"דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים...."
ראיתי אלמנה בת 20,
ילדים קטנים, יתומים.
צרחות של אם,
שיגונה תכף קובר אותה איתך.
ובכיתי איתם,
והלב שלי נקרע,
כדורש מציאות שטרם נבראה.
מה את אומרת על כל זה,
אל תשאירי את החלל ריק ממילותיך,
הלא,יש בך דעה על כל דבר
לך,השקט הוא אויב
השקט הוא בושה
תאמרי משהו,
רק כדי שאהיה רגועה.
ואומרים שהיא תרגע ותכף גם תתחתן,
והילדים,מזל שלא הכירו,
הם יסתגלו כבר למציאות שנכפתה עליהם.
ואתה,טוב לך,
הרי היית טוב לכולם,
היו לך עיניים שדיברו בשבילך.
אני לא זוכרת מתי לאחרונה,כתבתי משו שכ"כ זר לי בסגנונו ועם זאת מחובר אלי מאוד בתוכנו,
היתיי חיבת לפרסם, מצטערת אם זה לא מספיק ברור.
תגובהתגובות