בס"ד
"אמונה, אני כבר הרבה חושב על זה שאני רוצה שאת תהיי האשת חיל שלי." ידידיה השפיל את מבטו. התחלתי לבכות, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. שתקתי גם ידידיה שתק. אחרי כמה דקות של שקט ידידיה הרים את ראשו ושאל "אמונה, את מסכימה. את רוצה?"הוא הסתכל עלי בפעם הראשונה מאז התחיל לדבר על הנושא.
"ידידיה, בטח שאני מסכימה ורוצה. כבר הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה." הסתכלנו אחד על השני ושמחנו.
"אז את רוצה שנלך עכשיו להורים שלי ונספר להם או שנלך קודם להורים שלך ואז נלך להורים שלי?"
"לא, אני חושבת שקודם נחזור לבית של סבתא שלי ונספר לה ראשונה מגיע לה לא?" ידידיה צחק, צחקתי איתו. הוא הסכים איתי והתחלנו ללכת לכיוון הבית של סבתא שלי.
"שלום סבתא, מה שלומך?" נכנסנו הביתה בקריאה גדולה. מיד סבתא יצאה מהחדר בו שהתה ושמחה לקראתנו.
"ברוך ה' אמונה. מה שלומך? מה שלומך ידידיה?"
ברוך ה' סבתא. לידידיה ולי יש משהו חשוב לספר לך.אבל לפני זה תשבי פה על הספא, אני הולכת להביא קצת שתיה ועוגיות כי גם ידידיה וגם אני לא שתינו היום כמעט כלום."
"אין בעיה המדריכה. אני יושבת פה ומחכה. ידידיה עד שהיא תחזור מה שלומך? איך בצבא?מה חדש?" כל פעם שאני מדברת בטון של סמכותיות סבתא קוראת לי המדריכה. היא כאילו רוצה לרמוז לי שנכנסתי יותר מידי לתפקיד אבל עם הזמן זה כבר הפך למין בדיחה ביני לבי סבתא. בדיחה שאף אחד לא הבין. כחזרתי מצאתי את סבתא וידידיה באמצע שיחה ערה ומעניינת. סבתא שמה לב שחזרתי ומיד הפסיקה את השיחה.
"טוב, ילדודס מה רציתם לספר לי?"
"אז ככה סבתא של אמונה" ידידיה ניסה לפתוח במין טון רשמי שכזה אבל העניין לא כל כך הצליח לו תוך מספר שניות השמחה פרצה ממנו החוצה. "באנו להגיד לך שאמונה ואני הולכים להתחתן."
"איזה יופי מזל טוב ילדים מקסימים שלי. מזל טוב אני כל כך שמחה בשבילכם" סבתא קפצה מאושר היא התחילה לבכות ולחבק אותי.
"סבתא את הראשונה שיודעת מזה עוד לא הלכנו להורים שלנו אז אנחנו רוצים לבקש ממך לא לספר לאף אחד עדיין גם לא לאמא ואבא שלי טוב?"
"אמונה, ככה את מכירה אותי. את יודעת שאם את מבקשת שאני לא אספר אז אני לא מספרת. אין בעיה אני אחכה לטלפון מאמא ואבא שיבשרו לי."
"טוב סבתא בתיה, אמונה ואני קצת ממהרים כי אנחנו רוצים להספיק היום גם לספר להורים שלי וגם לספר להורים של אמונה. בעזרת ה' אנחנו נבוא לבקר בקרוב." יצאנו מהבית של סבתא בתיה והתחלנו ללכת לכיוון הבית של ידידיה. כל הדרך צחקנו פתאום ידידיה הרצין ואמר:
"אמונה מעניין איך תיראי עם מטפחת על הראש..." הוא אמר ובהה באוויר כאילו ניסה לדמיין זאת.
"תחכה ותראה. אני לא מתכוונת להראות לך עד אחרי החתונה. אלא אם כן תבוא איתי לקנות מטפחות מה שלא נראה לי שיקרה כי אתה כל היום בצבא."
"אז אני אבקש חופשה בשביל זה"
"כן? ומה תגיד למפקד שלך? הקשב המפקד אני צריך ללכת לראות איך הארוסה שלי תראה עם מטפחת אחרי החתונה אז אני צריך ללכת לקנות איתה מטפחות." ניסיתי לחכות אותו בצורת דיבור שלו למפקד. זה הצחיק את ידידיה צחקתי איתו, זה בהחלט היה מצחיק.
"לא... אבל אני אגיד לו הקשב המפקד יש לי כמה סידורים לקראת החתונה אז אני צריך חופש".
"טוב נחכה ונראה." הגענו לבית של ידידיה. ידידיה נכנס ראשון ואמר לי לחכות בסלון, ידידיה נכנס בינתיים לתוך הבית וקרא להורים לשלו. לידידיה היו עוד 6 אחים. חמישה מעליו נשואים ועוד אחות "קטנה" שלמדה בבהר"ן.
עד שההורים של ידידיה נכנסו לסלון קיבלתי טלפון מדינה החניכה שלי.
"אמונה אני חייבת אותך דחוף מתי את חוזרת לאולפנא?" דינה נשמעה רצינית ולחוצה.
"מה קרה דינה?"
"אני לא יכולה לספר לך בטלפון. מתי את מגיעה?"
"אני מגיעה מחר בבוקר."
"טוב ביי". הספקתי להגיב ודינה כבר ניתקה את הטלפון דבר שגרם לי להרהר ולשקוע במה קרה לה. הייתי כל כך שקועה בדינה עד שפתאום שמעתי את ידידיה .
"אמונה הכל בסדר?"
"כן בטח" התנערתי מהרהורי ונזכרתי למה בעצם אני פה באמצע הסלון של משפחת לוין. חייכתי במבוכה. ידידיה הציל את המצב.
"אבא ואמא, את אמונה אתם מכירים נכון? היא הנכדה של בתיה השכנה שלנו. אז החלטנו אמונה ואני שאנחנו רוצים להתחתן."
"מזל טוב איזה יופי, אנחנו ממש שמחים על ההחלטה הזאת שלכם." אמא של ידידיה קמה אלינו, חיבקה ונישקה אותי ותך כדי היא לחשה לי באוזן: "אני כל כך שמחה שידידיה בחר דווקא בך". הסתכלתי עליה במבט שואל. "לא עכשיו בהזדמנות תבואי לכאן לקצת יותר זמן ונדבר כמו שצריך רק שתדעי שאני וגם משה בעלי שמחים איתכם מאוד". שמחתי שההורים של ידידיה אוהבים אותי זה הקל עלי הרבה. בינתיים אבא של ידידיה הביא את ליקר השוקולד המשפחתי שלהם. ליקר ששותים ממנו כל פעם שזוג מתארס או מתחתן במשפחה. שתינו קצת ואז קמנו לצאת לכיוון הבית שלי.
"אולי תיקחו את האוטו של אבא?"
"אמונה, את רוצה שניקח אוטו?"
"לא יודעת איך שבא לך אם יש לך כוח לנהוג אז סבבה אם לא אז זה לא עקרוני לשננו יש נסיעות חינם."
"עזבי, ניקח אותו וזהו." יצאנו לדרך. בדרך סיפרתי לידידיה על השיחה המוזרה שלי עם דינה. ידידיה הכריח אותי להתקשר לדינה ולראות מה קרא לה. התקשרתי.
"דינה, מה שלומך? מה קרה?"
"אמונה, אני לא רוצה להיות היום בבית, וחשבתי לבוא לישון בדירה שלך אבל את לא נמצאת אז כנראה אני אצטרך לסבול בבית."
"לא, את לא צריך לסבול בבית את הולכת עכשיו לדירה שלי עם פיג'מה וישנה שם אני אגיע מאוחר בלילה. בסביבות השעה שתיים– עשרה אחד בלילה."
"לא רוצה אני מתביישת ללכת לדירה שלך לבד. אני לא רוצה שכל המדריכות של האולפנא ידעו את זה."
"דינה, אין לך מה להתבייש. חוץ מזה שאף אחת לא נמצאת היום כולם בבית כי השבוע אני עובדת באולפנא יום שישי אז את יכולה להיות רגועה. אני מתקשרת עכשיו למוריה הרכזת שלי להגיד לה שאת באה אליה לקחת את המפתחות של הדירה."
"תודה רבה אמונה". התקשרתי לרכזת שלי וסידרתי את העניין עם המפתחות וחזרתי להיות רק עם ידידיה שנהג וחייך לעצמו כל הדרך.
"מה החיוך הזה על השפתיים שלך?"
"אני שמח שהצלחתי לגרום לך להתקשר לחניכה הזאת כי אני בטוח שהסידור הזה שסידרת לך יהיה ממש הצלה בשבילה."
"ידידיה אתה כזה מדהים. אבל עזוב את כל הבעיות של החניכות שלי יהיה לך עוד הרבה זמן להיות טרוד בבעיות שלהם."
"נכון. אז אשת חיל שלי מתי את רוצה שנתחתן?"
"אולי בסיוון"
"טוב, אבל מה תהיי לבד חודש שלם?"
"אני לא יהיה לבד יש לי את החניכות שלי וזה לא שאני עכשיו לא לבד בדירה. אני אסתדר ואתה תבוא לשבתות." המשכנו לדבר על עוד כמה נושאים ועניינים עד שהגענו לבית שלי.
נכנסנו לבית שלי רננה ורעות קפצו עלי . הן הופתעו לראות אותי סתם ככה באמצע שבוע
"מתוקות איפה אבא ואמא?"
"אמא עם צבי בחנות ואבא בבית כנסת לומד עם אריאל ונריה הם עוד מעט יבואו."
"ומי שומר עליכן?"
"צור ורבקה. הם בחדרים שלהם כל אחד לומד למבחן שלו והם אמרו שאם נפריע להם הם ממש יכעסו עלינו אז ישבנו בחדר וראינו סרט של דודו במחשב." הסתכלתי על ידידיה וצחקתי. אצלנו בבית בניגוד לבית של ידידיה כולם היו קטנים ממני הקטנות דיברו בכזאת תמימות יפה.
"אמונה מי זה ולמה הוא צוחק עלינו?"
"מתוקות הוא לא צוחק עליכן. וזה ידידיה והוא...עוד מעט תדעו. בינתיים מי באה לעזור לי להביא לו משהו לשתות?"
"אני, אני, אני..." השתיים קפצו ועשו בניהן תחרות מי תגיע ראשונה למטבח. הסתכלתי שוב על ידידיה ופשוט פרצנו בצחוק מתגלגל.
"אני אלך לפקח עליהן במטבח אחרת לא יישאר לנו כוסות במטבח". רננה ורעות הספיקו להוציא שתי כוסות מיוחדות ואת שתי כוסות הפלסטיק שלהן. הוצאתי את קנקן המיץ וחזרנו לסלון. בינתיים אבא שלי חזר עם אריאל ונריה והם התחילו לדבר עם ידידיה. בדיוק שנכנסתי לסלון גם אמא שלי וצבי הגיעו. לחשתי לאמא שלי שאני וידידיה רוצים לדבר איתם לבד ואם אפשר שכולם יכנסו לחדרים. זה היה מדהים תוך חמש דקות הסלון היה ריק מכל האחים שלי חוץ מצבי הקטנטן שלא זז מהידים שלי מהרגע שנכנס.
"טוב. אמא ואבא את ידידיה אתם מכירים הוא שכן של סבתא." חזרתי על אותו סגנון של ידידיה. "ואנחנו רוצים להתחתן". אמא שלי הגיבה בדיוק כמו אמא של ידידיה שמחה חיבקה נישקה אבל אבא היה נראה כאילו משהו מפריע לו.
"אבא מה הבעיה?"
"אין שום בעיה אני מאוד מעריך את ידידיה הוא בחור מקסים ואני שמח שבחרת דווקא בו אבל אתם לא קטנים מידי?"
"חיים באמת עזוב אותך הם ילדים גדולים ולאמונה יש בעזרת ה' כבר חצי עבודה לשנה הבאה."
"כן, אבל היא עוד קטנה היא רק בת 18 וחצי."
"חיים להזכירך גם אנחנו התחתנו בגיל כזה." במהלך כל הדו שיח הזה בין אמא שלי לאבא שלי ידידיה חשב על מה הוא יכול להגיד כדי שיעזור למצב.
"חיים ולאה, אתם קצת צודקים אנחנו אולי קטנים אבל אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים ואנחנו שמחים עם זה. אנחנו מאוד מעריכים את השמחה שלכם בשמחתנו, ובעזרת ה' אנחנו נסתדר."
אחרי המשפט הזה אבא קם לחץ לידידיה את היד וחיבק אותי. ידעתי שאבא עכשיו גם איתנו.
תגובהתגובות