בס"ד
רות, אוריה, נהורה והודיה ישבו על הדשא ודיברו, היתה זאת שעה חופשית אחרי שעתים של מתמטיקה.ישבתי איתן והתחלתי לדבר קלטתי שרות לא ממש מתעניינת בשיחה ונראה היה כיאלו היא בעולמות משלה. ניסיתי לערב את רות בשיחה אבל נראה היה שאין לה כל רצון לזה. השיעור החופשי נגמר, אוריה, נהורה והודיה התחילו לקום בזריזות לכיתה ניצלתי את ההזדמנות שהן התקדמו ועיכבתי את רות בקשתי ממנה לדבר איתה עכשיו על השיחה שלנו ערב קודם. רות ניסתה להתחמק אך לא ממש אפשרתי לה. הייתי נחושה בדעתי לדבר איתה עוד היום. התיישבנו על הדשא בפינה, ורות, היא כאילו חיכתה שאלחץ על כפתור הדיבור שלה. בכלל לא היה לי צורך בשכנועים רבים כדי שתדבר, היא פשוט התחילה לדבר ולבכות. ישבתי והקשבתי לה, כל כך שמחתי בלבי על הזכות לגדול בצורה בריאה בלי כל מיני סיפורים וסרטים כאלו.
רות סיימה לדבר, לא ידעתי מה ואיך להגיב. פשוט חיבקתי אותה. חיבוק כל כך חזק , חיבוק שניסה לתת מה שהמילים לא יכלו לתת.
*~*~*
בס"ד יום שני ראש חודש טבת.
רות מקסימה שלי-
קשה להתמודד עם ניסיונות שהקדוש ברוך הוא מעמיד לנו. אבל זהו עצם עניין הניסיון.
רותילה שלי אנחנו נעבור אותו ביחד.
את מוזמנת תמיד לדבר
אמונה.
אם הייתי יודעת מה פתקון קטן על השולחן יעשה לרות אולי הייתי עושה את זה קודם. רות ראתה בפתק הזה כנקודת המוצא, הבניה והעזרה היחידי שלה.שמחתי.
לכל הסיפור הזה של רות היה צד נוסף, והוא "עוז". לרות היה מי שיעזור אבל לעוז לא. באחת הפגישות שלי עם ידידיה סיפרתי לו את הסיפור על רות ועוז. ידידיה לא הגיב היה נראה שהוא מהרהר כמה שניות ואחר כך הוא ביקש את הטלפון של עוז. ידידיה אמר שהוא רוצה לנסות לעזור בהתחלה קצת סירבתי לא רציתי שעוז ידע עלינו אבל ידידיה הבטיח שעוז לא ידע. זה כל כך תאם את האופי שלו לרצות לעזור לכל אחד אפילו שהוא בזמן ממש עמוס ושהוא בקושי בבית. לא ידעתי מה הוא מתחנן אבל סמכתי עליו, ידעתי שכל מה שהוא יעשה יעזור.
*~*~*
ידידיה קיבל חופש לשבוע. כל כך רציתי שנפגש ונהנה ביחד אחרי החודשים האחרונים ובמיוחד אחרי כל הסיפור עם רות. אבל לידידיה היו כמה תוכניות אחרות הוא רצה לחזור לישיבה ללמוד.
"אמונה, אני חייב לחזור לישיבה ללמוד, כל כך קשה לי בלי הישיבה, בלי הלימוד תורה היום יומי. הצבא כל כך תובעני וקשה בלי חיזוק מידי פעם."
בסוף החלטנו שארבעה ימים הוא ישב בישיבה וילמד ויום אחד נטייל ביחד ובשישי שבת הוא יהיה בבית ואני אגיע לסבתא שלי לשבת. כל כך חיכיתי ליום הזה כדאי באמת להירגע ולנוח מכל העשייה חסרת המעצורים באולפנא. אבל כנראה שהקב"ה לא חשב שאני צריכה את זה עכשיו. יום לפני שידידיה יצא לחופשה אימא של דינה, חניכה שלי נהרגה בתאונת דרכים.
דינה, הייתה אחת הילדות השקטות של הכיתה, תלמידה חרוצה, משקיענית, חברותית. מותה של אמה פגע בה קשה. היא הייתה קשורה אליה. את כל השבוע של השבעה "ביליתי" בביתה של דינה. הבנות בכיתה היו מקסימות, הם ארגנו תורנויות של ניחום ולא נתנו לדינה להיות לבד בניגוד לרצונה. במהלך כל השבעה דינה כמעט ולא דברה. ניסיתי לגרום לה לדבר, לספר קצת אבל דינה לא שיתפה פעולה. היא ממש הייתה מעיין חתום. חיכיתי לרגע בו המעיין יתפרץ.
בסוף השבעה חזרתי לאולפנא בתא שלי חיכו חמישה עשר מכתבים, רובם היו על בסיס של "אמונה, את יכולה להיכנס לכיתה י' לשיעור החמישי? אם כן אז תודיעי לי. תודה, רינה."
אבל היו גם כמה חשובים. אחד מהם ממש הפתיע אותי. ניגשתי לפינה שקטה באולפנא והתחלתי לקרוא. זה היה מכתב מהרב-המנהל של האולפנא.
אמונה-
ברצוני לחזק את ידך בעבודת הקודש בה את עוסקת ונותנת את כל כולך.
אשמח לשוחח איתך בהקדם כדי לעשות שיחת סיכום מחצית וחיזוק לקראת המשך השנה.
עלי והצליחי
הרב יהודה.
פחדתי, אני לא אוהבת לדבר עם רבנים ואנשים חשובים ועוד יותר לא שיחות שבהם אומרים לי כמה אני עושה דברים טוב.
ניסיתי לברר עם שאר המדריכות אם גם להם הרב יהודה קרא. מסתבר היה שכן אבל להם הוא רק סיכם את המחצית בלי כל מיני מילות עידוד וחיזוק.ובכלל כל המכתב שלהן היה שונה.
ניגשתי לחדר של הרב כדי לדבר איתו בדיוק באותו רגע הוא נכנס לחדרו.
תגובהתגובות