-היא-
היא כבר לא זוכרת כמה פעמים באה לכאן, אל המקום שלה. לבדה.
תמיד לבדה.
ותמיד בעיניים יבשות, ותמיד עם אותו התיק ואותם החפצים בתוכו.
עם תרמיל הגב שלה, זה עם הבלי-גב-אורטופדי, הלא בריא והנוח כל כך. עם החצאית ההיא, הקצרה, והחולצה הגזורה בצווארון ובשוליים, החולצה שפעם היתה לבנה ועכשיו היא חומה. היא כבר לא זוכרת כמה שעות ישבה כאן. שעות על גבי שעות שהצטברו לעשרות, אולי מאות. ימים שלמים.
ובתיק ישנו הבקבוק שלה, עם המים שמתחממים בזמן ההליכה, הבקבוק הישן של קולה קריסטל. 'תרכיז קולה', חברות שלה אומרות, והיא מהנהנת. והיא בכלל אוהבת קולה קריסטל. מתוק, דביק, שחור. בלי גזים צורבים. וישנו גם תפוח אחד, ירוק וחמוץ. כמו שהיא אוהבת.
אז היא מגיעה הנה, בכל פעם שרק מתאפשר לה. בורחת מהבית, מהחברות, מהמשפחה. בורחת מהשקט שמקיף את חייה. בורחת מהערפל שאופף את ליבה מאז איבדה אותו, את יוני.
יוני.
כמה מתח מסתתר מתחת למילה הזאת, שהיא רק שם פשוט ונדוש כל כך. כמה כאב ואובדן.
והשקט, אלוהים, השקט הזה שניבט מעיניה של אמא. מעיניו של אבא.
אפילו האחים שלה, הקטנים, הלא מפנימים, מסתובבים בשקט. למרות ש— כמה זמן עבר בכלל? חמש, שש שנים? היא אפילו לא זוכרת.
היא נעמדת על הסלע שלה, מזדקפת למלוא גובהה. כל מאה שישים ואחד הסנטימטרים שלה מתמזגים באוויר סביב בצבעיהם החומים של הבגדים שהיא לובשת, ורק שערה מקשט את השטח. היא שולחת את ידה אל אחורי ראשה, פורמת את קליעת צמתה האדומה. שערה מתפזר סביב, אדום ופרוע, צועק את החופש שלו. היא מניחה את ידיה סביב פיה, ונושמת נשימה עמוקה. פותחת את פיה וצועקת.
-הוא-
הוא מתיישב באיטיות, מושך את מכנסיו כדי להקל על תנוחתו. אוסף את שערו בגומייה שחורה, שמתנגשת בצבע הבהיר של שערו. חיוך עולה על פניו לרגע כשהוא חושב על הדלתות שמראהו פותח בפניו. מדהים מה עושים שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הא?
הוא פותח את הריצ'רץ' של התיק שלו, התיק עם הגב המתכוונן שבזבז עליו חצי מהכסף שחסך ללימוד הנהיגה. חצי מהכסף שהרוויח בארבע השנים האחרונות. לא שהוא הצטער על הקניה, כמובן. התיק הזה היה כל מה שרצה. התיק הזה- והגיטרה הזאת.
הגיטרה שלו חומה, יפהפיה בפשטותה. שונה עד כאב מהגיטרה החשמלית שלו, האדומה והנוצצת. המרעישה.
הוא פורט על ששת מיתריה ביד אוהבת, מניח את אצבעותיו על הסריגים. מיתר שני מלמטה, מיתר חמישי, מיתר רביעי. אקורד Am. הצלילים אובדים ברוח הקלה שנושבת סביב, מייבשת את שפתיו הסדוקות ממילא. שקטים, עדינים. מלאים.
הוא מכווץ את מצחו, שולף מן התיק מחברת בהירה ועט כחול. ידו משרטטת אותיות יפהפיות, זוויתיות, קטנות על השורות הרחבות והגסות.
מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי
מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה
הוא מתחיל לשיר בשקט, קולו חרישי ומהוסס. צלילי גיטרה פראיים עולים במוחו, צלילי יום האתמול.
"אין, אחי, פשוט אין על השיר הזה. אחד מהטובים. אין, אין על הסולו שלך. פשוט אין. מדהים אתה, אתה יודע?"
"תודה." מחייך חיוך רחב, משחק את התפקיד.
"כל הכבוד לך, אתה יודע? אתה כותב עשרות שירים ואף אחד מהם הוא לא שיר אהבה דביק, מגעיל כזה. ממש וואו!"
"בטח, מה שתגיד."
והנה הוא, עם המחברת שלו. המחברת עם שירי האהבה השקטים שלו. מניח את הגיטרה, נוטל את העט. Am, D. חוזר לפרוט בשקט. את המפרט הוא אפילו לא חשב להביא הנה. המפרט מזכיר לו את הלהקה, את החשמלית, את הרעש. את כל מה שהוא רוצה לשכוח.
-הם-
צעקה.
צעקה חודרת את השלווה שלו, את בועת השקט שלו.
הוא מרים את ראשו בבהלה, עיניו מתרוצצות.
קול של בחורה. מישהי בצרה?
מעבר לסלע הגדול מופיעה ערימה אדומה, כמו אש ניידת. לאחר רגע הוא מזהה שמדובר בשיער מתנופף מעל לראש קטן, שזוף עור. בגדים מהוהים, חומים, רגליים יחפות, כמו שלו. כשהבחורה מתקרבת הוא מבחין שני דברים. בחצאיתה- וביופייה.
צביטה. צביטה זעירה בליבו. היא נראית מתריסה, רעשנית, זועקת... ובו זמנית כל כך שברירה. הפרדוקס מבלבל אותו.
היא מתקרבת, צעדיה מאטים כשהיא מבחינה בו.
"מה אתה עושה פה?" קולה מתריס, פוגעני. עיניה מהססות.
מה אני עושה פה? זה המקום שלי, לכל הרוחות. שלי. אחיזתו בצוואר הגיטרה מתהדקת.
"מצטער," הוא מניד בראשו, עיניו מושפלות. "לא ידעתי שזה המקום שלך." קולו מתנגן.
"אוה." היא מבחינה פתאום עד כמה היא נוקשה; גווה זקוף, ידיה משולבות לפניה במגננה. היא משחררת את ידיה במבוכה, משחקת בשולי חצאיתה. "זה לא המקום שלי."
"לא?" הוא נושא את עיניו, והן מחייכות אליה. "חשבתי שזה השלט שלך, שם." הוא מחווה בידו הצידה, אל הסלעים סביב.
"לא, האמת היא שאין שלט." לא ממש חשבתי שמישהו יבוא הנה. "אני מניחה ששכחתי אותו בבית."
"אוי, כמה חבל. אז כנראה שלא תוכלי לתבוע בעלות על המקום, ותאלצי לסבול אותי כאן איתך."
אל תסכימי, הוא מתפלל בליבו. תגידי שזה בסדר ותלכי. נו!
היא מהססת, אך לבסוף ניגשת ומתיישבת במרחק מה ממנו.
לעזאזל, חושבים שניהם.
הוא צובט את המיתרים בידו, עיניו נעוצות בקרקע, מתלבט האם לשאול את השאלה שעומדת בפיו. דקות ארוכות הם יושבים בשתיקה.
"זו את שצעקת מקודם?"
היא מסמיקה. הוא מביט אליה אך ממהר להפנות את ראשו, נבוך. זמן מה שניהם שותקים ורק צביטת המיתרים מהדהדת ביניהם, צלילים שקטים, פזורים.
"כן," היא אומרת לבסוף. לא ממש בלחישה, אבל הוא נאלץ לרכון לכיוונה כדי לשמוע את המשפט הבא שלה.
"למה? את- את בסדר, נכון? לא קרה לך משהו-?"
"לא, אני בסדר," היא מצטחקת. "אני... סתם צעקתי. בשביל הכיף."
"אוה."
שוב הם שותקים, מהורהרים.
בשביל הכיף? מה כיף בלצעוק, לעזאזל? ולמה היא עושה את זה כאן? שתצעק במקום רועש אחר, כאן היא מפריעה לי, הוא רוטן בתוכו.
אלוקים, הוא בטח חושב שאני סתומה לגמרי. 'בשביל הכיף'? היא נאנחת, שולחת את ידה ונוטלת אבן מהאדמה. אצבעותיה משחקות בה, הופכות אותה מצד לצד.
"טוב," הוא מתרומם על רגליו. "היה נחמד להכיר אותך. אני אלך עכשיו, בסדר?" הוא מגחך לעברה. "שתוכלי לצעוק לך כמה שתרצי לבד."
בדרך כלל היא שותקת, בולעת את ההערות ולא מגיבה. אבל הפעם, הפעם... אולי מפני שהיה זה המקום שלה, או כך לפחות הרגישה, המקום בו היא עצמה, רועשת ומשוחררת ולא עצורה כפי שהיא בבית.
"אל תצחק לי." המילים נפלטות מפיה מהר כמו כדור אקדח.
"סליחה?" הוא מרים גבה, גופו פונה לעברה.
"אמרתי, אל תצחק לי."
"אני מצטער, הוד מעלתך," קולו עוקצני.
"אל תצטער," קולה יגע. עכשיו היא מצטערת שענתה. "פשוט... לך, טוב?"
מי היא חושבת לעצמה שהיא? 'פשוט לך'?
"לא," הוא עונה. היא מרימה את עיניה מן האבן שבכף ידה. "הא?"
"אמרתי, לא," הוא חוזר. "אני לא הולך."
אוי, הוא כזה תינוק. "אל תלך. זה לא ממש משנה לי."
"יופי."
הוא מתיישב בהפגנתיות בגבו אליה, מניח על ברכיו את הגיטרה. זה המקום שלו בדיוק כפי שהוא שלה, הלא כן? הוא יכול לעשות שם ככל העולה על רוחו, גם אם יש שם אנשים אחרים. בייחוד אם יש שם אנשים אחרים. הוא מעיף אליה מבט מעבר לכתפו; היא נראית נסערת, הופכת את האבן בידיה הלוך ושוב ושפתיה ממלמלות במהירות.
שיבושם לה.
הוא פורט בעדינות, מהסס בשניה הראשונה ומיד מתעשת. יש לה ציפורים בראש, לזאתי, היא לא תשמע אותו בכל מקרה. מה זה כבר משנה?
מי הוא חושב לעצמו שהוא? חצוף שכזה! מגיע לכאן, אל המקום שלה, וצוחק עליה! באיזו רשות--? טוב, היא קצת מגזימה, כמובן, אבל כזו היא; תמיד מגזימה. או יותר מדי בשקט, או יותר מדי ברעש, היא מזכירה לעצמה. רק אף פעם לא בזמן הנכון. בבית, כשכל כך מתחשק לה לצרוח, היא שותקת, ואילו כאן... דווקא כאן, במקום השליו הזה, הטבעי הזה, דווקא כאן היא אוהבת לעשות בלאגנים. דווקא כאן היא אוהבת לצעוק, לשחרר את כל האכזבות והמתחים שהיא כולאת בתוכה מדי יום בבית, באולפנה... מזל שעכשיו חופש, היא מנידה בראשה. אולי סופסוף יהיה לי קצת שקט.
זה מעלה חיוך על שפתיה. נו, באמת. פרדוקסיאלית שכמותך.
לפתע חודרים להכרתה צלילי הגיטרה השקטים שלו, עם קולו החרישי עד להכאיב.
מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי
מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה
מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה
מבעד לדמעות של פרידה מתוקה.
האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך?
הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי
האמנם, עוד שנים כה רבות אהיה בלעדייך?
האם אוכל לחיות כשאינך לצידי?
"וואו," היא אומרת בהפתעה. הוא קופץ בבהלה. "מה?"
"וואו," היא חוזרת. "זה יפה."
אוי, לא. היא לא הקשיבה לזה, נכון? "תודה."
"בבקשה." יפה, היית מנומסת. עכשיו לשתוק--! "הפתעת אותי." טיפשה שכמותך.
"הפתעתי? למה?"
כי חשבתי שאתה ממש, אבל ממש שטחי. "לא יודעת. אתה לא נראה טיפוס של שירים שקטים."
"אה, כן?" הוא פונה אליה בבוז. "יש איזשהו בחור חילוני שלא נראה לך כמו טיפוס של שירי רוק?" הוא משלב את ידיו על חזהו, סנטרו בולט קדימה.
אופס. "לא התכוונתי להעליב אותך."
נחרת בוז. "לא העלבת." כן, בטח. שקרן אחד. אז למה אתה כל כך ממהר לברוח מכאן, יא אפס?
"טוב. אז סליחה." היא קמה על רגליה, מנערת את חצאיתה מאבק. הוא מתרומם בעקבותיה, מכניס את הגיטרה שלו לנרתיקה, מניח את רצועת התיק לרוחב חזהו, באלכסון.
"סליחה על מה?"
"על זה," היא מחווה בידה לכיוון האדמה. "שהצקתי לך."
"לא הצקת." להפתעתו, הוא מגלה שהוא כנה.
"באמת?" עיניה מתמלאות שמחה וחשד בו זמנית.
"כן. היה לי דווקא נחמד להכיר אותך." זו האמת.
היא מצחקקת. "אין ספק שזה היה מעניין," היא מסכימה. "אני צריכה ללכת עכשיו."
"כן, גם אני. לפני שאבא שלי יהרוג אותי."
"טוב, אז... ביי."
"כן."
היא פונה ללכת משם, מהכיוון ממנו הגיעה. הוא פונה לכיוון השני, ממנו הגיע הוא עצמו, היכן שבאופק מהבהבים אורותיה של העיר. הוא שולח מבט אחרון לכיוונה, ורואה את רעמת שערה האדום נעלמת מאחורי סלע גדול, מתמזגת בצבעה של השקיעה.
-אני מרשה לכם לכתוב מחדש את כל המחמאות-
תגובהתגובות