-הם-
"שוב את כאן."
מוריה הרימה את ראשה בבהלה. "אתה," היא התנשמה, ליבה מקפץ.
"אני." אופק התיישב לידה, עיניו ספק משועשעות, ספק מבכות. מוריה חייכה אליו לרגע ושבה לבהות בנוף הקודר סביבה.
"ללכת?" אופק הביט בה והבין, באינטואיציה שכל כך חסרה לגברים, כי היא זקוקה לבדידות שבמדבר.
"מה?" מוריה הפנתה אליו את ראשה, מתרכזת בו. מה הוא שאל?
"ללכת? את רוצה, כאילו, להיות לבד?"
אה, זה. "לא, זה בסדר. אתה יכול להישאר."
"טוב." הוא התרווח לצידה, מושיט את ידו. "אופק."
"מוריה." ידיה, כרוכות היטב סביב ברכיה, לא זזו. אופק אסף אליו את ידו בעלבון. "סנובית," לחשש לעצמו.
"יכול להיות," חיוך חיוור עלה על שפתיה.
"אופס. לא היית אמורה לשמוע את המילה האחרונה." הוא הסמיק, ספק ברוגז, ספק ממבוכה.
"אבל שמעתי." היא חייכה, לא כועסת. "אני לא סנובית. אני חושבת שלא, לפחות. איך מגדירים סנוב?"
"ברצינות?"
"ברור."
"לא יודע. אדם שמזלזל בפחותים ממנו?"
"או אולי אדם שחושב שיש פחותים ממנו."
"תמיד יש פחותים," הוא משך בכתפיו.
"באמת? מי שווה פחות ממך?" עיניה נדלקו.
"אני לא יודע," כתפיו שקעו. "אבל עובדה שככה זה בעולם."
"'ככה זה בעולם' זה לא תירוץ," מוריה ענתה. "אנשים מפוצצים את עצמם כל שני מטרים, וככה זה בעולם- אז זה לגיטימי? אתה מסכים עם זה?"
"וואו," אופק נרתע לאחור. "תנשמי, שלא תיחנקי. לא התכוונתי להרגיז אותך!"
"לא הרגזת," היא גיחכה. "אני מצטערת. אני פשוט רגילה לוויכוחים כאלה, רציניים, מתלהמים, מהאולפ- מבית הספר," פתאום נזכרה אל מי היא מדברת.
"טוב, אז אני לא," אופק משך בכתפיו. "ואת מפחידה."
"לא, אני לא!" היא מחתה.
"את כן," הוא פסק. "אין לך מה להתווכח. הפחדת אותי."
"אז זה לא שאני מפחידה- זה שאתה פחדן." היא היתה משועשעת.
"אני לא."
"תוכיח," דרשה.
"להוכיח? איך?"
"לא יודעת," היא חייכה בעליזות. "אתה יכול להחליט."
"אני אבקש ממך משהו, ואת תגידי לי אם הבקשה הזאת אמיצה מספיק."
"סגרנו."
אופק היסס לשניה. בתיכון- או בכלל, בכל מקום שהיה בו- בקשה מהסוג הזה לא נחשבה למשהו יוצא דופן, אך הוא לא ידע כיצד תגיב על כך מוריה, שחייתה בסביבה שונה בתכלית.
"אני יכול לקבל את הטלפון שלך?"
להפתעתו, היא נשארה רגועה, בלי להסמיק או להזדעזע.
"בשביל מה אתה צריך אותו?"
"סתם, שיהיה... את יודעת."
"אז זה לא אמיץ מספיק," עיניה נצצו. "אתה צריך למצוא משהו אחר."
לעזאזל איתה.
"טוב, אני אנסה למצוא. אבל-"
"מה דעתך על לרוץ את המדרון הזה?" היא החוותה בידה.
"את נורמלית? צריך להיות משוגע בשביל לעשות את זה, לא אמיץ!!"
"ואני חשבתי שאתה לא מפחד," אמרה באכזבה מדומה. "נראה שטעיתי."
"יודעת מה?" הוא התרומם באחת. "אני עושה את זה אם את עושה."
"יודע מה?" היא חייכה אליו מקום מושבה על האדמה, "כבר עשיתי."
"שקרנית." הוא סקר את המדרון התלול בחוסר אמון.
"דווקא כן. תראה." היא הרכינה את ראשה, מסיטה את שערה כך שעורפה נחשף.
אופק בהה בה, נטול מילים. צלקת עבה נמתחה לאורך העורף, נעלמת בתוך שערה.
"עכשיו אתה מאמין לי?" היא חזרה והרימה את ראשה, מסלקת את שערה מפניה.
"מאמין, מאמין," הוא לחש. מוריה פרצה בצחוק.
"מה מצחיק כל כך?" אופק דרש לדעת. מבט מבולבל הסתמן בפניו.
"הפנים שלך," מוריה נאנחה. "נראית כאילו ראית גופה או משהו כזה."
"זה היה קרוב מאוד, אני מתאר לעצמי," הוא השיב. "ממתי זה?"
"מלפני חמש שנים, בערך."
"כשהיית בת..?"
"שתיים עשרה. אחת עשרה וחצי, למעשה."
"ולמה עשית את זה?"
"כדי לבדוק אם אני אמיצה מספיק," הסבירה.
"אז אני מודיע לך שכן, את אמיצה מספיק."
"או משוגעת."
"בואי נסכם על שניהם." הוא הושיט את ידו, לעזור לה לקום. מבלי לחשוב היא תפסה בידו ומשכה את עצמה לעמידה. "תודה," אמרה. פתאום משכה את ידה לאחור ונרתעה.
"מה?" הוא הביט בה, לא מבין.
"מצטערת," היא לחשה. ידה היתה צמודה אל גופה, מוקפת בידה השניה.
"אל תהיי מגוחכת. מה קרה?"
"לא קרה שום דבר," היא אמרה לאט. "אני רק... אני לא נוגעת בבנים, אתה מבין? קוראים לזה 'שמירת נגיעה'."
"מה שתגידי," הוא חייך. "את לא רק משוגעת, את גם מוזרה."
"לא, אני לא. אתה חושב שכל הדתיים מוזרים?"
"לא, רק אלו ששומרים נגיעה."
"כל הדתיים שומרים נגיעה." הם התחילו ללכת יחד, שומרים ביניהם על מרחק זהיר.
"אני מכיר דתי שלא."
"אז הוא לא דתי. כלומר, הוא דתי, אבל לא לגמרי."
אופק דילג מעל אבן. "מה שתגידי," אמר, והעביר נושא במהירות. "באיזו כיתה את?"
"י"א. אתה?"
"י"ב. איפה את לומדת?"
"באיזה חור, אתה לא מכיר."
"נסי אותי." הוא חייך בביטחון. היא אמרה לו.
"טוב, אז אני לא מכיר," הודה. "איפה זה?"
"בצפון. אתה לומד פה בעיר, נכון?"
"כן," אופק שמח לחזור לנושא שבו הוא בקיא. "אבל אני תכף מסיים."
"רק התחלנו ללמוד," מוריה אמרה בתמיהה. "לפני- כמה, שבוע? שבוע וחצי?"
"זה היה נראה הרבה יותר," אופק נאנח. "הרגשתי כאילו עברו לפחות חודשיים!"
מוריה הרגישה את זוויות פיה מתרוממות לחיוך דק. "אתה בטח מת לגמור את הלימודים כבר," אמרה.
"מה מת? גווע! כבר שתיים עשרה שנה אני מחכה לזה..."
"למה שתיים עשרה? בכיתה א' בטח היית כמו כל הילדים, להוט ללמוד, להכיר חברים חדשים וכל זה... לא?"
"תאמיני או לא, אבל אני הודעתי מההתחלה שאני לא מוכן ללמוד," אופק גיחך. "אמרתי לאבא שלי שאם הוא ישלח אותי לבית הספר, אני אהרוג אותו."
"והרגת?"
הם הגיעו למקום בו התפצלו השבילים, אחד אל העיר והשני אל היישוב בו גרה מוריה. שניהם נעצרו, עומדים במקומם, ממאנים לזוז.
"לא יכולתי," אופק ענה. "היו לי יותר מדי שיעורי בית."
מוריה פרצה בצחוק מתגלגל. אופק הביט בה, מחויך, חש בחום מציף את ליבו. מתוך הרגל הביט בשעונו ונזעק.
"שבע וחצי! אני חייב לזוז, מוריה, מצטער."
"שבע וחצי?" היא נראתה מבוהלת. "גם אני חייבת ללכת... להתראות!" זרקה מאחורי גבה, כבר ממהרת בשביל התלול.
"ביי," אופק החזיר אליה. הוא החל לעלות בשביל המוביל אל מכוניתו.
-הוא-
יד אחת על ההגה, השניה מוטלת מחוץ לחלון הרכב, אופק נהג ברחובות העמוסים. מחשבותיו התערבלו במוחו בזמן שידיו כיוונו את הרכב באופן אוטומטי אל ביתו של מורן.
מוריה, מוריה, מוריה, הוא גלגל את השם במוחו, כמו יינן מקצועי המערסל לגימת יין בחיכו. חתיכת דוסית מצאת לעצמך.
הוא העלה במוחו את תמונתה על האדמה, מביטה בו בשעשוע כשהזדעזע ממראה הצלקת שלה.
חולצה וחצאית ארוכות, נעליים סגורות כאלה, של דתיות. דוסית, בלי ספק.
אבל משהו במראה שלה עדיין הפריע לו, והוא לא הצליח לשים את האצבע במקום הנכון. רק כשכבר החנה את המכונית, צופר כדי שחבריו ידעו שהגיע, נפל לו האסימון: שערה האדום, המשתלח, פזור ופרוע ונופל על גבה בשחרור, זועק חוסר ריסון ומעצורים.
-היא-
אופק. קוראים לו אופק.
מוריה הפילה את עצמה מטה, אל מיטתה, ועצמה עיניים.
שם של חילוני.
כי זה מה שהוא, טיפשה, הטיחה בעצמה. חילוני. ובטח גם שמאלני. ולגמרי רדוד, כמו כל הבנים בגיל הזה. גם כן שמיניסט.
היא התהפכה אל בטנה ופקחה את עיניה. מהחלון נשקפו אליה עשרות כוכבים, נעוצים בקטיפת הרקיע הכהה.
היא שבה ועצמה את העיניים, אך מיהרה לפקוח אותן כשדמותו של אופק עלתה בדמיונה, כמו צרובה אל עפעפיה. הוא חייך אליה, העגיל באזנו זוהר ושערו נופל על גבו.
"לעזאזל," לחשה אל החדר הריק.
היא טמנה את פניה בכרית, נחושה להימלט ממראהו.
"כל הכוכבים נופלים, כל האמיצים עוזבים, כל מי שצעק שותק, כל מי שצחק בוכה..." היא התחילה לשיר, מנסה להשתיק את המחשבות. קולה, מזייף כתמיד, הזעיק לחדר את אחינועם.
"מוריה, תשתקי!!" הילדה צווחה, וקפצה עליה.
"למה? אני לא שרה יפה?" מוריה חייכה אליה, מוחה את הדמעות.
"לא!" אחינועם פסקה. "את שרה מזעזע!"
"מי לימד אותך את המילה הזאת?" מוריה התחילה לדגדג את אחותה. "אה? מי לימד אותך מילים כאלו לא יפות?"
"מנחם!! מנחם!!" אחינועם צהלה, מתגלגלת מצחוק. "הוא אמר שאני אבוא לומר לך שתפסיקי לשיר כי זה שובר לו את החלון!"
"אה, אז מנחם הוא הבעיה כאן, לא?"
"לא, ממש לא," מנחם הופיע בפתח החדר. "את הבעיה, זייפנית שכמותך."
"אני לא מזייפת, אני מלחינה מחדש." מוריה גיחכה.
"כן, שמענו עלייך."
"רוצה חתימה?"
"אני לא אוסף חתימות של לוזרים."
הוא יצא מן החדר.
תגובהתגובות