקרה שלי יש ניתוח פלסטי שהוא יחסית קל שאמור לשפר את המראה של הפגם,

אז אני חוסך כסף, ובמקרה שזה יהיה מה שיעכב אותי מלהתחתן - אז אני אעשה את הניתוח.

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

בגדול, חושב שצריך משהו משמעותי כדי להבין בדייט ראשון.

תשתפי קישור לשם?

יש את אסף זולדן הוא תותח

ואז לקבל המלצות מגורמים שמכירים אותך במציאות

אבל מי שמכיר אותי במציאות לא מכיר מאמנים/יועצים. וגם אלו שכן הכירו, ההמלצות שלהם לא היו הכי..

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

אבל המילה לרצות לא כוללת את השליטה בהכרח.

זה מניע אחד שיכול להיות לריצוי.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

העיסוק בריצוי את השאלה - איך אני ביחס לרצון של בן/בת הזוג.

זיהוי הרצון של הזולת הוא דבר שאיננו מובן מאליו ונשמע דבר טוב ויעיל.

אממה, בסוף הרצון הוא עניין אישי, והעניין הזוגי הוא מפגש בין שני רצונות, לכן ביטול אחד מהם הוא בהחלט לא בריא.

אבל הוא כולו בראש שלי.

רצון זה דבר חשוב מאין כמותו. רצונו של האדם הוא כבודו (לכן נראה באנשים "מרצים" חסרי כבוד, ויתור על רצון מפורש כויתור על הכבוד).

אממה - הרצון הוא דבר דינמי, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

לכן גם לרצונות של שני בני הזוג, כל אחד לבד והרצון המשותף, כבודו במקומו מונח - גם הוא מוגבל.

ככל שלאדם יש רצון גדול יותר והוא מפתח אותו, ככה הוא יודע להתחשב ברצון הזולת כמה שראוי.

רצון קטן גורם ל"ריצוי" שלא טוב.

שאדם מפתח יכולות

(בין השאר לזהות רצון ואופן פעולה של הזולת

ולבחור מה מהם מתאים לו לעשות/ לשתף פעולה)

הסטנדרטים שלו עולים

(הרצונות/ הציפיות שלו עולים)

במערכת יחסים זוגית

זה חייב לבוא משני הצדדים

פיתוח יכולת דומה

ואז הסטנדרטים דומים

אחרת זה עוד קונפליקט לאוסף

יש את צביה רחמין

ואת מרים לנדסברג

(אמור להיות לי איפה שהוא את המספר שלהן אחפש)