בס"ד
אני לא האח שייחלת לו,
אני לא הבן שאמא ואבא ציפו לו.
אני שופע ביטחון עצמי מעושה, יודע-לא יודע
שאין לי ביטחון כלל.
כן כבוד הרב, מה לימדת את התלמידים שלך היום בישיבה?
מסכת בבא משהו?
בחיים לא הצלחתי ללמוד עמוד. המילים בילבלו אותי.
אהבתי יותר לשחק כדורגל. להכין מטוסים מנייר. להציץ על הילדות שקופצות חבל בחוץ מהמרפסת.
אתה ניסית ללמד אותי, ישבת איתי שעות לפני הבגרות, הדבר הרחוק הזה, התעודה ההיא...
מה שלא הוצאתי בסוף. והמוח ריק. באמת שהייתה לך סבלנות.
אם לא היית כזה מלאך עוד מילא, ניחא, אבל אתה סמל כל הטוב.
אני לא יודע ללמוד. אני יודע לטאטא את המסדרונות במתנ"ס אבל לא להלחיף נורה שם אז אני רק מנקה
לא איש אחזקה.
תמיד היית עילוי אחוי'ה, מלך הכיתה, מלך הסניף, מלך כל מקום שרגלך דרכה.
ואני תמיד הייתי יושב בצד, מכלה את הכאב שלי בעוד פיתה עם משהו.
מקור הגאווה של אמא ואבא. מקור הגאווה של כל האחים.
ורק אני הולך אחרי הצל שלך, ומנסה לתפוס פירורים ממנו.
התחתנת צ'יק צ'אק, עוד לפני שהורדת את המדים.
תואר בהוראה, עבודה, ילדים, בית לתפארת.
ואני עדיין נדחק למרפסת הסגורה בבית של אבא ואמא.
החדר שלי מימים שעוד ציפו ממני למשהו.
מימים שעוד הייתה תקווה, שלא חשבו שהכל אבוד.
מנסה לקום בבוקר לביה"כ, ולא מצליח. מאחר לעבודה.
אתה בשעה הזאת כבר מזמן אחרי תפילה בהנץ, מפזר את החמישיה הפותחת בגנים.
כמה שהם יפים... כמה שהם חכמים... כמו שאתה היית.
ואני תמיד הייתי כדור קטן ממולא קש.
את כל העולם ניסית להכיר לי, כל מי שחשבת שיש סיכוי שתסכים,
וכולן ברחו אחרי חמש דקות ועוד צילצלו נעלבות "למה חשבת שאני מתאימה ליצור כזה?"
אני אוהב אותך אחי, באמת, זה לא אתה אשם, זה אלוקים, איתו יש לי הרבה מה לדבר.
לפעמים אני הולך לגג של הבניין ומתפלל, כמו שולי באושפיזין
שאף אחד לא יראה ויחשוב שאני עוד יותר אהבל ממה שאני.
מרים ידיים למעלה וצועק. לפעמים סתם "אאאהההה"
לשחרר את כל מה שעצור בי.
לפעמים אני יושב שם, מדבר אלייך בלי קול, רק עם השפתיים,
שתיתן בי קצת חכמה בינה ודעת, שתעזור לי הפסיק לשתות ולעשן
שאני אמצע עבודה נורמלית, ואם אפשר שגם תמצא לי כלה
אני מחפש, באמת, עושה הכי הרבה השתדלות שאפשר.
אבל אף אחד לא רוצה קטר עם ריח של ערק שעוסק בפינוי פחי פלסטיק במתנ"ס.
10 קבין של חכמה ירדו למשפחה שישה מינימום נטל כבוד הרב אח שלי
אלפית אני, חלקיק כלשהו, והשאר התחלקו בשאר.
אולי אני לא כל כך טיפש, אולי למדתי להיות כזה
כי זה מה שאמרתם לי שאני.
כי תמיד הייתי צל.
כי תמיד רציתי להיות כמוך אחויה,
אז לא ראיתי מה אני בעצמי.
ריבונו של עולם, הרבה יצורים בראת בעולמך,
את ההולכים בראש, את אלה שבאמצע, את אלה שבסוף,
ואת אלה שמלקטים את הצללים של כולם
ואת פירורי הצללים, ומחפשים את התלם שלהם.
את התלם שכל פעם צעקו עליהם, "לכו בתלם".
אבל איך מוצאים את התלם הזה?
אני מנסה ללכת בו, וכל פעם אני נוטה לצדדים,
רץ אחרי הצל שלך מאחור אחי, ולא מצליח
לבנות את עצמי, כפי שאני.
שמעתי פעם שיר, על דרך ארוכה ומפותלת, על הנופלים והקמים.
מחר אני אקום.
אבא, תתקשור לי עוד היום סטיקלייטים על העצים שבתוך התלם.
ותוריד את התמונות של אחינו מהשלטי חוצות באיילון של התלם, הם גם ככה אצלי בלב.
תגובהתגובות