הלוואי,
והיה לי האומץ,
לעמוד מולךָ כמו תמיד,
ולפרוק את אשר בי חבוי.
הלוואי,
והיתה לי היכולת,
להרים את רגליי הכושלות,
ולברוח ממצוי לרצוי.
ואולי -
כי יש מישהו שלמעלה שומע,
מנגב דמעותי הרותחות,
שצובעות את פניי בדם.
ומתי
גם עלי יכתבו אגדה,
של "חיים באושר ועושר",
מעצם היום הזה, עד עולם...?
(מתי?...)
רותי יקרה, זה בשבילך...
תגובהתגובות