"וואו, אתה כ"כ צדיק!".
לא! אני לא מאמין שהיא אמרה את זה!
אני? מי אני? היא יודעת מי אני? אני בקושי יודע מי אני!
היא לא יודעת כלום על העבר שלי, זה שרודף אותי בכל צעד שלי.
גם כן צדיק...
אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. "בייניש"...
אז מה? מישהו בכלל יודע מה הייתי בשמינית? שביעית?
פה כולם חדשים לכולם, קל לעבוד עליהם. להראות שאתה לומד. עם ציציות בחוץ.
כל מיני דברים חיצוניים...
אני זה שבשמינית העתיק בבגרויות בלי סוף.
אני זה שעישן נרגילות בחדר בפנימיה בקצב מטורף.
אני זה שנכנס למטבח בלילות לקחת שוקו.
זה שבהשבעה הרביץ הכי הרבה, זה שהיה הכי הרבה זמן בפנימיה במקום בבית, זה שהשתכר בטיול שנתי.
אני.
אני "בייניש".
איך אני יכול לחיות בתוך כל הצביעות הזאת שמרחפת מעליי?
איך אני יכול להיות בישיבת הסדר שבתיכונית לא למדתי מילה גמרא?
איך אני יכול בכלל להחזיק גמרא טהורה בידיים הטמאות שלי?
ובנוסף לכל אני פה כבר יותר מחצי שנה ואני לא מרגיש שלמדתי משהו...
קצת אמונה... קצת מוסר... קצת הלכה... בקושי נגעתי בגמרא...
זהו, נמאס לי, אני מתחיל לחשוב על מסגרת אחרת...
***
וואו, זאת השיחה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים.
בחיים לא הרגשתי ככה...
הכל התחיל כשבכיתי במרפסת,
הוא בא, שם עליי יד. הסתובבתי והוא חיבק אותי. בכיתי לו על הכתף... לא יכולתי כבר!
הוא כל-כך הבין אותי.
אני לא מאמין שיש לי כזה חבר טוב!
באמת לא שמתי לב למה שהולך סביבי, ואיבדתי את הדבר הכי חשוב!
החברים שלי!
אני אודה לו על זה כל החיים שלי...
אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. בייניש.
תגובהתגובות