-הוא-
"איפה היית?" אביו מקבל את פניו במבט כעוס.
"הסתובבתי." הוא פונה לכיוון חדרו, מקווה למפלט.
"איפה הסתובבת? עם מי?"
"אבא, אל תהיה פולני, טוב? רד ממני כבר. הסתובבתי לבד." לא ממש התחמקות אלגנטית.
"מה אתה מחזיק? זו לא הגיטרה ההיא שוב, נכון? הקלאסית הזולה ההיא?"
"אבא, היא עלתה לי שמונה מאות שקל."
"והחשמלית עלתה יותר מאלף חמש מאות! אז מה?"
"אז היא לא זולה." הוא מדבר בשקט, שיניו חשוקות. הפעם הוא לא יישבר. אביו מביט בו לשניה נוספת, מודד אותו בעיניו.
"אני לא מרוצה," הוא אומר, ובנו משיב לו באנחה. הנה מגיע הנאום הקבוע.
"אני יודע."
הוא עוקף את אביו ונכנס לחדרו, טורק אחריו את הדלת הכבידה. רעש הטריקה מהדהד בדירה הגדולה.
לבד, לבד עם עצמו.
הוא מסתובב במקום לא מוכר, ספק חורשה ספק ביצה. פוסע בתוך תעלה מלאה בוץ ומים מזוהמים למראה, מביט בעצים על גדות התעלה, כמטר מעל ראשו. עצי אקליפטוס, הוא מזהה בחיוך קטן. ועשב. המון עשב, סביב סביב לעצים.
שקט שם, אבל שקט בדרך טובה. אין שם צפורים או מכרסמים למיניהם, אבל גם אין שם בני אדם.
זה טוב.
הוא ממשיך ללכת לאורך התעלה, ידיו נעות לצידי גופו ועיניו חוקרות סביב. שקט, שקט מבורך. הכל שקט.
חמים שם, בתעלה הזו, שכתמי שמש מרצדים בה על המים, מסוננים דרך עלוות העלים הירוקה- אפורה. האוויר כבד, מלא בריחות האקליפטוס והמים, וראשו מסתחרר. הוא מטפס מתוך התעלה החוצה, אל האדמה היבשה, ומשתרע למרגלותיו של העץ הקרוב. ראשו מונח על שורש בולט, רגליו ישרות לפניו, עיניו עצומות. הוא נושם באיטיות, נהנה מהצליל הנשמע היטב. מוחו הולך ומתערפל והוא שוקע בתרדמה, נים-לא-נים במקום ההוא, שהוא כמו חלום.
רעם מרוחק גורם לו לכווץ את מצחו בדאגה ולפקוח את עיניו. לא, לא רעם- זה נשמע יותר כמו סופת רעמים. סופת רעמים... שמתקרבת ישירות אל המקום שבו הוא נמצא? הוא נועץ את עיניו בסבך משמאלו, משם מגיעים הרעמים, מנסה לפלח במבטו את הצמחיה הירוקה.
באיחור של שניה הוא קולט מה משמיע את הרעמים, קם מן האדמה ונצמד אל העץ בכל כוחו, רגעים ספורים לפני שסוס חום, ענק, פורץ את הצמחיה וחולף על פניו בדהרה, פרסותיו מכות על האדמה הקשה עליה ישב עד לפני רגע.
הסוס דוהר משם ונעלם בצמחיה, לא לפני שהוא מספיק להבחין כי אין לו רוכב או אוכף, אף כי מושכות מתנדנדים על צווארו.
-היא-
היא פתחה את דלת הבית בשקט, נכנסת פנימה על קצות האצבעות. פנים הבית היה חשוך משהו, קריר ומרגיע לעומת הלהט בחוץ. היא סגרה אחריה את הדלת ופנתה אל המטבח, שם ישבה אחותה הקטנה וצבעה בשקט על שולחן האוכל.
"הי יעל, מה שלומך?"
"בסדר." יעל לא הרימה את ראשה מן הדף.
"מה את מציירת? אפשר לראות?" היא רכנה מעל כתפה של הקטנה.
יעל הסתירה את הדף בכפות ידיה הקטנות והנידה בראשה. "לא."
"נו, בבקשה," התחננה. "תני לי לראות!!"
"לא!" יעל חבקה את הדף בידיה ופרצה בצחוק כשידיים עטפו אותה מאחור והחלו לדגדג את גופה.
"לא, זה לא פייר! אתם שניים נגד אחת!" פסקה בהחלטיות. מנחם, שהתגנב למטבח בחשאי, הסיר ממנה את אצבעותיו. "מצטער, יעל," הוא אמר, "אבל את חכמה ואנחנו לא, אז זה הוגן. את לא חושבת?"
"לא," יעל שבה לצבוע את הדף, "כי גם מוריה חכמה, ורק אתה לא."
מוריה פרצה בצחוק.
"איי," לחש מנחם והתיישב לצידה, "זה באמת כאב."
"האמת כואבת," היא ליטפה את צמתה של יעל ברכות. "מי עשה לך את הצמה?"
"מנחם, כאילו שאת לא יודעת."
"אם כבר מדברים על צמה." מנחם החל לקלוע את שערה של מוריה באצבעותיו הארוכות, הזריזות.
"תודה."
"אין בעד מה, אחות." חיוכו הבהיק בפניו השזופים.
"איפה אבא?"
"בעבודה."
"הוא עובד? היום?"
"כן. מדהים, נכון?" הם החליפו מבטים רבי- משמעות, ויעל הרימה את עיניה בסקרנות.
"מה אתם עושים?"
"מה שאת עושה. אנחנו נושמים, אוכלים, ישנים מדי פעם..."
"מצחיק מאוד, מנחם. על מה דיברתם עכשיו?"
"לא יודע." הוא פנה אל מוריה. "על מה דיברנו עכשיו?"
היא קימטה את מצחה. "אני חושבת שדיברנו על יהושע, לא?"
"מישהו קרא לי?" במטבח הופיע, כבמטה קסם, נער נמוך שהיה העתקו של מנחם. חיוך מאוזן לאוזן היה על פניו הכהים משמש, לגופו מכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו.
"לא קראנו לך, דיברנו עליך. למען האמת, קיווינו שלא תבוא." מנחם זז ופינה לתאומו מקום ליד השולחן,
"אופס, אני חושב שמאוחר מדי. הי, מוריה," הניד אל אחותו הקטנה בראשו.
"הי, 'שוע. איפה היית?"
"בחדר שלי, איפה שאני אמור להיות. ואיפה את היית, סינדרלה?"
"במדבר, שואבת מים, כמו שאני אמורה לעשות."
"כן, רואים," הוא סימן לה לנגב כתם אבק מעל לחייה.
"יעל, תני לי דף," ביקש מנחם. הוא לקח בידו טוש כתום וצייר עיגול על הדף שהגישה לו בת העשר.
"לא הגעת בזמן," אמר בקול רציני למוריה, "ולפיכך, את הופכת ל-" הוא כתב באותיות מרובעות על הדף- "דלעת! ותפקידך הוא להכין ארוחת ערב לאחייך התאומים הגדולים והמורעבים."
"ולי!!" צייצה יעל.
מוריה קמה ממקומה ופתחה את דלת המקרר. "למה תמיד אני הדלעת?" התלוננה כשחצי מגופה טמון בתוכו.
"כי את הכי כתומה והכי עגולה," אמרו מנחם ויהושע בו זמנית.
"הי, יעל יותר עגולה ממני!"
"לא נכון!" מחתה יעל. "וחוץ מזה שאני בכלל לא אוהבת דלעת. אבא!" היא מיהרה לחבק את אביהם שנכנס אל המטבח בצעד איטי.
"איפה היית?" שאלה כשפניה קבורים בבד מכנסיו.
"הייתי בעבודה, חמודה שלי. שלום, חבר'ה. איך היה לכם היום? איפה אמא?"
"אמא לקחה את הקטנים לגן- שעשועים."
"בסדר, אני חושב. הצלחתי לעשות את התרגיל הראשון שלי בעבודה במתמטיקה. נשארו רק אלף וחמש מאות, בערך."
"ואני הצלחתי לפרוץ את הססמא במחשב של מנחם."
"באמת? אין סיכוי!"
"דווקא כן," יהושע הוציא לשון.
"די לריב, חבר'ה. מה יש לאכול, מוריה?"
"אני מכינה לחם מטוגן. הולך?"
"נאכל כשאמא תגיע, בסדר?"
"בטח." מוריה שלפה ביצים וחלב מהמקרר והוציאה מהמגירה לחם. היא החלה לשבור את הביצים וערבבה אותן בחלב, משליכה מבטים אל אביה, שישב ליד השולחן בראש שמוט. מנחם ויהושע עברו לריב בחדר אחר- בחדרה של מוריה, כך זה נשמע, שכן הוא היה ממקום בדיוק מעל למטבח- ויעל אספה את דפיה וצבעיה ויצאה מן המטבח, כמחאה על כך שמוריה מכינה אוכל שהיא לא אוהבת.
"מה נשמע, אבא? איך היה לך בעבודה? מה עשית היום?" אביה היה מוכר בחנות לספרי ותשמישי קדושה.
"או, היה נחמד. מכרתי 'קיצור שולחן ערוך' לאשה שאני חושב שהיתה חוזרת בתשובה. היית צריכה לראות איך הפנים שלה התמלאו באור כשהיא נכנסה לחנות וראתה את כל המדפים העמוסים- היא הבטיחה לחזור שוב," הוא חייך בשביעות רצון.
"וואו, ממש קידוש השם." מוריה הפכה את פרוסות הלחם במחבת.
"כן, ברוך ה'." הוא הסתובב כששמע את דלת הכניסה נפתחת. "הנה אמא שלך."
ברוריה מזרחי היתה אישה נמוכה ומלאה, בהירת עיניים ועור. חיוך עייף היה פרוש על פניה הממוסגרים במטפחת הירוקה שכרכה סביב ראשה. "שלום לכולם," אמרה בשקט. היא ניגשה אל בעלה ונשקה ללחיו. "מה שלומך, דוד? איך היה בעבודה?"
"ברוך ה', ברוך ה', ברוריה. ומה שלומך את?" הוא פינה לה את כסאו, והיא התיישבה בהכרת תודה. "צריך לרחוץ את הקטנים," מלמלה.
"אני אעשה את זה. רק אגמור כאן," מוריה החוותה בסנטרה על המחבת הרוחשת.
"תודה, ילדה שלי. מה הייתי עושה בלעדייך?" קולה של ברוריה נותר שקט, אך נימה עליזה יותר השתרבה בו.
"אולי היית לוקחת פיליפינית," מוריה הציעה. היא העבירה את פרוסות הלחם האחרונות אל הנייר הסופג וכיבתה את האש. "אני עולה לקלח אותם. ביי."
"להתראות, חמודה."
מוריה יצאה מן המטבח, מותירה מאחוריה את הוריה המביטים זה אל זו מעבר לשולחן האוכל. דממה שררה במטבח, עכשיו כשכל הילדים יצאו ממנו, ורק תקתוקו החדגוני של שעון הקיר הפר את השקט.
דוד נאנח, מעביר יד בשערות זקנו המאפיר. "במה זכינו, שיש לנו ילדה כזו," אמר בחיוך.
ברוריה קמה על רגליה בזעף ונטלה לידה מטאטא. "במה זכינו, אתה שואל?" היא החלה לאסוף את הלכלוך מן הרצפה. "אולי מוריה היא פרס ניחומים על יונתן שלנו, שריבונו של עולם לקח לנו."
"מוריה היתה בת נהדרת גם לפני שיוני-" הוא עצר את עצמו. "לפני התאונה."
"אולי אלוקים פשוט ידע שנצטרך אותה בהמשך."
-הוא-
הוא התעורר בחדרו האפוף צללים של ערב, מוטל על הרצפה כשרק מכנסיים לגופו.
"חלום אלים," מלמל בשקט, מתרומם בזהירות. "איי." כתפו פעמה בכאב. "מה השעה?"
הוא העיף מבט אל השעון שלו. שמונה בערב.
"אוי, לא." מבט חטוף בפלאפון אישר את חששותיו- חמש שיחות שלא נענו ושלוש הודעות.
רותם, רותם, מורן, מני ושוב רותם. וכל ההודעות מירדן.
"איפה אתה? אנחנו מחכים."
"זה לא מצחיק, בוא כבר! למה אתה מסנן?"
"טוב, אנחנו מתחילים בלעדיך! אם אתה לא מגיע את תשע אנחנו הורגים אותך מחר."
בטח יש לו הודעות חינם, לזבל.
הוא התלבש באיטיות, נזהר על הפצע בכתפו- תוצאת ההליכה במדבר כשמחשבותיו עמוסות. יצא בזהירות מן החדר, נשען על הקיר. ראשו כאב. הוא הרגיש כמו אחרי הנג-אובר רציני.
"אבא, אתה בבית?" קרא לכיוון הקומה התחתונה.
"מני התקשר," ענה לו קולו העמוק של אביו. "הם אמרו שתגיע עד תשע או שלא תראה עוד אור יום."
"הגיוני," נאנק. הוא ירד במדריגות. "אתה יכול להסיע אותי?"
"בכיף." אביו הפנה את מבטו מעם הטלוויזיה. "אבל לא כדאי שתלבש משהו קודם?"
"אה." כן, נכון. "מה שתגיד."
הוא חזר לחדרו ולבש את חולצתו המקומטת. "אני מוכן," הודיע לאביו כששב לסלון.
"בוא."
הם יצאו מן הבית אל הלילה הרועש של העיר. "איפה הקסדה שלך?"
"פה," הוא הניח את הקסדה על ראשו והתיישב מאחורי אביו על האופנוע שלו, הכחול- כסוף. האופנוע התניע בנהמה שקטה ואדי דלק התערבלו באוויר.
"פוי, מסריח," השתעל.
"אתה לא מריח יותר טוב," אביו החל בנסיעה. "שתית?"
"לא, דווקא לא. ואני לא מסריח, אני מתבגר."
"בטח, מה שתגיד."
הם נסעו אל תוך הלילה.
"כולם להריע- המלך הגיע!"
תרועות קיבלו את פניו של אופק כשנכנס אל הבית.
"הי, חבר'ה," אמר, צונח על הספה הרחבה.
"איפה היית ומה עשית?" חקר מני.
"ישנתי וישנתי," אופק הניח את ידיו על עורפו והתמתח.
"כן, בטח. כל כך הרבה זמן?" רותם הרים גבה חוקרת.
"הייתי עייף. עבדתי קשה היום."
"על מי?"
"חה חה, מצחיק מאוד, ירדן."
"מורן, אני חושב שהוא חולה. לך תביא לו תרופה, בסדר?"
מורן קם ומיהר משם וחזר תוך שניות ספורות, נושא שישיית בקבוקי בירה.
"הרופא אמר שהמקרה שלו קשה, אז הוא מקבל מנה כפולה," אמר, מתעלם מקריאות הגנאי שהציפו את החדר. הוא זרק את הבקבוקים אל הבחורים השרועים סביב על הספות והכורסאות.
ירדן, רותם ומני תפסו את הבירות ביד אחת, מניפים את הבקבוקים כשיכורים.
"לחיי החופש!" קרא מורן בהתלהבות.
"לחיי!" ענה לו מני. הם השיקו את בקבוקיהם זה בזה.
אופק נטל את הבקבוק שלו בידו והצמיד אותו אל שפתיו. המשקה הקר העביר גל צמרמורת לאורך עורפו וגבו, והוא בלע והרחיק ממנו את הזכוכית.
"איפה ההורים שלך, מורן?"
"החליטו לעשות לי חופש. הם ביוון לחודש הקרוב."
"מה שאומר- מסיבות כל יום!!" הודיע ירדן בקול עליז.
"ברור, מה שתגיד, 'מלך המסיבות'. רק תיזהר לא להקיא על השטיח," עקץ רותם, והבחורים פרצו בצחוק, נזכרים בממסיבה האחרונה בה השתתפו שבועיים קודם לכן, לכבוד סיום הלימודים. ירדן השתכר אז והקיא על שטיח פרסי יקר, ממש אל מול עיניה הנדהמות של מאיה- מי שהיתה החברה שלו באותה עת, ונפרדה ממנו יום לאחר מכן.
"לחיי השטיח הפרסי של מאיה!"
"אמן!" הם שבו וצחקו, ואופק עצם את עיניו בייאוש. "חבר'ה, בואו נתאמן, אוקיי?" ביקש, עיניו עדיין עצומות. "תשתו אחר כך."
"מה קרה?" רותם הרים את עיניו מבקבוקו, "אתה לא חולה באמת, נכון?"
"לא, אני לא חושב. אבל מתפוצץ לי הראש ולא ממש בא לי לשתות, אז יאללה, בואו!!" הוא קם על רגליו בתנועה החלטית ופנה אל הדלת המובילה למרתף. ארבעת חבריו השתרכו אחריו בתנועה איטית, נושאים בידיהם את בקבוקי הבירה.
תגובהתגובות