-היא-
"דחה אדמון, בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה, דחה אדמון- אדמון בצל צלמון- צלמון-" מנחם ניסה להצחיק.
"הקם לנו רועה שב-עה!!" יהושע מתח את המילה האחרונה, מעצבן כהרגלו.
מוריה, מנחם ויהושע התכוונו לקום מכיסאותיהם, אך יעל מנעה זאת מהם.
"עכשיו 'מי ימלל'!" הכריזה.
"מחר."
"עכשיו!!" היא התחילה לשיר. "מי ימלל גבורות ישראל אותם מי ימנה- למה אתם לא שרים?"
"לא כדאי שנשיר," מוריה ליטפה את ראשה. "אולי תשירי לנו שיר שלא מצריך ליווי?"
יעל כיווצה את מצחה, מתלבטת האם מוריה רצינית או צוחקת.
"חנוכיה לי יש, בוערת בה האש," שרה לבסוף.
"ושאה לי בלאט, על כד אחד נחמד," חייך נפתלי. "יהושע, מה זה בלאד? זה כמו שיר?"
"בלאט זה בשקט," יהושע חייך.
"בשקט זה כשלא מדבאים?"
"בשקט זה כשבשקט, טיפש!" יעל התרגזה על שגנב ממנה את תשומת הלב.
"לא מדברים ככה, יעל!" ברוריה התערבה.
"סליחה, אמא."
"טוב, זזנו למסיבה של הנוער," מנחם קם.
"מתי תחזרו?"
"שום מושג, אבא. כשייגמר."
"תהנו, ילדים. מוריה, תשמרי על מנחם."
"חה חה."
הם יצאו מהבית, מתעטפים בפליזים שלהם.
"אז מה, מוריה," יהושע אמר כשצעדו זה לצד זה, "יש לך חבר?"
"יש לי מה?" מוריה נעצרה.
"חבר?"
"לא, ככל הידוע לי. למה?"
"מי התקשר אלייך לפני חצי שעה?"
"סתם ידיד-"
"התקשר אלייך בן? איך פספסתי את זה?" מנחם התערב. "מה הוא רצה?"
"מה זה עניינכם?"
"אם לא תגידי לנו- אני אספר להדס שהתקשר אלייך בחור!"
"אתה רשע מרושע. אין לי מושג מה היא מוצאת בך, אם כבר."
"נו?"
"הוא שאל אם אני רוצה ללכת למסיבת חנוכה בעיר."
"אוווו!" מנחם ויהושע אמרו במקהלה.
"סתמו," מוריה הסמיקה. "אתם חיים בסרט."
"את מסמיקה!" הם אמרו יחד.
"כן, כי אתם זוג סתומים!"
"תסתכלי לי בעיניים," מנחם עצר ולפת את כתפיה של מוריה. "תסתכלי לי בעיניים ותאמרי ש- וואו!" הוא נרתע לאחור. "התאפרת?"
מוריה חמקה מתחת לזרועו. "רד ממני!"
"התאפרת?" יהושע גיחך בזדוניות. "הוא חייב להיות משהו."
"אתם מדברים שטויות, שניכם."
"מי שמדברת," אמרו שניהם יחד. שוב.
"אתכם לאבא," איימה. "אני אגיד לו שהצקתם לי בקשר לחברות שלי."
"מי דיבר עליהן בכלל?"
"הזכרת את הדס, לא? אז תישא באשמה!"
"חתיכת נכלולית."
"נכלולית אחותך."
הם נכנסו אל מועדון היישוב יחד, זרועות הבנים סביב כתפיה של מוריה וידיה סביב מותניהם.
"משפחת מזרחי הגיעה, אפשר להתחיל!" הכריזה הדס, שחילקה כתרים עם נרות בכניסה.
"נר ורוד, בבקשה," יהושע חייך אליה. "תודה."
"אני רוצה ירוק. מה זאת אומרת אין? אז כתום! אדום או כחול? טוב, שיהיה כחול. מעצבנת." מנחם לקח את הכתר שהגישה לו וסחרר אותו על אצבעו.
"מוריה, מה אפשר להציע לך?" הדס גיחכה.
"מקום ישיבה."
"אין בעיה, יש כסאות פלסטיק מאחורה. הי, התאפרת?"
מוריה מלמלה משהו וגררה משם את אחיה הנחנקים מצחוק.
"הבא שישיר קריוקי- בנות, תקשיבו טוב- זה מנחם מזרחי!!"
שריקות ומחיאות כפיים פרצו.
"תודה, תודה, רוב תודות," מנחם עלה אל הבמה, מחייך. "את השיר הבא אני רוצה להקדיש לאחת והיחידה- אחותי."
האחראי על המחשב הפעיל את השיר שמנחם בחר.
"זה היה בסוף הקיץ, האוויר היה חמים," מנחם התחיל לשיר. "הוא רכב על אופניים, לה היה תמים," החבר'ה החלו למחואר כפיים בקצב.
"הוא הזמין אותה לגלידה, היא ביקשה קפה הפוך, הוא לקח אותה הצידה בחיוך, חיוך."
מוריה רצתה לקבור את עצמה באדמה.
"הם היו האוהבים הצעירים, ברגעים הכי יפים של החיים, העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים, ברגעים הכי יפים של החיים..."
רעם התגלגל בשמיים, וכל האורות כבו באחת.
"הפסקת חשמל!" עלזו הבנים.
"הפסקת חשמל!" צרחו הבנות.
מוריה גיששה את דרכה החוצה מהמועדון.
גם ככה כבר שמונה ועשרים.
-הוא-
"אני לא יכול לראות כלום בגשם הזה," הוא רטן, מתופף על ההגה בידיו. "וממש אין לי כח לעשות תאונה עכשיו."
הוא עצר בצד הכביש וחייג אל הבית של מוריה.
"שלום," ענה קול מבוגר.
"שלום, משפחת מזרחי? מוריה נמצאת?" אופק שאל, תוהה איזו טרגדיה עברה על האיש הזה, שכל כך הרבה עצב אפף אל קולו.
"היא לא כאן."
"אפשר לקבל את הטלפון שלה, בבקשה?"
"כן, רק שניה." הקול הקריא את המספרים לאט.
"תודה רבה."
"מי זה?" דרש הקול לדעת.
"אני- אופק. אני ידיד של מוריה. תודה, חנוכה שמח!" אופק מיהר לנתק, והתקשר אל מוריה. "איפה את?"
שלום גם לך. ליד השער."
"את עם מטריה?"
"לא, למה?"
"אני לא רוצה שתצטנני לי..."
"איפה אתה?"
"מחוץ לשער."
"תהבהב רגע? כן, זה אתה. אני באה!"
מתוך החשיכה נפרדה דמות נמוכה, עטופה בחוזקה בפליז בהיר.
"היי," מוריה פתחה את הדלת והחליקה אל המושב ליד אופק.
"טוב לראות אותך." אופק פנה פניית פרסה והחל לנסוע בזהירות. "מאיפה נחת הגשם הזה?!"
מוריה בחנה את השמשה. "נראה לי שמלמעלה."
"גאון."
"אז מה בתוכנית?"
"שניים- שלושה שירי חנוכה, ואז שירי להקה וריקודים. אבל זה בסדר, את שייכת לבנות הלא רוקדות כי אני גם ככה מנגן."
"באתי רק לשמוע אותך, אופק," מוריה אמרה. "לא לרקוד או לשתות."
"את יכולה לעשות מה שבא לך," אופק חייך ברוגע. "רק אל תגידי את זה לחבר'ה שם."
"תודה. תגיד, איך השגת את המספרים שלי?"
"העמדתי את כל השב"כ על הרגליים, כמובן." הוא נד בראשו כלא מאמין. "ראש השכ"ב אישית פתח את 144 כדי למצוא את המספר שלכם.
"אה."
-הם-
"חשבתי שאתם אמורים לנגן!" היא צעקה כשנכנסו, מנסה להתגבר על המוזיקה שרעמה סביבם.
"אנחנו אמורים לנגן. זה דיסק של הביטלס- הם התפרקו לפני 40 שנה."
"אה." היא הרגישה טפשה.
"בואי, אנחנו יושבים שם," הוא סימן בידו. הם נדחקו בין האנשים אל שולחן שניצב בודד באיזור שבין הבר לבמה המוגבהת, עליה נצצו כלי הנגינה.
"שלום," אמר בחור במשקפי שמש כשהתקרבו. "אני מורן."
"מוריה," היא חייכה בהיסוס.
"הטיפשים שם הם מני, ירדן ורותם," הוא החווה בסנטרו אל שלישיית בנים שעמדו עם כמה בנות וצחקו.
"מגניב."
"הם התיישבו, ואופק הלך להביא להם שתייה ("רק קולה! אל תשפוך פנימה כלום!"), מותיר את מוריה ומורן לבדם.
"אז את הבחורה המסתורית," הוא אמר, לא שאל.
"ה-מה?!"
"זו שאופק כל הזמן מבריז מחזרות בשביל לפגוש, לא?"
"אה, אולי."
"בינגו." הוא חייך, כנזכר בבדיחה פרטית.
"מה?"
"הם," הוא שב והחווה אל הבנים, "התערבו איך תיראי."
"הם-" מוריה החלה לצחוק. "אנחנו לא ככה. אנחנו רק ידידים."
"אופק אף פעם לא הביא לכאן את החברות שלו," מורן ציין. "את הראשונה."
מוריה נותרה חסרת מילים.
"טוב," התעשתה לבסוף. "אני- אני צריכה לדבר איתו על זה."
"תעשי את זה מהר. בחיים לא ראיתי אותו ככה- הוא... הוא..." מורן חיפש את המילים המתאימות. "הוא חולה אהבה. אני תופס אותו מחייך סתם, בלי סיבה, דברים כאלה. אין לי מושג מה באמת הולך ביניכם, אבל..." הוא לא סיים את המשפט, כי המוזיקה השתתקה באחת וגבר על אל הבמה.
"קבלו אותם, חבר'ה- קבלו את הרמאים!!"
"חייב לזוז," מורן חייך. "נדבר."
מוריה הביטה אחריו כשעלה אל הבמה, מאחוריו משתרכים שלושת הבחורים האחרים. אופק חלף לידה בריצה, שולח אליה חיוך חטוף.
הם תפסו את מקומותיהם ליד הכלים, והתחילו לנגן. לקח למוריה כמה שניות לזהות את "סביבון סוב סוב סוב" בגרסת הרוק שלה, וכשזיהתה היא לא יכלה שלא לחייך חיוך גדול.
"הי," ניגשו אליה שתי בנות פתאום.
"אני רז וזו נוּר," אמרה הגבוהה. נור חייכה אליה. "את ואופק... ביחד?" הן התיישבו לצידה.
"מממ," מוריה מלמלה. "לא, לא ממש."
"אוה." רז נראתה מאוכזבת. "טוב- אז מה את אומרת עליהם? לא הכי מקצועניים, אבל-"
"אני חושבת שהם מגניבים."
"כן? טוב, אז מה דעתך על המתופף? הוא, כאילו, פנוי-"
"אממ. אני חייבת ללכת לשירותים."
"זה שם."
מוריה מיהרה לברוח לכיוון אליו החוותה רז.
תגובהתגובות