יצירות של אדרת | יצירות ש-אדרת אהבה

דם, אש ותימרות עשן,
גוף מחבק נשמה,
מבין ענני להבות הכבשן
כותבת יומן מלחמה.

יומן רווי דם ודמעות,
קרעים של נייר נחרכים,
רגליי מתבקעות על סלעי הגבעות,
גביעי הדמעות נשפכים.

חרב חדה לוטפת צוואר,
זוהי חרבך המאיימת,
וכל עוד הגוף לא שייך לעבר -
אני עדיין קיימת!

ואמשיך להיות, על רגליי לעמוד,
גם אם תחשוב כמובן
שאת שנותיי אתחיל לאמוד -
לא

רוצה להיבנות מחדש,
אבל משהו אותי מרסק,
רוצה לצעוק שכולם ישמעו,
אך משהו אותי חונק.
ולמרות שאתה לא לוחץ,
ואמרת: "לך אחכֶּה"!
אני כמו מרגישה שנחסמתי,
והפחד אותי מכֶּה.
ואולי זה יקח יום-יומיים,
קצת קשה לי להפיק לקחים,
אך לא ארשה לך לעולם
לחכות לי לנצח נצחים.
בפניך פתוחה הדלת,
עלי היא עוד נעולה,
כי אתה כבר נושעת מקדם,
ואני עוד מצפה לגאולה...

ואולי זו אני שטעיתי,
שמיהרתי מבלי להביט,
ואולי זו אני שעשיתי,
האשמתי מבלי להחליט.

ואולי זו עוד רוח שטות
שמרחה שוב חיוך על שפתיי,
ואולי כל כולי זו טעות,
בלי חשבון של כיצד ומתי.

ואולי כולם חכמים,
יודעים יותר טוב מכולם
מה טוב לי, מה רע בחיים,
עת צאתי כבואי לעולם.

ואולי אם תתן הזדמנות
ותפתח שערים בפניי,
אז אלמד איך לחיות ולמות

אם תחזור,
זה רק בתנאי -
שתחבוש את פצעיי
שצרבו דמעותיי.
אם תחזור,
זה רק בתנאי –
שתמחוק את חותמך
החקוק בכף ידך.
אם תחזור,
זה רק בתנאי -
שתכיר במציאות:
אני כאן לא בטעות.
אם תחזור,
זה רק בתנאי -
שתניח לנפשי
להיות אדם חופשי.
אך אם לא תחזור,
זה רק בתנאי -
שתבטיח קבל-עם
שלא תחזור לעולם!

מוקדש לאחד
שהיה פעם ה-אחד
והיום

קרעים אחרונים
של חוסר ודאות,
אינם, אתה עכשיו יודע.
את הימים הנוראים
(ולא רק של אלול),
קול השופר פה מבקע.
המדבר השומם
מתחיל פתע לחיות,
מהברק המשתקף בעיניך.
וצחוק של ילד
הבא מן המרחק,
אותו אימצת אל לִבֶּךָ.
עכשיו כשהשמש
כבר לא מכוסה,
וגרון חנוק שוב נושם,
צלילי החירות
שרים באזניך:
אכן – עזרי מעם השם.
מוקדש לך!

וילון מוסת,
וקרן שמש
משכיחה
דמעה של אמש.
וקולך
לוחש לי חרש:
"עוד נותרה
טיפה של רגש".
"מי אתה?"
אני שואלת,
מענה -
לא מקבלת.
זה רק דמיון
ללא תועלת,
כי המציאות
עוד מבלבלת.
שקיעה דקה,
ושביל אפור
מוביל אותי
לאין חזור.
וילון נסגר
כבה האור,
אתה לא כאן,
האם תחזור?..

זו לא הדמעה, שמעיניי שוב זולגת,
זו לא כף היד, שלגעת מסתייגת,
זו לא הנשימה, שמגופי נעתקת,
זו לא עוד תקוה, שממני מתרחקת.
זה לא הייאוש, שעטף את חיי,
זה לא המחנק, שטרף את חושיי,
זה לא אור חמה, שסינוור את עיניי,
זה לא חול הים, שסדק את ימיי.
זה רק הלב, שפרץ גדרותיי,
זו אני, שלא נעלתי דלתותיי,
אז אם צריך להאשים, תפנה אליי!
(כי בשביל מה אני כאן? תסביר אולי..?)

זהו זה! נכתב בבוקר שאחרי ה...
הנר כבה,
האש דועכת,
נשמתי מזדקפת
והולכת.
שלום תמימות,
שלום שלוה,
האם אי פעם
אדע, אחוש, ארגיש
מהי אהבה?
הנפש מתקפלת
בתוך קופסה קטנה,
הניחו לה!
השליכוה המימה!
היא כבר תמצא לה אי בודד,
עם הרוחות היא תתיידד.
כי
זהו זה,
הגיע הזמן להתקלף
מהצביעות, מהאיפור,
עד כאן!
סוף סיפור.

הלוואי,
והיה לי האומץ,
לעמוד מולךָ כמו תמיד,
ולפרוק את אשר בי חבוי.
הלוואי,
והיתה לי היכולת,
להרים את רגליי הכושלות,
ולברוח ממצוי לרצוי.
ואולי -
כי יש מישהו שלמעלה שומע,
מנגב דמעותי הרותחות,
שצובעות את פניי בדם.
ומתי
גם עלי יכתבו אגדה,
של "חיים באושר ועושר",
מעצם היום הזה, עד עולם...?
(מתי?...)
רותי יקרה, זה בשבילך...

בֵּין הַטִּפּוֹת
צְעָדֶיךָ נִשְׁמָעִים,
"הִכָּנֵס הַבַּיְתָה,
יִהְיֶה לָנוּ נָעִים".
בָּאָח הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת,
מְחַמֶמֶת אֶת לִבְּךָ,
בַּחוּץ סוּפָה סוֹעֶרֶת,
כַּמָה טוֹב שֶׁיֵּשׁ אוֹתְךָ.
הַיְלָדִים כְּבָר יְשֵׁנִים,
שְׁעַת חֲצוֹת שְׁתִיקָה רַכָּה,
אֶת גּוּפְךָ אָז אֲכַסֶּה
לִשְׁנָתְךָ הַמְּתוּקָה.
אוֹ אָז אֵצֵּא, אֶסְגֹּר הַדֶּלֶת,
לֹא יוֹדַעַת אִם

שכחתי אותך, די!
אתה כבר לא חלק מחיי!
מחקתי מספר
ושם מיותר,
שלא יגיע איזה "אולי".
שכחתי אותך מעכשיו!
לא עוד הודעות או מכתב!
רגש מיותר
מאדם לא מוכר,
כשעוד חלמנו: "לנצח נאהב".
שכחתי לעולם ועד!
ומי כליבי יהיה עד?
אז למה הודעה
אותי הפתיעה לפני שעה?
למה? למה? הגד!!
(והרי כבר שכחתי
אותך....)

שָׂדוֹת לְבָנִים,
מִתְנַעֲרִים מֵהַשֶּׁלֶג הַצַּח,
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
לִבָּהּ אֵלָיו נִלְקַח.
הַכְּפוֹר כְּבָר הִפְשִׁיר,
עָלִים יְרוּקִים רְטוּבִים,
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
הִתְאַחֵד זוּג אוֹהֲבִים.
טֶרֶם שְׁקִיעָה,
בְּשִׂמְלָה לְבָנָה אָז עוֹמֶדֶת,
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
טַבַּעַת עַל אֶצְבַּע עוֹנֶדֶת.
לִבּוֹ וְלִבָּהּ נִקְשְׁרוּ,
וְיָדְעוּ - לְתָמִיד זֶה

וּבָעֶרֶב,
כְּשֶׁהַצְּלָלִים נָגְעוּ בָּאֲדָמָה,
הִרְגַּשְׁתִּי אָז לְפֶתַע אֶת דָּמָהּ
שֶׁל הַשְּׁתִיקָה
הַמְּעִיקָה.
וּבַלַּיְלָה,
עֵת הַחֹשֶׁךְ אָז הִרְדִּים אֶת הַיְּאוּשׁ,
וְלִבְּךָ בְּתוֹךְ לִבִּי הָיָה כָּבוּשׁ,
שׂוֹרֵף הַכֹּל,
לֹא עוֹד יָכוֹל.
וְרַק בַּבֹּקֶר,
עֵת נִשְׁאָרוּ שְׂרִידִים שֶׁל שֶׁקֶט בְּעֵינַי,
קַרְנֵי הָאוֹר אֲשֶׁר חָדְרוּ אֶל אִישׁוֹנַי,
אָסְפוּ

כְּבָר שָׁנִים שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת,
לֹא אוֹמֶרֶת דָּבָר,
אֶת חַיֶּיהָ מְחַבֶּקֶת,
מַחְבִּיאָה מִתַּחַת כָּר.
לֹא רָצְתָה, אַךְ הוּא אָמַר לָהּ:
"זֶה לְטוֹבָתֵךְ בִּלְבָד",
וְכָל מַה שֶּׁנִשְׁאַר לָהּ
מַזְכָּרוֹת קְטַּנוֹת בַּצַּד.
לֹא רוֹאָה כְּבָר אֲנָשִׁים,
לֹא תִּשְׁמַע הֶמְיַת רְחוֹב,
רַק רִגְשׁוֹת אָשָׁם קָשִׁים
מְבַלְבְּלִים בֵּין רָע לְטוֹב.
כְּשֶׁהוּא

רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן,
הַשֶּׁקֶט צוֹעֵק חָזָק יוֹתֵר,
מִקּוֹלְךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ כָּאן.
רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן,
הַחשֶׁךְ בַּחוּץ שָׁחוֹר יוֹתֵר,
מֵהַמַּבָּט בְּעֵינֵיךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ כָּאן.
רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן,
הַלֵּב רוֹעֵד, אַךְ לֹא מְפַחֵד,
כְּמוֹ שֶׁרָעַד, כְּשֶׁהָיִיתָ כָּאן.
רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן,
שְׁעָרֵי

לדעת -
שמאחורי הדמעות,
יש זוג עיניים שיודעות גם
לחייך.
להבחין -
שגם ידיים שלובות, אגרופים קפוצים,
יודעים לחבק,
לאמץ.
לשמוע -
איך הלב הקר, היהיר משהו,
יודע גם
להינמס.
(תלוי בטמפרטורת החדר...)
לגלות -
רגליים שידעו רק ריצה ומנוסה,
נחות בשלוה
על מיטה מוצעת.
כשמעליהן -
עיניים מחייכות,
ידיים מחבקות,
ולב שנמס.
בתקווה שרק לא

לגלות שהיום
אני כבר לא כמו פעם,
שהיום כבר אין בזה טעם,
"המשיכי לנסות!
לא להתייאש!"
פעם, מילים כאלו
גרמו ללחי להתייבש...
לעלות במעלה ההר,
שנראה כאילו לא נגמר,
"המשיכי לעלות!
שלא לפספס!"
פעם, מילים כאלו
גרמו ללב להינמס...
ולראות - יש אהבה,
חד צדדית?! לא שלמה?!
ואני אז הייתי תמימה...
רגשות שורפים
כמו אש מן ההר,
מותירים רק כוויות

אם יש כאן שקט,
מה זה אומר?
שהלילה כבר כאן
ולא אראך יותר?
אם יש כאן שקט
מה הוא מספר?
גם יללת חתולים
לא נשמעת יותר.
אם יש קצת רגש
מה הוא כולל?
גם על חטא גם על פשע
על הכל הוא חומל.
אם ישנה אהבה
האם עוד מלטפת?
בזרועותיה הפתוחות
אותי שוב אוספת.
אם ישנם רחמים
מה פיהם מספר?
"נשארה עוד טיפה
של תקוה עם אחר..."
אך
היכן הוא הרגש?
אהבה,

מתיקות שובת לב
בחזיוני המהבהב,
עוד רגע קט ואתאהב,
הזה חלום?
קולך אסף את כאביי,
הותיר אותם מאחוריי,
ליטש ליבי ואת עורקיי
כיהלום.
ושמש יום שוב מלטפת,
כבר לא בוכה, ולא שורפת,
ואני שוב מתעטפת
בחום לבךָ.
והברק שבעיניי
המנשים את ראותיי
יחריש עולם בקריאותיי:
אני שלךָ!

צמאה לרגש,
רעבה לאהבה,
זה לא עוד "ליל אמש"
שנבלע בלהבה.
זה לילה בלי ירח
וכוכבים בוכים,
היית רק אורח
בדמיונות פורחים.
מה בסך הכל ביקשתי?
את חום גופך לחוות,
ולמה התעקשתי
בתוכך להיכוות?
אם רק הייתי מתקנת
את שהרסתי בידיי,
אזי הייתי מתרוקנת
בנשימה אחת ודי.

ניצבת כעת
על פרשת דרכים,
לא צוחקים עכשיו,
כבר לא בוכים.
זה רק אתה
ואני כאן מולך,
ומי אני שאשפוט
את טירופך?
לא עוד בובה רוקדת
לצלילי קולֶךָ,
לא עוד נפש נעקדת
במאכלתֶךָ
לא עוד מחכה
למוצא פיךָ
עוד שניה, עוד דקה
ושכחתיךָ.
אך בטרם אשוב לי
מחדש לחיות,
במילה אחת הרשה לי
לך להודות:
תודה על שגאלת
אותי מִבֵּין ידיך!
עכשיו

הולכת על חבל דק,
שהולך ומתעבה,
הולך ועולה ומטפס,
על גופי, על ידיי, על כתפיי,
עוד רגע והנה מגיע אל ייעדו -
לנתק את גופי (עד תום) בעל כרחו.
הולכת על קצה התהום,
שהולכת ומעמיקה,
פושרת, חמימה, לוהטת,
כפות רגליי נכוות ממגעה,
עוד רגע והנה מגיעות אל ייעדן -
לשמוט את גופי (פתאום) בעל כרחו.
הולכת אל האור הנוגה,
שהולך ואוסף
חבלים, תהומות, נשמות,
נשמתי

יש רגעים,
בין יודעים לא יודעים,
צובעים גם אפור
מחדש.
יש רגעים,
בין עומדים בין נעים,
נוטעים רצונות
של ממש.
יש רגעים,
בין רוצים בין נכנעים,
דוחפים בעל כרחי
אל האור.
יש רגעים,
בין עוורים בין רואים,
לא נותנים לי לחזור
לאחור.
בזכותך הם באים,
אותם רגעים.
כי זה אתה
שנושף בעורפי,
ולוחש: "יש גם טוב,
אף על פי..."

כמו הרוח המלטפת,
התקוה אותי עוטפת,
בזרועותיה שוב אוספת,
מביטה בי כתמימה.

ובחוץ קר, וירח
מביט מעלי וזורח,
הוא יהיה לי כאורח
בפינתי החמימה.

עצמותיי שוב חולצת,
לא בוכה עוד (מתאמצת),
השמחה בי שוב עולצת
ואני כמו בחלום.

כי ידך אותי הקימה,
וקראה אלי: "קדימה"!
בנפשי יודעת פנימה
שוב בינינו יש שלום.

חִכִּיתִי, בָּכִיתִי,
תּוֹךְ שְׁתִיקָה עֲמֻקָה,
מוֹבִילָה לִתְהוֹם,
אֶל תַּכְלִית עֲשֻׁקָה.
מַדְבִּיקָה עוֹד שְׁבָרִים
בְּדֶבֶק צְבִיעוּת,
חִיוּכִים מְרִירִים
נִשְׁזָרִים בִּלְאוּת.
בְּחִיוּךְ מְדַמֵּם
מַחְלִיטָה: לֹא עוֹד! דַּי!
עַד מָתַי אֶתְכּוֹפֵף,
אֶתְכַּחֵשׁ לְחָיַי.
מְחַכָּה לַגַּפְרוּר
שֶׁיַּדְלִיק נִשְׁמָתִי,
וְיָאִיר לִי הַדֶּרֶךְ,
הֲתָבוֹאָה

הפנקס פתוח * מאת: אלעדי + אדרת
והיד רושמת
את אשר על לבי המר,
דמעות, אהבות, אכזבות, נפילות,
כל מה שבבטן נשאר.
החלון פתוח
והרוח נכנסת,
מזכירה לי עבר לא רחוק,
רגשות, נשימות, מחשבות, הזיות,
והלב שנחבא לו עמוק.
אל הים הפתוח
הנפש חוזרת,
רחוק, אל נבכי העבר,
שאיפות, חלומות, מתנפצים אל גליו
אל החול שאותן אז קבר.
והיד עוד תרשום,
לא תחדול לעולם
לחרוט

פחד.
ממי? ממה? לא מפסיקה לחשוב על כך.

מהעבר? שחלף, שעבר,
שלא יחזור עוד לעולם, גם לא בתחפושת (אני מקוה)...

מההווה? זה שחולף כהרף עין,
זה שנושא אותי על כפיו ואומר:
"לכי, לכי, ומה שיהיה יהיה".

מהעתיד? אולי, אבל הרי העתיד לא ידוע,
אפשר רק לנחש אותו, לפעמים לקלוע למטרה, ולפעמים לפספס בגדול.

אז אולי הפחד שלי נובע מהחשש לכישלון?
שכמה שאתאמץ,

אֲחוֹרָה בַּזְּמָן שׁוּב נוֹסַעַת,
עֵת הָיִיתִי לְבָד, לֹא יוֹדַעַת,
לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הָרֶגַע
בּוֹ אִחַדְנוּ שְׁנַיִים לְאֶחָד,
אֵיךְ רוֹצָה
לִהְיוֹת שׁוּב
לְבָד...
נוֹשֶׁמֶת עֲמוֹק לְתוֹכִי,
זִכְרוֹנוֹת חֲרוּטִים בְּמֹחִי,
לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַצְּלִיל,
עוֹדוֹ מְהַדְהֵד בָּאֳזְנַיִים,
מִתְרַחֵק,
מִתְקָרֵב הוּא
עֲדַיִין...
וְטוֹעִים הָאוֹמְרִים:

קְרוֹבָה אֵלֶיךָ, אוֹהֶבֶת,
אַתָּה לֹא אָדִישׁ,
פְּתוּחָה בְּפָנֶיךָ הַדֶּלֶת,
אַתָּה זֹאת מַרְגִּישׁ.
אָךְ בְּיוֹם אָבִיב חָמִים,
עֵת שָׁכְכוּ הָרְעָמִים,
נֶעֶלְמוּ כְּלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם,
לָקְחוּ אֶת לִבְּךָ אִתָּם.
קָיִץ תַּם, וּסְתָיו - שָׁלֶכֶת,
בִּלְעָדֶיךָ שׁוּב הוֹלֶכֶת,
אוֹהֶבֶת - הָיְתָה זוֹ תְּמִימוּת,
יַלְדּוּת שֶׁהָפְכָה לְבַגְרוּת.
שׁוּב

אַתָּה חוֹדֵר אֶלַי *נכתב ביום גשום אחד
טִפָּה טִפָּה,
כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם הַדּוֹפֵק,
הַמְבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס,
אַךְ אָנִי
אֶסְגֹּר חַלּוֹנִי,
לֹא אֵתֶּן,
לֹא אַרְשֶׁה,
לֹא לַגֶּשֶׁם, לֹא לְךָ...

אַתָּה עוֹטֵף אוֹתִי
טִפָּה טִפָּה,
כְּמוֹ מְעִיל צֶמֶר חָם,
הַמְבַקֵּשׁ לְכַסּוֹת,
לְחַפּוֹת עַל עָבָר,
אַךְ אָנִי
אִסְתַּפֵּק בִּצְעִיפִי

מַה גָּרַם לְלִבִּי לִרְעֹד?
זוֹ לֹא עוֹד רוּחַ סְתַוִית,
שֶׁהִרְעִידָה עָלִים, עֵת שָׁלֶכֶת,
שֶׁקָּרְאָה לִי לָקוּם וְלָלֶכֶת.
מַה הֵרִים אֶת נַפְשִׁי לִחְיוֹת?
זוֹ לֹא עוֹד פְּעִימָה,
שֶׁאֶת הַלֵּב מְחַיָּה, עֵת דּוֹפֶקֶת,
וּבְעֵת שֶׁבּוֹכָה גַּם צוֹחֶקֶת.
וּמַה הָפַךְ אֶת שְׂפָתַי שׂוֹחֲקוֹת?
זֶה לֹא עוֹד צְחוֹק שֶׁל יֶלֶד,
שֶׁחָזַר אֶל אִמּוֹ, עֵת קָרְאָה

הִיא -
פָּנֶיהָ כְּמוֹ הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן,
פַּעַם אֲדֻּמִים,
אַחַר כָּךְ כְּחֻלִים,
וְעַכְשָׁיו... זֶה שָׁחוֹר.
הִיא -
שְׂפָתֶיהָ כְּמוֹ בֻּבַּת תֵּיאָטְרוֹן,
פַּעַם צוֹחֲקוֹת,
אַחַר כָּךְ בּוֹכוֹת,
וְעַכְשָׁיו... שְׂעָרוֹת עַל שָׁטִיחַ.
וְהִיא -
רַק בּוֹ תְּלוּיָה,
כְּמוֹ בֻּבָּה עַל חוּט,
תְּלוּיָה עַל וָו לְקִשּׁוּט.
וְהוּא -
רַק הוּא

כַּנְפֵי הַשַּׁחַף,
צִלָּן מֻטָּל עַל עֵינַי,
מַזְכִּירִים לִי אֶת הַיָּמִים
בָּהֶם עוֹד הֶאֱמַנְתִּי בְּחַיַּי.
גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן הִגִּיעַ,
מַכֶּה שׁוֹרָשִׁים בְּתוֹכִי,
אַחֲכֶּה לַיּוֹם בּוֹ תּוֹפִיעַ
וְתָשִׁיב לִי אֶת חִיוּכִי.
הַשְׁקֵנִי מַיִם חַיִּים,
בְּיָמִים שֶׁל צָמָא, שֶׁל שָׁרָב,
גְּרוֹנִי כְּבָר יָבַשׁ מִמִּלִּים,
הִגַּעְתִּי עַד לְכָאן כְּדֵי

נזכֶּרֶת בשתיקות של אמצע הלילה,
כשרק פעימות הלב נשמעות הרחק,
עיניים נישאות גבוה למעלה,
הזמן לא עובר, גם אם שעון מתקתק.
נזכרת בטריקות של אמצע הלילה,
נעלת את הדלת, נעלת את הלב,
עיניים יבשות מביטות מלמעלה,
יודעות שזה היה צפוי להיות כואב.
ועד שלא יהיה פה שקט,
לא אמצא מנוחה,
רואה אותך, שותקת,
מאבדת אותך.
קול נשמע בתוך הלב,
אך זה לא קולך,
שותתת דם מתוך

בס"ד במלאת 3 שנים לגירוש
שלוש שנים
לקחים - אין,
מקלטים - כן.
שלום - סליחה, לא שמעתי, מה הוא אמר?
מלחמה - זה כנראה כי נפל פה עוד פצמ"ר...
גבול - איפה הוא עובר?
מתח - משהו שרק הולך וגובר...
דרום - מילה שנשמעת הרבה לאחרונה,
גלעד - קורא לאימא, אך היא לא עונה...
כתום - עם שלם
(בשביל הסכם שלום, גם זה לא משתלם.)
יהודי לא מגרש יהודי - סיסמה, ומאז...

כשהכל כה מבולבל ולא רגוע
אנשים לא מבחינים בין מוכר ללא ידוע
מנסים למצוא מקלט בסערה
את האור בקצה המנהרה
ולפעמים הם מתכנסים כמו בתוך קונכיות
לא יודעים אם הם רוצים להמשיך בכלל לחיות
אך הם יודעים שאם השמש מאירה שוב על ביתם
זה סימן שהמסע עוד לא תם.
אנשים רוצים להיות, כל אחד לבד עכשיו
אך הם יודעים שהם יהיו חזקים יותר יחדיו
הם רוצים להמשיך לחיות ולקוות
לכבות באהבתם

ירוק בעיניים - שלוה,
ציפורים מדברות אהבה,
שופע מלא ודומע,
את נפשי בתוכו שוב גומע.
רסיסים של עפר נדחקים
בין קולות של עלים צוחקים,
אדמה בדממה מבקשת
לא ליפול בצלך שוב ברשת.
עננים של שלוה יפזרוךָ
ורוחות הצפון יקחוךָ,
עת אשוב כמו אז לשמיים,
בשלוה,
עם ירוק בעיניים.

בס"ד

*זהו סיפורי הראשון. אם למישהו יש רעיון לכותרת, אשמח לשמוע.


מאז ומתמיד הייתי ביישנית ושקטה, אחת כזאת שאוהבת להסתכל איך כל ילדי השכנים האחרים משחקים להם בכדור, תופסת, מחבואים, להביט מן הצד ולחייך למראה הילד ה"נתפס", או ה"שבוי".
אבל אני לא הייתי ביניהם, לא יודעת למה, האם זו היתה באמת הביישנות? או פחד ממשהו מסוים? או אולי... אולי זה היה בגלל יהודה?!

הוא היה

זו אני,
שנותנת לרגש לצאת,
בלי לדעת את סוד האמת,
רק רציתי שיהיה לנו טוב,
בְּרַכּוּת לאהוב.
זה אתה,
שקושר את הרגש בכוח,
לא נותן לו פתח לברוח,
לא הֵרְשֵׁתָ לכרוך אותי בלבך,
בהשלמה, באהבתך.
זו אני,
שלומדת כעת על עצמי,
לא, אינני זקוקה לחבר דמיוני,
שיספק את שאתה לא איפשרת,
את שאסרת.
זה אתה,
ששומר את הסכר סגור,
לא חומק, לא עובר את גדרות

אולי יום אחד אהיה מאושרת,
עת יביט בעיניי, ויאמר לי לבוא,
תרה אחר אות תקוה מאשרת,
מחפשת רק שביב אהבה בלבבו.
לא ביקשתי ירח, כוכב או חמה,
אף לא ארמונות בחולות של זהב,
את ליבו רק ביקשתי, לי יהיה נחמה,
למקרה שארגיש, שאעיז ואוהַב.
אולי יום אחד, עת אביט לאחור,
אפרד מעַבַר יסורים ודמעות,
שוב יגש לעברי, לא יתן לי לזכור:
"סבלת די, ילדה. חייכי לבאות".
ונשאר הוא

יד חבויה אותי דוחפת,
אני רודפת, אני נרדפת,
את חום ידךָ מעלי הודפת,
מעדיפה לקפוא מקור.
את עיניי שוב משפשפת,
גוף ונפש מצרפת,
בראי העולם אז משתקפת,
אין פנים, אין אחור.
"עד מתי את מצטנפת?
את נשארת? - מטורפת.."
שער ראשי את מלטפת,
פיךְ יהיה לי מנחם.
לא עוד שמש ששורפת,
ממיסה, מנטפת,
רק שלווה אותי עוטפת,
הא-ל בכל זאת מרחם.

שָׁם אֲנִי עוֹמֶדֶת,
עוֹד רֶגַע מוֹעֶדֶת,
אֶת עַצְמִי מְאַבֶּדֶת
רַק לְיוֹם אֶחָד וְדַי.
לֹא רוֹצָה לְחַכּוֹת
לְיָדַיִם רַכּוֹת,
שֶׁאוֹסְפוֹת, מְחַבְּקוֹת
הַיּוֹם, מָחָר, אוּלַי.
אִם רַק מִישֶׁהוּ יַחֲזוֹר,
אֹמֶץ יֶאֱזוֹר,
אוּלַי זֶה יַעֲזוֹר
וְלוּ קִמְעָה.
לְחַדֵּשׁ בִּי כֹּחוֹת,
יוֹם אֶחָד לְפָחוֹת,
וְשׁוּב אוֹתִי לִמְחוֹת -
כְּדִמְעָה.

מוקדש לך בהוקרה...
וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
הַכֹּל עוֹד יִסְתַּדֵר,
הֶעָתִיד מוּל הֶעָבָר
לֹא יִהְיֶה יוֹתֵר קוֹדֵר.
וּבְסוֹפוֹ שֶׁל עִנְיָן
עֵת תַּבִּיט אָחוֹר,
לֹא תִּרְאֵהוּ יוֹתֵר,
צָבַע עַצְמוֹ שָׁחוֹר.
וְהַכְּאֵב אֲשֶׁר כָּאַבְתָּ
לֹא יַאֲרֹב עַל דַּלְתְּךָ,
לָקַּחַת אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
בְּכָל לְבָבְךָ, בְּכָל נַפְשְׁךָ.
וְהַשָּׂדֶה אֲשֶׁר זָרַעְתָּ
בְּיָגוֹן

לוֹקַחַת נְשִׁימָה עֲמוּקָה
וְקוֹפֶצֶת.
"זוֹ מַקְפֵּצָה אֶל הַגֵּהֵינוֹם!!"
אַךְ אֲנִי - חֵרֶשֶׁת.
מַזָּל שֶׁהִצְמַחְתִּי כְּנַפָיִם,
אוֹתָן פּוֹרֶשֶׂת כָּעֵת,
כְּדֵי לֹא לְהֵיחָבֵט, לֹא לְהִיפָּצָע
מִקַּרְקַע הָאֱמֶת.
אַךְ כְּנָפָי - שְׁבוּרוֹת הֵן,
מִמַּסַּע אֲרוֹךְ שָׁנִים,
מִיָּגוֹן, מִשְּׁתִיקוֹת אֲרֻכּוֹת,
מֵהֵסְתֵּר פָּנִים.
וְכָעֵת,
מִתְחָרֶטֶת,

(מוקדש לילדה הכי יפה בגן)
יַלְדָּה יָפָה,
שְׂפָתַיִךְ פֶּרָח רַעֲנָן,
צַמוֹתַיִךְ עַל גָּבֵּךְ קְלוּעוֹת,
כְּמוֹ מְנַסּוֹת,
לָשֵׂאת חֶלֶק מִיָגוֹנֵךְ.
יַלְדָּה קְטַנָּה,
צְחוֹקֵךְ הוּא הָאֹשֶׁר בְּחַיָּי,
יָדַיִךְ מוּשָׁטוֹת לְרִקוּד סוֹחֵף,
וְאַתְּ יוֹדַּעַת,
אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֶךְ.
יַלְדָּה שֶׁלִּי,
חַיָּיִךְ בְּחַיָּי כְּבָר לֹא תְּלוּיִים,
כְּנָפַיִךְ

סְלִיחָה עַל שֶׁפָּגַעְתִּי,
בֶּטַח לֹא יָדַעְתִּי,
וְאוּלַי לֹא שָׁמַעְתִּי
אֶת בַּקָשׁוֹת לִבְּךָ.
סְלִיחָה עַל חֹסֶר כֹּחַ,
שֶׁלֹּא אִפְשֵׁר לִבְרֹחַ,
וְלֹא נָתַן מָנוֹחַ
בָּאוֹר, בַּחֲשֵׁכָה.
סְלִיחָה עַל מוֹת הָרֶגֶשׁ,
שֶׁבֵּין פִּנּוֹת הַנֶּפֶשׁ,
חָמַק לוֹ חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
מִבֵּין כַּפּוֹת יַדָי.
כִּמְעָט וּכְבָר נוֹאֶשֶׁת,
אַךְ בְּכָל זֹאת מְבַקֶּשֶׁת:
סְלִיחָה

חָלוֹן נִפְתַּח,
עִם רוּח צַח,
וְרֹאשׁ מוּנָח
עַל כָּתֵף.
קֶרֶן אוֹר,
לֹא עוֹד שָׁחוֹר,
לֹא עָנָן אָפֹר
מְרָחֵף.
פְּרִיחָה שְׁקֵטָה,
שָׂדֶה כָּפְתָּה,
וּכְמוֹ הָיְתָה
לְמָזוֹר.
מָזוֹר לִכְאֵבָי,
בְּיָמַי, לֵילוֹתַי,
עֵת הוֹתַרְתִּי פְּצָעַי
מֵאָחוֹר.
מַחְשָׁבוֹת, תְּהִיוֹת,
שֶׁל לִהְיוֹת, לֹא לִהְיוֹת,
מְטַלְטְלוֹת אַשְׁלָיוֹת
שֶׁלִּי

פרחתי לכבודך,
הצמחתי גם עלי כותרת,
וריח משכר
הנידף מרוח מבדרת.
הנחת עלי כנפיך,
צבעוני ומהודר,
פתחת בפניי שעריך
ולנגוע - רק לי היה מותר.
לא רציתי אז לשמוע
קול זמזום דבורה זרה,
רק מעייניך לגמוע,
ידיד אמת בעת צרה.
להשקות אותי נתתי,
כדי לחיות רק בשבילך,
גשם, שמש, לא איכפת לי
גם לנבול למענך.
אך הבוקר התעוררתי,
ואתה לא כאן חבר,
אז ראיתי

זכרונות מן הארון,
מתרוצצים
מול העיניים,
הזמן כופף גבם,
הקפיא ליבם...
שעות חולפות,
כמו שנים,
שקיעות בין ערביים,
הגשם שטף דמעתם,
עד גופם בהן תם...
שאריות של מחשבות,
כמו צועקות,
מחרישות אזניים,
הזמן הקריב דמן,
מחקן מן העולם...
לו רק היה אפשר לחזור
אל קו האור,
אשר שקע, ובינתיים
הכאב לא יעלם,
גם אם אתה חרש אילם...

אֵין לִי הַכֹּחַ
לְאֹתָּם הַשְּׁקָרִים,
לַתֵּירוּצִים הַכָּל-כָּךְ מוּכָּרִים.
אֵין לִי הַכֹּחַ
לְיָמִים שֶׁלֹּא נִגְמָרִים,
לִהְיוֹת לְבָד בְּלֵילוֹת חָמִים וְקָרִים.
רַק רוֹצָה שֶׁקֶט,
מְנוּחָה,
אֲנִי נֶחְנֶקֶת
רַק מִמַּבָּטְךָ.
לְמִשְׁמַע קוֹלְךָ
עוֹבֵר בִּי רַעַד,
הָאִם זוֹ הַתַּכְלִית?
הָאִם זֶה הַיָּעָד?
אֱלוֹקַי,
תֵּן לִי כֹּחַ
נַפְשִׁי

(היצירה הראשונה שלי בלל"ת)
ריח של אוקטובר עולה ברחובות,
צובע את הבתים בטיפות רטובות,
חושב שהוא איזה גבר כובש לבבות,
כל שנה, כל עונה.
ילדה קטנה מוכרת פרחים,
מסביבה אנשים מפזרים חיוכים,
בעיניה הם נראים כמו מלאכים,
גם בזמן מעונן.
והים, הים לא שוכח,
הים עולה ובורח,
הוא קיוה שגם עכשיו
יבואו אליו,
כי הים, את גליו הוא שולח,
שקט או סוער הוא לאור הירח,
הוא