זכרונות חיים
ותקוות מרגיעות
אהבה דופקת
בידים הולמות.
אספתי גאוותי בידי
באתי עד אלייך
ואתה, ער.
ער, ואינך פותח.
התהפכתי לילות
וספרתי ימים
משכנעת את עצמי
"האמיני לאחרים"
הזמן שופך אור
הפצעים מגלידים
האם מותר לי לא לרצות שיבואו אחרים?
כבר עברו ימים שהם מעל לזמן
ואני מבינה,
דרושים פה גבולות
וצורה לכוחות זוהרים.
אומץ לשים חוצץ בין דמיון למציאות
בין אהבה להרגל מרגיע.
וביני לבינך.
תגובהתגובות