במקרה שמישהו לא שם לב, התחלתי ללמוד. אתם יכולים להציק על הפרקים הבאים כמה שאתם רוצים, אני לא אשים עליכם. סתאאם.. 
מקווה שלא ייקח יותר מדי זמן בין פרק לפרק!!
-היא-
"בואי, תיכנסי," הדס פתחה את הדלת לרווחה. "טוב שהגעת! אני מחכה לך כבר שנים, איפה היית?"
"אחים שלי עשו שטויות במטבח, והייתי צריכה לנקות אחריהם, אל תשאלי," מוריה עקפה את הדס ונכנסה למטבח. "הי, מאור," טפחה על כתפה של חברתה שכבר ישבה שם, אוחזת בידה כוס מלאה מיץ.
"הי, מוריה," מאור הרימה את כוסה בברכה. "לקח לך הרבה זמן להגיע."
"כן, אחים שלי עשו בלגן." היא פתחה את דלת המקרר, חשה כבביתה שלה. "אז למה קראתן לי?"
"מאור הזמינה 'אסיפת בנות'," צחקקה הדס. מאור גלגלה את עיניה.
"לא אסיפת בנות ולא נעליים, רק רציתי להתייעץ איתכן," אמרה ברצינות. "הדס, מישהו בבית?"
"לא, אמא שלי בקניות והילדים בקייטנה של בת דודה שלי, ישתבח שמה. אנחנו לבד."
"אולי בכל זאת נעלה לחדר שלך?"
"מאור, מה קרה? זה לא קשור שוב לבן ההוא, נכון?" מוריה התערבה.
מאור הסמיקה והרכינה את ראשה. "בואו נעלה למעלה, טוב?" לחשה.
הן עלו במדרגות אל חדרה של הדס, שחלקה עם אחותה הגדולה, רעות. החדר היה רחב ידיים, צבוע בנתזים של ירוק כהה ובהיר.הן התיישבו- הדס על המיטה, רגליה היחפות משולבות תחתיה, מאור על הפוף ומוריה למרגלותיה, ראשה האדמוני מונח על ברכיה של מאור ונתון לחסדיה.
"אתמול הייתי בפיצה עם אסנת," פתחה מאור. "הלכנו בערך בתשע. ישבנו ואכלנו בכיסאות הגבוהים, ליד הבר-שולחן, עם הפנים לספריה."
הפיצריה היתה מקום המפגש של הנוער ביישובן. עם הטלוויזיה הדולקת כל הלילה, עם השולחנות הארוכים דמויי הבר- שזיכו אותם בכינוי 'בר-שולחן'- ועם שישה שקלים וחצי למשולש, הפיצריה שקקה חיים בכל ערב במשך החופש. הם התקבצו שם, בנים ובנות, דוסים וכאלו שלמדו בתיכון דתי, להרים יחד כוס קולה לחיי החופש, מדי ערב. חבורות חבורות הם התגודדו סביב הטלוויזיה ושולחן הסנוקר קרוע-הריפוד, כששלום, בעל הפיצריה, משגיח עליהם ממרום מושבו ליד התנור. שלום, העיניים והאוזניים של היישוב, קיבל בברכה כל אחד שנכנס אל הפיצריה, אבל השליך ממנה כל טיפוס שהעז רק לשלוף סיגריה, שלא לדבר על להדליק אותה. ובכל זאת, הפיצריה היתה המקום המקובל ביותר בין בני הנוער ביישוב.
"ואז," מאור החלה לשחק בשערה של מוריה, "ראיתי אותו."
ב'אותו' מאור התכוונה לבחור שראתה שוב ושוב בפיצריה ובסניף, מביט עליה מרחוק ומעולם לא מדבר איתה. אף אחת מארבעתן לא הכירה אותו, אבל הוא תמיד היה שם, בחיוכו השקט ועיניו הכהות והנוצצות.
"הוא ישב בשולחן ליד הדלת, והיו איתו עוד שני חבר'ה, ושלושתם הסתכלו עלינו. אבל הסתכלו באמת, ממש בהו בנו. זה היה מטריד."
"את מכירה את החבר'ה שהיו איתו?" שאלה מוריה בעיניים עצומות.
"אני חושבת שכן," אמרה מאור בזהירות. הדס הביטה בה בעיניים נוקבות.
"הם מהיישוב?"
"כן."
"באיזה שבט?"
"נצח."
"נצח?" מוריה פקחה את עיניה. מנחם ויהושע היו בשבט נצח.
"כן. אחד היה אלי, זה הגבוה, והשני- טוב..." היא השתתקה.
"והשני?" דרבנה אותה הדס.
"השני היה אח שלך, מוריה," מאור אמרה בשקט. "אני לא יודעת אם יהושע או מנחם, כי אני לא מבדילה ביניהם, אבל זה היה אחד מהם."
"פפפ," נחרה הדס בזלזול. "איך אפשר לא להבדיל ביניהם? יהושע הרבה יותר-"
"סתמי, הדס," מוריה הזדקפה. "אל תערבי את הרגשות שלך כלפי אחי בשיחה הזאת."
"סליחה באמת," הדס השתרעה על המיטה. "תמשיכי," אמרה למאור.
"זהו. היינו שם עד עשר ורבע בערך ואז קמנו ללכת. אסנת אמרה שהיא צריכה להתפנות והשאירה אותי לחכות לה ליד השולחן, ואז הבחור ההוא לחש משהו לאחיך באוזן, ואחיך קם והתקרב אליי. הוא נעמד לידי, ונראה לי שהוא רצה לומר לי משהו, אבל הייתי כל כך מבוהלת שברחתי משם מיד,"
"לא היית צריכה," העירה מוריה, "זה רק אח שלי. הוא לא יעשה לך כלום."
"אני יודעת, אבל הייתי פשוט מתוחה. הרגשתי כאילו עוד שניה הוא הולך להתנפל עליי או משהו."
"טוב, אני אדבר עם יהושע ומנחם, ואברר מי זה היה."
"זה בטוח היה מנחם. יהושע בחיים לא יסתובב עם טיפוסים מפוקפקים כאלה." הדס מתחה את זרועותיה.
"עוד מילה אחת ואני לא מסדרת לך אותו," הזהירה מוריה.
"סתמתי."
-הוא-
לא התחשק לו לנגן, אז הוא רק ישב ובהה בשמים מחליפים את צבעם מתכול לוורדרד, ואז לאדום, סגול עמוק כחבורה וכחול כהה כקטיפה. כוכבים הופיעו בשמים מעליו, נוצצים כשומרי סוד. הוא נזכר באחד משיריו הראשונים, שכתב בכיתה ט'.
הלילה כאן, בגינה הפרטית של לבי
רק את ואני תחת תכול השמים
הלילה כאן, מארח לחברה
הכוכבים נוצצים יותר לשניים.
זה, פחות או יותר, היה העיקרון.
הוא נאנח ונשען לאחור, מניח את ידיו תחת ראשו. למשך רגעים ספורים בהה בכיפת השמים ואז נאנח בשנית ועצם את עיניו.
כמה דברים השתנו מאז, הא? בכיתה ט' הוא היה ילד קטן ותמים, עם הבנה מעוותת של העולם שבחוץ. בשבילו, אז, האהבה היתה לא יותר מאשר אמצעי להשגת דברים חשובים יותר- בנות להסתובב עימן, אגו וגוף, לאו דווקא בסדר הזה. הוא זכר את החברה הראשונה שלו, שהצליח להשיג באזור חנוכה- היו לה עיניים חומות וגדולות ושיער שחור עם פס בלונדי. איך קראו לה? קארין, אולי. או משהו אחר דומה. הוא כל כך התרגש אז מכך שנתנה לו תשומת לב, שגלגל את העניינים בלהיטות רבה מדי. בפזיזותו, שניהם כמעט מתו מעודף אלכוהול. מאז הוא לא התקרב לבנות יותר מדי- לא בקטע של חבר-חברה, לפחות. הוא העדיף את המרחק הבטוח של יחסים ללא רגש.
והיום? מה הוא חושב היום על אהבה, בעצם? הוא לא ידע. אהבה לא היתה אמצעי עבורו עוד, אלא אידיאל. מטרה. אבל האם הגלגל מתהפך לחלוטין? האם האגו, הגוף- הם האמצעים להשגת האהבה?
משום מה, זה פשוט נראה לו שגוי. הוא נאנח שוב. עכשיו הוא מבין נזירים.
רוח קלילה נשבה, רמז לסתיו הממשמש ובא. הראשון בספטמבר יגיע בעוד שבועיים וחצי, ומצחו של אופק התכווץ למחשבה על המסדרונות הארוכים והכיתות האפורות. אולי יהיה לו מזל, חשב, ויצליח לתפוס כסא מאחור, ליד החלון.
הוא שוב הלך בתעלה הבוצית, ושוב עלו באפו ריחות המים והאקליפטוס. שוב היה האוויר מלא באובך קליל, וכתמי שמש שוב שיחקו על האדמה. הוא הלך לאיטו במים, עיניו נעוצות הישר קדימה. הפעם ידע מה הולך לקרות, והוא חיכה לכך בקוצר רוח. שתי דקות, חמש, עשר דקות עברו בטרם שמע את רעם הפרסות המרוחק שהלך והתקרב במהירות. אופק מתח את ידיו וכיווץ את שרירי רגליו. רעיון מטורף עלה במוחו- האם יצליח לקפוץ אל גבו של הסוס? אחרי הכל, היו שם מושכות, והוא רכב פעם- הוא קיווה שמשהו מזה נשאר.
הצמחייה נפסקה לשניים בגופו האדיר של הסוס כשפרץ מסבך השיחים. הוא דהר כמו משוגע, קצף בזוויות פיו ועיניו בולטות בחוריהן.
אופק נרתע לאחור מיד. הוא לעולם, לעולם לא יצליח לעלות על סוס שדוהר במהירות כזאת, מה גם שהסוס נראה מוטרף לגמרי. הוא הניח לסוס להיעלם מעיניו, מביט אחריו בתחושה מבשרת רעות. משהו בתוכו אמר לו שהיה עליו לעלות אל גבו של הסוס בכל מחיר, והוא פספס את ההזדמנות. הוא הרגיש איך הצער על כך מוחץ את לבו, דבר שהיה לחלוטין לא סביר כיוון שלא ידע מה היה מרוויח מהעלייה אל גבו של הסוס. ובכל זאת, ייסורי ההחמצה לא עזבו אותו.
הוא התעורר אל האוויר הקר של המדבר, הרוח משחקת בשערותיו ומצליפה בבגדיו.
וואו, איזה חלום דפוק, אלוהים.
הוא התרומם לישיבה ומשך את ברכיו אל חזהו, חובק אותן בזרועותיו. "רק חלום דפוק," לחש לעצמו. הוא רצה לשמוע את המילים כדי לוודא שהן נכונות. "סתם חלום." פתאום קלט שהוא מדבר בקול שקט ורגוע, כמו שמאלף סוסים מדבר אל סוס מתפרע. הוא הניח את ראשו על ברכיו וגנח. עכשיו החלום לא יעזוב אותו.
אופק מעולם לא האמין בכוחות על, אבל הוא בהחלט האמין בכוחו הלא ידוע של התת-מודע, במיוחד אחרי שחלם, שישה לילות בזה אחר זה, שאימו מוכנסת לקבר, ואביו מחבק אותו מאחור ולוחש: "היינו חייבים להיפרד."
הם תמיד היו שם רק שניהם, מעל הקבר, רק הם והקברן. והם מעולם לא בכו. אופק לא זכר שחלם שאימו מתה- היא פשוט היתה נקברת.
יום לאחר שפסקו החלומות, עליהם מעולם לא סיפר להוריו, הם הודיעו לו שהם מתגרשים. הוא הביט בהם נדהם מעל לארוחת הערב שלו, מעביר את עיניו מאביו לאימו ובחזרה. "אוקיי," אמר לאחר כמה שניות. הוא דחף את צלחתו ממנו והלאה. עכשיו הבין למה בחלומות ההם מעולם לא היה רעב.
אימו עזבה יומיים לאחר מכן בלוית עורך הדין שלה, שלא דמה במאום לקברן בחלומו של אופק. זה הרגיע אותו במקצת, עד שאביו כרך את ידיו סביבו ולחש לתוך אוזנו, "היינו חייבים להיפרד."
אופק, אז ילדון בן חמש, הסתובב אל אביו וחבט באגרופו בפניו. "אל תאמר את זה," מלמל כשידיו של הגבר עטפו אותו ברוך.
החלומות ההם מעולם לא חזרו, וגם לא חלומות אחרים, לבד מפעמים אחדות בהן חלם שהוא עומד לבדו על הבמה, בידו גיטרת צעצוע והקהל צועק לו בוז. סקירה מהירה בין חבריו גילתה לו כי הוא לא היחיד, והוא לא שב להטריד את מוחו בנסיון לפתור חלומות כגון זה.
אבל החלום הזה... החלום הזה היה יותר בסגנון של חלום-ההלוויה, החליט אופק. הרבה יותר אמיתי... והרבה, הרבה יותר מפחיד.
-היא-
רוצי, רוצי, בלי לחשוב, בלי לעצור לנשום. רוצי עד שלא תוכלי להמשיך ולו עוד צעד. רוצי עד שלא תחושי עוד את הולם הדם, כי כל גופך יהלום באותה השניה. רוצי עד שלא תרגישי באדמה תחת נעלייך, רק ברוח סביב לגופך. רוצי עד ששרירייך יתכווצו ויצרחו ממאמץ, עד שלשונך תיתלה בפיך יבשה וחסרת תועלת.
היא עצרה בבת אחת, נופלת על ברכיה בעפר. מולה השתרע המדבר, יפהפה וקטלני באורה של השמש הגוועת.
ריאותיה זעקו לאוויר והיא נשמה עמוקות, מנסה להרגיל את גופה מחדש לעובדה שהוא מקבל חמצן באופן סדיר.
לאט לאט נרגעה נשימתה, והמתח בכתפיה רפה. היא הרגישה טוב יותר עכשיו, לאחר שהוציאה את המתח והלחץ בריצה המטורפת שעשתה עד כאן. וכמובן, היא הרגישה טוב כיוון שהיתה קרובה למדבר. למקום שלה. חלקת האלוקים שלי, עלתה בראשה שורה משיר.
מוריה התרוממה על רגליה וניקתה את האבק מחצאיתה, ואז פנתה אל השביל היורד למדבר, כשלפתע צדו עיניה כתם צבע בין הסלעים בצידו המרוחק של המצוק. בדיקה מהירה גילתה כי מדובר באזור ממנו מתפתל מטה שביל נוסף, קרוב אל העיר. סקירה נוספת העלתה כי כתם הצבע הוא מכונית כסופה שחנתה בינות לאבנים, נראית לגמרי לא במקום.
מישהו נמצא פה. במקום שלה. מי?
היא נאנחה ושמטה את ראשה. היא ידעה מי זה, ללא שמץ של ספק.
בגרירת רגליים החלה להתרחק מהמקום. לא משנה כמה היתה זקוקה עכשיו לשקט המקבל של המדבר, השקט שאפשר לצעוק בו מבלי להפריע לאיש, היא לא התכוונה להפר את ההבטחה שנתנה לעצמה.
היא לא תרד למטה, לא כשהוא שם. לא בכלל, בשנה הקרובה. טוב, בחודש הקרוב. אולי.
תגובהתגובות