מלחמה

אני יושב באותה תנוחה מתורגלת, אוזניי כרויות לשמוע כל רחש ערות.
אני כותב אות אחר אות, מצרף מילה למילה, תופר משפטים בחוט של כסף, רוקם חיים בחוט זהב. מנורה דלוקה מאחוריי, מאירה את החדר באורה הצהוב, החמים, אבל לבי קר וריק, והאור היחיד בו הוא אורו הבודד של הטירוף.

הטירוף. חברי הטוב ביותר שהוא גם אויבי הנורא והבלתי מנוצח.
הטירוף והאהבה, כמו יין ויאנג, רע וטוב, אינם מסוגלים להתקיים אחד בלעדי השני. האהבה, שמרחיקה אותי מאנשים בכדי לשמור עליהם, והטירוף, הטירוף האנוכי שמחזיר אותי בחזרה.
בחסות החשיכה מותר לבכות. בחסות החשיכה הכל מותר. רק לצחוק, לצחוק אסור. בחסות החשיכה קולות נישאים למרחק והצחוק, הנתון תחת מעטפת הטירוף, עלול להסגירני כשפוי.

אני בוכה. דמעה אחת נוזלת על לחיי, עד שאני אוסף אותה בלשוני. כשהשחר עולה, אני צוחק. צוחק בטירוף, בשפיות נוראה.
ידידים אין לי. כבר זמן רב שאין לי. גם אוהבים אין לי. אין איש הדורש בשלומי, איש המעוניין בטובתי.
אך אני אוהב.
לבי כואב וצורב כשאני חושב על האהבות שלי, שעליי להשאיר מאחור.
ערפל אדום מסתיר אותם ממני. אהוביי.
ערפל אדום וכאב, שמתפשט מלבי אל שאר אברי גופי.
ועם הכאב שמתפשט, נסוג הטירוף.
הטירוף. חברי הטוב ביותר שהוא גם אויבי הנורא והבלתי מנוצח.

השפיות אוחזת כעת באבריי המרוטשים, הדוממים. הטירוף ניצח בקרב הזה, והאהבה תחכה לקרב הבא. לקרב הבא במלחמה האין- סופית בין טירוף ואהבה, יין ויאנג, טוב ורע.
וכשתסתיים המלחמה?
כשאוותר לבדי, ורק האהבה מארחת לי לחברה, או רק הטירוף פושט בעצמותיי, אזיי אפסיק גם אני להתקיים.
ומה ערך להם, לחיים, ללא טירוף ואהבה? ללא אהבה וטירוף?
מה ערך לו, לטירוף, אם אין בו אהבה, ומה ערך לאהבה אם איננה מטורפת?

עיוורון פושה בי. איני מבדיל עכשיו בין יום ללילה, וגם ההבדלים בין טוב לרע מיטשטשים. שניהם יושבים משני צדיי, הטירוף אוחז בידי הימנית והאהבה בשמאלית.
יחדיו, שניהם מניחים אותי על האדמה ועוצמים את עיניי.