יצירות של כותבת | יצירות ש-כותבת אהבה

אתה לוקח לי הכל
עומד בפתח ביתי
הוא יפה כל כך
אל תדרוך לי שם
אל תדרוך.
כוס קפה במרכז השולחן
ותה חלש.
שלא יהיה זול,
אצלי כל יום פורים
ואצלך,

בגסות מבורכת
בצווחות של שמחה ואושר
חתמת לי על אישורי השפיות
הִטְבַּעְתָּ בבטני שכולם ידעו,
אני בודדה ושמחה.

ידיים רפויות
שלא מבקשות עוד.
השלמה אכזרית,
עשה שלא תתקבע
רק שלא תקבל מקום של כבוד
אצלי בלב.

למה דחית מנחתי?
השארת אותה
מצחינה בין ידי.
מי יאסוף בחזרה
את שברי ליבי?
מי יאחה את הפצע ששוב נפתח.

ואומרים,
שזה מדויק יותר ממה שאני חושבת.
ונושא את שמי בגאווה
הוא כבר לא יתום
מאז שמצא אותי.
רק אני הפכתי עקרה
מהיום בו מצא.

הם מתחתנים
ויהיה להם טוב.
בית קטן
חיוכים גדולים,
ילדים מתרוצצים
חלומות שטים.

ואין צורך שתבוא להתנצל
ולהתעניין בשלומי,
הכל הסתובב בדיוק רב,
רב מדי.

ולא, אני כבר לא אוהבת
ולא, אני לא כועסת
אפילו לא עצרתי את חיי
להזיל דמעה.
רק רוצה לנוח,
מהמרחק הקטן והסתום בינינו.

מביטה מעברו האחד של התהום,
הפעור זה מכבר
ויודעת

לא מחזיקה בך יותר
ילדה קטנה ונואלת.
את כל הדרכים המצאתי,
גססתי בפיתולים שלא חלמת.

מהיום, את חופשיה ללכת
לבד
בשדות במורדות
היכן שרק תחפצי.
רק אל תבקשי יותר,
ולו לרגע קט
לראות את פניי.
כי הקרב נגמר
והבמה, רעועה מכדי להכיל
אז אל תגיעי לבקש עוד נצחונות
מאישה רפה
שמהיום, גם היא רוצה
לבד.

דרשת קרבתי
וברחתי.
אזקת ידי
והרכנתי ראשי
לאספלט.

יצרתי לי חיים,
דמיונות, אנשים
אהבות וריגושים.
רק מדי פעם
פוקחת עיניי
מקיאה על האספלט.

ועכשיו,
מולך, בין עפעופים והזיות
אני שומעת
דרשת קרבתי לעצמי
דרשת להרכיב אותי,

לשלמות.

שפכתי נשמתי ברחובות
וכלום לא השתנה.
שיכנעת אותי
לצעוק בקולי קולות
וזו בדיוק אותה התמונה.

(בעיניי)

גם המסכים שנקרעו בי
עדיין מבקשים להיתפר.
לא מבינים שלהתכלות הם עתידים
ובעצם, רק אתה יודע
ההרגל, ההרגל.

רק עשה שלא אתחרט,
שהלכתי, עצומת עיניים.
רק שלא תתנפץ עלי
אהבתי השקופה.
שמחפשת קצת מים
להשתיק זעתה.

בסיעתא דשמיא

אז כנראה שאתה יודע
מה שלא הבנתי, שנים.
נמצא במקום
שאני, יודעת רק להריח.

עכשיו,
מוכנה לקבל, להכיל.
לא סותמת
מכילה ונשפכת
בתוכי.

מה יהיה הסוף,
שואלת שוב בדחק.
קופצת בין גגות ביתי
צופה למרחוק,
בתקווה.

ורק כשאתה בא,
אני יורדת אליך.
רק כשאתה מגיע
נעלם הכאב.
אבל אתה כמו רוח חולפת.
מגיע רגע

אכן,
כמו שחשבת עוברים הימים.
וכמו שכבר אמרת,
מתקדמים.

אתה יודע,
כל פעם
שהרגשתי שהציפורניים שלי
מתחילות להישבר,
ואינני יכולה להחזיק יותר.
הערת אותי,
הזכרת לי,
שאפשר, שיש כח,
גם כשלא רואים כלום חוץ משחור.

אז היום,
הסתכלתי קצת למטה,
על הדרך שעברתי,
והתרגשתי, באמת.
איך הקב"ה משנה את הדברים
כביכול בדרך הטבע,
בענווה.

הגיע העת, להיפרד,
לארוז את חפציך,
לפתוח לך דלת,
ולומר שלום.

ואתה יודע,
כנראה טוב ממני.
שאני-שונאת פרדות,
או התחלות חדשות.
אז אתה נשאר,
ודואג שרוב הזמן אראה,
שניצחת.

עכשיו יותר מתמיד,
אני אוזרת אומץ
מסובבת ראשי לזרם
ומחליטה,
אני הולכת.

כָּכָה זֶה נִרְאֶה
כשלימים, הַמִּשְׂחָק גּוֹבֵר עָלֵינוּ.
כְּשֶׁאָנוּ בּוֹחֲרִים בַּדֶּרֶךְ הקצרה, הארוכה.
שצרה, צרה מִדַּי לנשמתנו.

ראה, ראה כֵּיצַד מעינותיי נסכרים
ראה, כיצד נִרְאֵית הָאַהֲבָה
כְּשֶׁלֹּא בּוֹנִים אוֹתָהּ הֵיטֵב.
ראה, כיצד פרועת הַשֵּׂעָר מוֹדָה----
צָרִיךְ לִלְמֹד לְהַרְגִּישׁ

כמו אדם זאב,
מדי פעם.
כמו טיהור תקופתי
שמזכיר לי,
ומתיש את כוחותי
ושוב נולדת מחדש
בדרך כלל יותר גבוהה,
אל אופק, שמתאדם לו
ונשאר.
ויודע אתה,
לא ביקשתי דבר
רק להירגע.
לא ביקשתי דבר,
רק את הכל.

קצת זולגת מעצמי, ומערבבת
בלי לדעת מה.
סחור וסחור,
אולי תסבירי, רק פעם אחת
לעצמך,
מה את מרגישה.

טלפון נטרק,
אנחה רדומה
שום תגובה מהצד השני.
מילים פוצעות,
שנאמרו בלי משים.
ותמיד כולם צודקים
אין שום אשמים,
אז תזיזי את האצבע מליבך
ותוכלי לשמוע,
מה את אומרת.
לנשמה יש ניגון
שלעולם לא תוכל להפסיק,
כל עוד הנך כאן.
עשויה היא מילים מחוברות,
שכל חייך, אתה עמל להפריד
יוצר לעצמך משמעות.

חולות המדבר,
מסמאים מתמיד.
קוצים, שכמו הוצאו ממוזיאון,
גילו לפתע את ייעודם האמיתי.
שירת חטאים
מרגיעה את נשמתי
מחזירה אותה למקומה.
שפיותי המבוקשת,
הנה היא, כבר חוזרת.
תראו,אלו דמעות עתיקות, חנוקות
ששכחו את ייעודן,
ומוכיחות את ההפך.
פני העבר,
על נופיו השונים
מכה בי כרעם,
המבשר על גשמי הברכה
הקורא אלי לשנות את התמונה
להשלים מה שחסר
לחפש

קירות דוממים,
קירות צבועים.
בצבעים המספרים על עליזות
המעידים על חיות ששוטטה כאן.
וגובהם משתנה לצד עומקם
ורטיבות בהם מול שרב כבד.
דוממים הקירות,
לא כן,המצב
הכותב את עצמו
בפנימיות קירות הכפופים לו מאליו,
הם זועקים מבפנים,
ומכוסים מכחול עליז
המתנהג כטיפש,כאכזר.
המתעקש הוא לשוא.
הנה הקיר מתפורר לאיטו,
מתפורר ומחייך
לא עוד צבעים עליזים,
לא

ימים שחולפים,
בין טלפונים ארוכים.
מחשבות מה תגיד,
בפעם הזאת.
שברתי הכל,כדי לרפא אותי
ולהתעורר עוד שנה,שפויה.
(שכבה הוסרה).
בציפיה עטופת יאוש
שמעתי אותך מדבר
אתה איש יקר,חכם,
אך-
קצת דומה.
וכמוהם,עובר.
(צריך להתעורר,
שוב הכל מתפורר)
באותו הקיר,
שוב טיוח שוב צביעה.
בין אנחה למנוחה.
מזיעה קצת ישנה
וקמה בבהלה
להמשיך בעבודה.

רצית שם לצעוק מה אני מרגישה,
אבל,לא הרגשתי כלום
חיכתי להבין היכן הבעיה,
אבל עיניי כבר נעצמו.
וכשרציתי לממש את אותה אהבה,
הבהרת שהיית פה טעות
ושהזמן יעביר לי את מה ששרוט.
ועם השנים מתחלפים הפרצופים
שאותם אני מאשימה
בכל אותם רגעים שנכתבות המילים
אני מסתירה אבל מבינה,
שנשארתי כשהייתי,
והמציאות התקבעה.
וההתרסקות הזאת,
אינה שורפת
והבכי הבא כבר

איזו קרירות נושבת בתוכי,
רוחות של ביקורת בונה
שעושה אותי נשמה טובה,
נשמה מטושטשת ובלועה
מלמעלה נראית אפורה
ובעינכם,דווקא מלמטה.
עכשיו כשלא יוצא כלום
עכשיו,כשהכי קשה
שהתנגשתי באלף דרכים
ולא יודעת איפה בדיוק אפנה.
והפחד שמשתק כל דמיון,
שמחזיר אותי למסלול
דמיון שאול,
שלא יפתחו ויגעו
שלא ישאלו ויהרסו
עם הבכי והשתיקות
עם הכאב שהוא תוצאת

מסתכל וצוחק אך שותק,
שתיקה מבלבלת,
את השמחה מערפלת
את עצמה היא שוב שואלת
ונענית בשתיקה כואבת
עיניה יבשות
היא מיחלת לדמעות
זה הוא שחיספס אותה
וגרם לה להפסיק לבכות.
וכולם מסביבה,
הכל אוהבים
בים המזל והשמחה הם שוחים,
וכל הזמן הם שואלים
פותחים לה את פצעיה השותתים.
היא לא אוהבת
היא רק בורחת
אוהבת כמעט בלי משמעות
ושוב טובעת בחלל ריקנות

פתח צר,
עשוי סדקים.

יש פעמים
את אוזקת ידיים
וחורטת
ימים.

בשביל אור לא מתפוררים.

בסיעתא דשמיא
פצעים פתוחים
לעיני כל גלויים
איך העזת
למה באת,
פתאום.

ועברו כבר ימים
ולילות בהירים
הסתדרתי היטב
בלעדיך.
איך העזת,
להפר שלוותי
לגנוב לי אותי,
לבוא פתאום.

ואתה, צדיק שלי.
אינך יודע
שישנו הכאב
הרי אצלך אכלה אותו כבר אחרת,
ואני גיבורה שלך, יכולה תמיד להיות
גם בלעדיך.
תמים שלי.

ובכוחי לסובב

זכרונות חיים
ותקוות מרגיעות
אהבה דופקת
בידים הולמות.

אספתי גאוותי בידי
באתי עד אלייך
ואתה, ער.
ער, ואינך פותח.

התהפכתי לילות
וספרתי ימים
משכנעת את עצמי
"האמיני לאחרים"
הזמן שופך אור
הפצעים מגלידים
האם מותר לי לא לרצות שיבואו אחרים?

כבר עברו ימים שהם מעל לזמן
ואני מבינה,
דרושים פה גבולות
וצורה לכוחות זוהרים.
אומץ

פניה החרושות קמטים
כמו צוחקות לי,
הגיע העת שתביני
היא עייפה.
לא מבינה, לא רוצה או מתיימרת.
רק שימשיכו המים לזרום תחתיי
רק שימשיכו לחדש בי כוחות.
ואולי למרות הכל, אני אוהבת.
כמו כל הדברים
זה התחיל במסיבת חושים.
חשבתי שאהבת
אך הפער,
מהר מדי שכחת.
רק אני חוזרת מדי פעם לזירה
לחפש באשפתות
אהבה גדולה.
והאמת,
היא נעדרת רוב הזמן.
ולנו,

בימים אחרים
לא ממש רחוקים
הייתי עוזבת.
בבמה קצת גבוהה
אולי יותר מרשימה
הייתי מוותרת לעצמי,
קצת יותר.
אבל עכשיו,
כשהימים קשים
וזה פנים מול פנים
המציאות מראה בלי בושה,
שהיא גם מכוערת.
עכשיו,
כשסימני שאלה
צפים ועולים.
(והתהום מנוקבת)
אין ברירה אחרת -
לנשוך שפתיים,
להאחז.
נשארת.

דמעות ספורות,
מול שמחות אינסוף.
ובכל זאת
שבורה.
דמיונות שאין בהם ממש
מול מציאות מתבהרת.
ועדיין,
מכורה.

מכל הבקשות שבעולם
מכל הרצונות,
עדיין אל אותו הדבר מייחלת
בכל הצורות שמכירה מבקשת-
לא להיות נבוכה.

ובכלל,
נראה שבזמן האחרון
אינך שומע אותי,
לא צוחקת ולא בוכה.
אני יודעת,
שאם אשמע ודאי תאמר לי
כל הזמן הזה,
איך

שוב מתחמקת מהמבטים
שלא נותנים מנוח.
שוב קיטועי מילים
העיקר לברוח.
נשימות קצרות,
לא מוצאת מרגוע.

פעם היה לנו טוב,
היינו מוצאים דרכים לעבור
כמעט את הכל.
והיום, יושבים במרפסת האחורית
ערים בלילות, ישנים בימים.
לא מוצאים מילים.

וזה רק משבר אמון שלי עם העולם,
אומרת בחיוך.
מצב זמני, עובר.
כמה זמן שצריך, לא יותר.

מחליפה מצברים

עינים סגורות,
ולב קפוץ,
דמעות שאצורות
לזמנים בהם מותר,
לשחרר.

עם כל אלה
באתי אליך.
להזכר,
שכל ים
וגם הסוער ביותר.
יש לו חוף,
וסלעים להתנפץ אליו.
להאמין,
שגם מחר אפשר
להתנפץ,
בלי לפחד כלל,

הלוואי.

בסיעתא דשמיא


גם אני רוצה,
לכתוב שיר תודה
לאהוב אותך,
שמחה.
גם אני רוצה.
לשמוע את הלחישות
שמראות את הדרך
לפתוח דף חדש,
בכל יום.
להשלים עם מה שהיה.
וללכת לבד,

כן, אולי זה מוקדם מדי בעיני,
להיחשף לעולם,
אז כועסת.
קצת פחות מסתנוורת
יותר נועזת להסתכל לכל בעיניים.
רוקמת לכל דבר צורה,
כדי לנשום קצת, להירגע.
ולהיחלץ

"דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים...."

ראיתי אלמנה בת 20,
ילדים קטנים, יתומים.
צרחות של אם,
שיגונה תכף קובר אותה איתך.
ובכיתי איתם,
והלב שלי נקרע,
כדורש מציאות שטרם נבראה.

מה את אומרת על כל זה,
אל תשאירי את החלל ריק ממילותיך,
הלא,יש בך דעה על כל דבר
לך,השקט הוא אויב
השקט הוא בושה
תאמרי משהו,
רק כדי שאהיה רגועה.

בסיעתא דשמיא

שורה ראשונה,
בהצגת יחיד
לראות הכי טוב את תזוזותיך
לעקוב אחרי המבטים המתחלפים.
יש לך כישרון
של אחד למיליון.
ואני, רק אחת מאלף
שלוחשת את המילים ביחד איתך
שנמצאת מתחת לרגליך.
ראשך מורם.
ועיניך, מביטות לאופק
שאני ספק נמצאת, ספק נבלעת בו.
וידיך עסוקות בתיקון הקווים
שהתעקמו,
ליצור עולם טוב יותר,
אתה אומר.
אני אדם פשוט,

מילים שלא יוכלו להכיל, מחשבות
שמציירות ציורי ערפל
רגש נסתר, סתום, לא מובן
רק קצהו הקטן של הקרחון.
והזמן, כמו לא עבר
המילים, כמו לא נאמרו
אהבה נטועה בלב
אתה חשוב, ויודע שכך
גם כשאגיד עוד אלף פעמים שלא.
ואולי, הכל אצלי בראש
ציור התאהבות,
רק אהבה זמנית
ורגש נעלם.
רק ענן כבד
שהגשם שבו כבר ירד
וגם החזאים לא צפו שום סערה,
אז מי היה אז משוגע

חשבתי לקוות
לנסות להתנער מההווה
להגשים את החלום
לגעת בעצמי,
ואתם,עומדים שם
בשורה ארוכה,
ארוכה וגבוהה
לא נותנים לי להגיע אליו.
אל תדברו בשפה שלא אבין
אל תהגו חוכמות סתומות
שמרחיקות אותי ואתכם ממני.
חלמתי על חיי
אולי אהבתי את עצמי,לא זוכרת.
הייתי איתו
פרצתי גבולות
ו-אני מפחדת
להיות מה שאסור
להעלות מה שמזמן קבור
שהיה נראה כעניין

אם לפעמים עלתה בך רוח שטות,שאמרה לך שאפשר אחרת-תאמין לה.
מסביב,רואים הכל משתנה.
והרחוב לפתע פסק מלהיות הומה,
לא פוגשים אותם אנשים
כל הפרחים היפים נעלמים.
והכל מתערבב,שחור לבן.
והקסם פג חלף ונגמר.
והריח המוכר אי שם נשאר
והוא לא מבין הוא קצת נסער
בליבו חור לזיכרון נפער.
והוא יודע של"שם",הוא יגיע.
יזיע וילך אבל קדימה.
הוא לבדו ,כבר לא מוקף באנשים.
נוקם

השקט הזה,
משתלט אט אט על חיינו.
השלוה המדומה,
מאימת לכבוש את הלב.
והקשר הרופף,
מתפורר שוב לנגד עינכם.
צעקות היאוש,
עוד חופרות בפצע
ומשאירות אותי קהה
רק חולה מדומה,רק כאילו מרגישה,
מה לי,מה?
בשעות מאוחרות פותחת את הדלת
אתם כבר לא מחכים.
הצלחתי ליצור חיקוי לתפארת
כמו זה שהייתם רוצים.

המשחק שלי שוב נגמר,
ואת הבועה שלי שבר.
נשארתי חשופה,
נבהלת מכל דבר
פוחדת מכל מילה,
אני רק מחכה,
שתבינו שתרצו
בלי שלליבי תכנסו, בלי שאותי תהפכו.
אני עוד חולמת,
בסוף עוד אהיה נבגדת
בגלל הדרך שאני בוחרת.
לא רוצה להכיר בי את הנשברת,
עוד מעט אולי אגיע אל קצה ההר
שמשם אפשר לראות שהעולם לא נגמר
אז אולי אפסיק לטפס
כדי ששוב לא אתאכזב
לא אבין,

חורטת על דפים,
נמתחת על ימים,
נשכבת על צללים,
כי כשהכל נמוך,
אז בורחים
כשהכל רפוי
אז טובעים,
ויש כאלה שלא חוזרים,
עד הסוף הם נשארים.
במיוחד כשאני חושבת
הכל יותר קשה,
וכשלבד,אני נזכרת מדמינת,
כאילו הכל מושלם
והאושר,בי ולא אי שם
ובא מבול ששוטף את הכל,
ומשאיר אותך כך רטוב
ומחזיר אותך לעצמך,
בלי טיפת אבק.
ואולי כך הכי טוב,
אולי

אין דיכאון ושברים
אין זיכרונות, רק קצת סדקים.
יש לך הזדמנות לפניך אפשרות,
וסביבך, שירים בחרוזים.
וסביבך, המוני חיוכים .
כאן בית קברות
כאן מוחים זיעת תחרויות.
של מי הבור יותר עמוק
איזו אדמה יותר חלקה
איזו מגריפה הכי יישרה
טשטשה את עקבותייך
מחתה את דמעותייך
לבור של אבדון,
עם אוויר של שיכרון
ואבק הניצחון.
עד הטעות האנושית הבאה
שתפיל אותך

זה אני מול עצמי
מבחירה
אל תנסה להכניס אותי
למשבצת שלך
כשהלכתי התכוונתי לזה.

אתה חושב שהשגעון הוא קללה.
ואני יודעת, שיש דרך לצמצם אותו
אפשר להנות ממנו
אז היום אל תבוא
היום אני רוצה לבד.

ואני יודעת,
המרחק אולי יגמור אותי
אבל נראה שאין לי ברירה
אינני מכירה דרך יותר טובה.

כן, אתה מבין אותי רוב הזמן
ואולי אפילו אוהב.
אבל לפעמים

ילדונת,
נוגעת יותר מדי,
ומילא זה היה בעדינות.
מי כמוך יודעת
הזמן מתקצר ובתוכו הסבלנות.

רק יומיים,
רחוק מהבית
וכבר אטמים עפים מהאוזניים.

לו רק הייתי יודעת,
שההרים האנשים והריח
יכולים לעשות אותך צורה ברורה.

נראה,
שישנם עוד דברים רבים שעדיף לי שלא אדע
נראה שיש דברים,
ששיא הופעתם הוא חידה, חידה.

בעיני רוחי,
כבר ראיתי אותך
אינספור פעמים.
בחיי הפשוטים
זכיתי, פנים מול פנים.

אל נא תשבור בי מה שנבנה
אל תיתן לי להיכנס לתרדמה

(ארוכה.)

ברחתי מהעומקים,
שכבר נהיה שם קר מדי.
הרשתי לעצמי להיפלט,
אל איזה חוף.
כמה ימים נשמתי עמוק,
ולבסוף הודתי,

בת אנוש אני.

דמעה נקוית,
על לב נפתח.
בלבול, פחד
מול עולם שרץ.

(נשטפת, אליך)

יש דברים,
שאוזן לא יכולה לשמוע.
שלב לא יכול להבין.
ואולי,טוב שכך.
אחרת,מי יודע
מתי הייתי נשטפת אליך.

כל מה שהבטיחו לה,
איננו.
אז היא כבר לא מאמינה.

שולפת ציפורניים,
מטפסת על קירות.
הם לא מבינים מדוע,
הרי הבית מלא בדלתות.

באיזו עליה גדולה, באמצע ירושלים.
ישנו הבית,הבית הגבוהה.
עליו תלויות התקוות.
כבר לילות שהיא חולמת
כבר לילות היא מדמינת
איך נראה הבית הזה.

והיא כבר בסוף העליה,
גוררת צעדים.
מצליחה כבר לשמוע,
את קולות

החלטות בן רגע,
נושמים קצת קצה
צבעים,נופים
אנשים רצים
הראש מתבלגן.

ביקשת לפתוח נקבובית
קצת לנשום,
קיבלת את כל העולם
פרוץ לנגד עיניך
ויכולה כמעט הכל.

כבר לא אותה ילדה,
אם בכלל.
לא אותו התום שאכן,
היה שם בעבר.
העיניים,
לא תמיד מביטות
לא ר(ו)צות לאהוב
את שאינן מכירות.

אהבות קצרות מרגע
נשכחות בן לילה
ושפתי

בורא עולמות ומחריבן,
מוצא את עצמך בכל,
ופתאום נעלם.
הראש למעלה,
לרוב שולט בכול
עד שהרגש יחליט,
למוטט את כל הקומות.
היום זה אתה
ולפני, היה אחר
כנראה שעוד לא למדתי לשתוק,
אז עוד אלמד היטב להתאכזב.
נאלמת דום,
בולעת דימעה,
קצה חיוך עוד יופיע
נתחיל בלשמוע.

חלזונות בלי קונכיות,מעכלים בדידותם
מטפסים על קירות,מחפשים את ביתם.
ואין מי שיזכיר להם שיצאו מרצונם,בעצמם
מי המשיב עלינו את רוח התעיה,המבלבל תמיד.
הדואג להזכיר לי שעוד לא תפסתי את הנקודה
שאני רחוקה גם כשנראה שהייתי קרובה.
ועדיין כאן,
מרחפת השאלה
מדמם בי ריחוק שנחשף
והנשמה מבולבלת משוטטת,אין מוצא.
וטבעת המלך שהשאירה חותמה בי,
אבדה או נסתרת מעיני
ואני בינתיים

הלב מתפקע ממתח,
הראש מסובב מבלגן.
לא רואים כלום
הכל קודר כאן.
אני רוצה לצעוק,
שזה לא בסדר
שאני רוצה לברוח,
שאני לא יודעת.
אני מחכה,
למשהו טהור וקדוש
אך בלב עמוק
המטרות אולי טמאות.
ונמשיך כך להיות,
את החיים עוד לבנות
על אותו בסיס לא ידוע
ובאותו סגנון קבוע,
כי,מי יודע לאן
מי שומע מכאן,
מי יכול להוציא את הראש לעולם
ולהיות יותר

אני דחוקה לפינה,
יושבת בריצפה,
התקרה קרובה
והאויר מכיל גם הוא יודע,
שזה הזמן שלי,
הזמן שלי
לדבר איתך,לשיר
הזמן שלי להאמין בכל,
להסתנוור מהאור,
הנראה כל כך רחוק,
תמיד מלמטה רואים הכי טוב.

שוב נזרקת בצפון,
ואת עוצרת טרמפים.
מחכה כמה דקות
ואז דמעות בעיניים
הוא עוצר בחריקה,
שואל,לאן את צריכה?
בלי לענות, את עולה
אל חלון מלא נופים
אל דמיונות,ושקרים
ובלי שהרגשת עברו רגעים.
הוא עוצר, ואומר,
מכאן,תמשיכי בעליה
אולי יש שם תחנה,
וזה,בדיוק מה שאת צריכה.
מגחכת,הולכת ומושיטה יד
ושוב עוצרת
את הדבר הזמני הבא
הבריחה אל הלא נודע
הגשמת

לאן עכשיו הולכת,
ואיך זה שלא עוצרת,
והדרך מוארת
והשמחה אצלי נשארת.
מתרחקת מהעבר
וחוזרת למה שנגמר,
כל כך רוצה להגיע
מעט החושך שוב מפריע.
מה נשאר,
שמחים,מתרחקים,אוהבים
הכל נגמר,
כמו בועה ורודה מושלמת
מהר מאוד היא מתנפצת.
והכל עכשיו איתי משתנה,
וריחו של האביב בחורף מתגנב,
כי מגשמים יוצאים פרחים
ומהחום פורחים נפתחים
וגם הנפילות,והקור שבחיים
עוזרים

שוב לאותו מקום מגיעה
עם הדרך שלשומקום מובילה
לא מבינה,וכבר לא רוצה
בורחת אבל עדיין קרובה,
מסתובבת סביב אותה נקודה
לך תבין לך תמצא
עוד רחוקה הדרך אל תיפול לאשליה.
בזמן שכולם הלכו
חיפשתי תשובה,
עד קצה העולם ולא מצאתי
לא רוצה ליפול שוב לאהבה
אותה אהבה מבולבלת מכחישה.
וגם אנחנו לפעמים כמו גלים
סוערים עולים ויורדים
וכשמגיעים לעומק שוב שוקעים
ומהרוח