נמאס לי. נמאס לי לצעוד לבד לטרה.
נמאס לי לראות איפה הייתי פעם, ואיפה אני היום?! לאן נעלמתי?
נהפכתי להיות שבר כלי מכל הצעקות, הקללות והאיומים. נמאס לי.
נמאס לי לחשוב שדווקא הדבר שפעם הכי התחברתי, היום אני כבר הכי שונאת!
כי הם יצאו מפרפורציות, זה כבר בא על חשבוני.
עד כאן!! אני זועקת והם לא שומעים אותי. מבינים אותי.
נמאס שבשום מקום לא מצליח לי.
דווקא ברגעים הכי טובים, אני בוכה ומתפללת שיעבור- כי אין לי עוד כוח נפשי.
דווקא במקומות שהכי צריך להרגיש בנוח, אני סובלת..
נמאס לי שאין פה הגדרות איך חיים, שכל אחד חושב שהוא אלוהים.
ואם כבר אלוהים, אז אני.
נ"ב.. אלוהים? אתה קיים בכלל?!
תגובהתגובות