-היא-
"שלום אמא, מה שלומך? איך היה היום?"
"אני בסדר, חמודה שלי, תודה." ברוריה נכנסה אל המטבח, ועיניה חשכו. "כל כך מבולגן..." עיניה טיילו בין השולחן המלוכלך בשאריות ארוחת הצהריים לבין הכיורים המלאים בכלים, ונפלו על הרצפה הדביקה מפטל. "אני אתחיל בשטיפת הרצפה," החליטה בקול. "ואחר כך אלך לעזור לאחינועם להתארגן למחר."
"אני אעשה את זה, אמא," מוריה אמרה. עיניה של אימה, כבדות ועייפות, ננעצו בה.
"אין צורך, מוריה שלי, באמת," אמרה, אבל עיניה שיקפו אחרת.
"את עייפה, אמא. תכיני לך כוס קפה ולכי לשכב קצת," מוריה הפשילה שרוולים.
"תודה, ילדה שלי. מה הייתי עושה בלעדייך?" ברוריה יצאה מן המטבח, משתרכת בעייפות אל חדרה.
"מה היית עושה בלעדיי?" מוריה לחשה אל הכלים המלוכלכים בכיור החלבי. "אני מניחה שהמבחן במתמטיקה יכול לחכות, נכון? אני אלמד כשאסיים." היא פתחה את המים והריצה בראשה את לוח המבחנים שלה. מחר מבחן במתמטיקה, בעוד שלושה ימים הגשת עבודה בפיזיקה.
היא נאנחה, וידיה החלו מסבנות את הצלחות. במבחן הקודם במתמטיקה היא קיבלה 78, במבחן לפניו 81. לא היה לה זמן ללמוד- אז, כמו עכשיו, היה עליה לשטוף כלים, לקפל כביסות, להשגיח על אחיה הקטנים. היא עשתה כל מה שאימה היתה אמורה לעשות, ולא עשתה.
מאז שיוני נהרג...
חודש. חודש בדיוק לפני בת המצוה שלה.
הוא היה אז בן תשע עשרה, ורכב על אופניו אל העיר, אל חבר שלו. מכונית פגעה בו כשחזר, והותירה אותו שוכב בצד הכביש, שותת דם. גבר ברכב אזרחי שעבר שם כמעט שעתיים מאוחר יותר, הבחין בו והזמין אמבולנס- אבל לרופאים לא נותר דבר מלבד לקבוע את מותו.
כאילו שבאמת הם אלו שקובעים מוות, מוריה חשבה במרירות.
היא תהתה מתי בדיוק נגזר עליו לאבד את חייו. מתי נגזר על הוריה לאבד את בנם בכורם, החכם, המוכשר? מתי נגזר עליה, בת 12 שכל עולמה חרב עליה, לאבד אח גדול, מדריך נערץ, חבר טוב?
היא סיימה לשטוף את הכלים ושפכה מים על הרצפה, משפשפת את כתם הפטל ששפכה שם יעל.
יעל נולדה חודש אחר כך. שיער שחור, סנטר מפוצל, גומות עמוקות... 'היא נראית בדיוק כמוהו,' לחשו "נשמות טובות". 'כאילו באה לעולם על מנת להחליף אותו...' וברוריה מזרחי חייכה בכאב ונסוגה אל תוך עצמה, מתמודדת לבדה עם הפצעים שנקרעו בנשמתה.
להחליף? את יונתן שלה? יונתן, מצטיין הישיבה, בחיר הבנות, הספורטאי המושלם? יונתן, שנפשו עדינה ורכה כשל נערה, שמעולם לא פגע באיש או חיה... שמעולם לא הרים את קולו?
איש לא יוכל להחליף אותו. גם לא יעל, התינוקת המתוקה, שנולדה אל תוך עולם של שתיקות רועמות שחלפו מעל ראשה.
גם לא נפתלי ואחינועם, שנולדו שנתיים ושלוש אחר כך, שניהם אדומי שיער, בהירי עיניים כאמם.
שלושתם הצטרפו אל יהושע, מנחם ומוריה, סוחבים אחריהם מטען של כאב ושתיקה שעטפו את בית משפחת מזרחי.
-הם-
היא עמדה שם, חוששת, לא בטוחה אם שמע אותה או לא. האם לא שם לב או פשוט העדיף להתעלם?
בהחלטה אמיצה צעדה קדימה לקראתו.
"אופק," אמרה בקול. האם הוא שם לב, תהתה, לרעד בקולה? או לפיק ברכיה?
"מוריה?" הוא הרים את עיניו מהגיטרה שלו. "ברוכה הבאה," חייך אליה.
"ברוך הנמצא," היא התאמצה להשתלט על שרירי פניה.
"שמעתי אותך מקודם," הוא שב לנגן כשהיא התיישבה על האדמה, מפנה אליו את ראשה.
"אני חושבת שקשה לפספס אותי."
"זה בטוח." הוא החריש לדקות ארוכות. "אז," אמר לבסוף, "את בורחת מהבית שוב? מה הוציא אותך משם הפעם?"
"אני צריכה להתאמן למבחן במתמטיקה."
"ואמא שלך..?"
"כרגיל," היא עיוותה את פניה. "ומה שכל כך קשה לי זה שהיא לא מבקשת שום דבר, אחרת הייתי יכלה לסרב. הבעיה היא שאני פשוט לוקחת הכל על עצמי, בלי חשבון..."
"ובלי לחשוב על עצמך," אופק קטע אותה, מהורהר. "כן, אני מבין."
מוריה נשענה לאחור. היא הביטה בפניו של אופק כשניגן, עיניו בוהות הרחק, פיו מכווץ בריכוז.
"מחר נר ראשון של חנוכה," אמרה לבסוף.
"מעניין, הוא לחש, והיא ידעה שהוא לא שומע אותה.
היא חיכתה בסבלנות עד שסיים לנגן, ואז חזרה על המשפט.
"נר ראשון של חנוכה? בערב?"
"כן."
"יופי," הוא מתח את ידיו, "אני מת לסופגניה.":
"כאילו שאין סופגניות ברחוב מלפני חודש," עקצה.
"יש- אבל זה לא אותו טעם."
"ברור, אין לזה טעם של חנוכה. זה כמו אוזן המן לא בפורים."
"או מצה עם שוקולד אחרי פסח."
"בקיצור, זה לא זה." מוריה בלעה את רוקה. "אופק?"
"הממ?" הוא נשא את עיניו מהגיטרה שלו.
"פשוט חשבתי- נפגשנו בפעם הראשונה באמצע אלול בערך, אתה זוכר את זה?"
"מעדיף לשכוח."
"חה חה. ועכשיו כבר סוף כסלו- שלושה חודשים! זה המון."
"כן, אבל אחרי הפעם האומללה ההיא נפגשנו רק בתחילת תשרי, אחרי ראש השנה," הוא ענה. "ושימי לב שהשתמשתי בחודש עברי."
"גאה בך. בכל מקרה, זה עבר ממש מהר, לא?"
"כן..." הוא חייך. "את יודעת," התחיל לומר.
"מה?"
"זאת הפעם העשירית שאנחנו נפגשים."
"אתה סופר?"
"אני פשוט זוכר כמה פעמים הייתי כאן, וכמה מתוכן הייתי לבד." שקרן. תאמר את האמת פעם אחת, חתיכת פחדן.
"אוה. עשר? מגניב." היא הרימה אבן והחלה משחקת בה בין ידיה. אופק כבר ידע שהיא עושה זאת כשהיא שקועה במחשבות.
"אתה יודע, חשבתי- טוב- יש לנו מסיבת חנוכה ביישוב, וחשבתי שאולי- אוה, עזוב, לא משנה. אתה בטח תרגיש תקוע בכל מקרה."
"הייתי שמח לבוא," הוא אמר חרש.
"באמת?" עיניה נמלאו אושר.
"באמת."
"נהדר! אז- מחר בשש וחצי? אתה יודע את הדרך, נכון?"
"ליישוב שלך? כן."
"יופי! בשער תגיד שאתה בא למזרחי." היא הציצה בשעונה.
"ניפגש שם."
"כן."
הם נפרדו לשלום בקושי. שניהם החלו לספור את השעות מהרגע שנכנסו הביתה.
-הוא-
"אופק, אחי, אתה שומע?"
"כולי אוזן." אופק נבר בארונו, הפלאפון תקוע בין האוזן לכתף.
"אז ככה. מני התקשר אליי ואמר-"
"מורן, מה השעה?"
"שש וחמישה. אתה מקשיב? אז הוא אמר לי, ושים לב, הרמאים הולכים לנגן היום בערב במסיבת חנוכה!"
"נפלא, נפלא," אופק שלף חולצה תכולה, קצרת שרוולים.
"אתה מקשיב לי בכלל? יש לנו הופעה היום! תתרגש קצת!"
"היום?" אופק נחת על מיטתו.
"היום, היום. בJUMP!"
"לא," הוא לחש. "אני לא יכול!"
"אין לא יכול," מורן נותר עליז. "אתה חייב. JUMP! כל העיר תהיה שם."
"לא," אופק חזר בצרידות. "שום מצב. כבר קבעתי- קבעתי להיום-"
"אוה, יש לך דייט?" מורן הבין. "טוב, אז תאמר לבת המזל שהיא מגיעה לערב קסום בJUMP, עם משקאות על חשבון הבית! תאמין לי, היא תסכים."
"לא, היא- היא לא דייט. אני פשוט הבטחתי-"
"אין מה לעשות, אופק, אתה חייב לבוא. דבר איתה ושלח לי סמס אישור תוך חצי שעה. ביי ילד," מורן ניתק.
אופק חפן את פניו בידיו. "לעזאזל," מלמל.
הוא ניגש אל המחשב שניצב על השולחן, ופתח את האתר של 144. מזרחי, הקליד. הוא הוסיף את שם היישוב ולחץ על חפש. במהירות חייג אל המספר שנכתב שם, לבו הולם.
"משפחת מזרחי!" הודיע קול נרגש מן הצד השני.
"שלום," אופק אמר. "אפשר לדבר עם-"
"'שוע! רוצים אותך!!" הקול צרח אל תוך השפופרת.
"לא, אני צריך את-"
"כן, שלום," ענה לטלפון קול מבוגר יותר.
"אפשר לדבר עם מוריה?" אופק הרחיק את הטלפון מאוזנו, ליתר בטחון.
"עם... מוריה? כן, שניה. מי רוצה אותה?"
"אני... ידיד."
"שניה."
אופק המתין כמה שניות, ואז שבה והורמה השפופרת.
"שלום."
"מוריה," אופק נרגע למשמע קולה המוכר סופסוף.
"אופק!" קולה הפך עליז. "מה קורה? איפה אתה?"
"אני- אני לא יכול לבוא." אצבעותיו התהדקו על הטלפון.
"חבל," קולה עוד נשמע מחוייך. "מותר לשאול למה?"
"יש לנו הופעה של הלהקה."
"אה."
"לא, חכי רגע, מוריה. אל תנתקי!"
"לא התכוונתי לנתק."
"יופי. תקשיבי, אולי תבואי איתי למסיבה שלנו?"
"מה? אופק, אני ארגיש תקועה."
"תשבי עם החברות של הלהקה- הן חמודות, נשבע לך. בבקשה?"
"אני לא קשורה. אני דתייה, זוכר?"
אף אחד לא ירגיש! בבקשה, בבקשה, בבקשה, בבקשה..."
"אופק-"
"בבקשה, בבקשה, בבקשה," הוא המשיך, "בבקשה-"
"אוך, טוב, בסדר. אבל אחרי שתרד מהבמה אני הורגת אותך."
"אין בעיה," הוא השיב, מבסוט. "אני בא לקחת אותך ב- לא, אין לי מושג מתי. אני אברר ואודיע לך." הוא ניתק.
מוריה נותרה עומדת, השפופרת בידה, עיניה קבועות במראה התלויה על הקיר מולה. "מה עשית?" דרשה מבבואתה. הטלפון שב וצלצל.
"הלו," היא אמרה.
"מוריה? בשמונה וחצי, טוב?"
"סגרנו."
"אני חייב ללכת- אנחנו עושים חזרת בזק. ניפגש!"
"כן, ביי." היא ניתקה.
"מוריה, אני מדליק!" קרא לה אביה מבחוץ. מוריה התנערה ויצאה אל החצר.
תגובהתגובות