היי, מה נשמע?
באמת, ספרו, אני רוצה לדעת.
ספרו איך עבר השבוע... מה אתם עושים בחופש? ביליתם עם חברים? התחלתם להשקיע במשהו שלא הספקתם במהלך השנה? ספרו...
אני מכירה מישהי, רכה כל כך כמו אפרוח שתמיד שואלת מה נשמע. החיוך שלה חמים ורך. העיניים שלה אוהבות ורכות. אפילו השיער שלה בלונדיני ורך, עוטף אותה ואת כל מי שמביט בה בחום. וכשהיא שואלת מה נשמע, הרכות הזו עוטפת ומחבקת מבלי לגעת וברגע הזה תוכלו לדעת שאתם בטוחים.
אל תפחדו, היא תמיד תבין. תביטו בעינייה, הן ירוקות ועמוקות. בכל פעם שתביטו יהיה להן גוון אחר, אישיות אחרת. הן יתאימו את עצמן אליכם אם תרצו בכך...
ספרו לה הכל, כמו שאני מספרת. היא האדם הכי קרוב אלי. אבל הכי כיף שזה קרוב בחיבוק. אני אוהבת את החיבוקים שלה. לפעמים כשאני מחמיאה לה מחמאה, כזו אמיתית וכנה שמצליחה באמת לרגש אותה, אז היא מחבקת אותי. לפעמים אני מציירת לה ציור מושקע או מפסלת פסל, כזה מושקע שכל פרט ופרט עוצב ביד יציבה ומלטפת ואוהבת. גם אז היא מחבקת אותי.
הלוואי שהיא הייתה מהאנשים האלה שנותנים נשיקות על המצח. או על הלחי. הייתי רוצה לקבל חיבוק עם נשיקה. או בעצם, הלוואי שהיה לי תפקיד במחזה בו אצטרך להתנשק נשיקה ארוכה עם אחת הדמויות. ואז אספר לה על התפקיד ואגיד שאני מפחדת ממנו כי אף פעם לא התנשקתי. והיא תביט בי בחיוך החמים שלה שיהפוך פתאום למעט שובבי. ואז תקרא לי לגשת אליה ותאחוז בידי, ואז מהר לפני שאספיק להוציא עוד מילה, שפתייה כבר יונחו על שפתי. וודאי גם הן יהיו רכות וחמימות כמו כל חלק אחר בגופה. ואני אניח את ידי מסביבה ואלטף את שיערה, ארגיש כמה שהוא רך למגע יותר מלמבט. ואחבק אותה חזק, כדי שאוכל לספוג את כל החום שלה ולהעניק לה קצת משלי. והיא גם תחבק חזק. ואני אדע שאני בטוחה ושהכל בסדר, היא שומרת עלי.
ובסוף, כשתרפה היא תעמוד מולי ותחייך. אני ארצה להמשיך אבל לא אעז לעשות דבר. אני אביט בה ואראה שהחיוך שלה הוא לא החיוך שאני מכירה. השיניים מתהדקות חזק וקצת חורקות והקצוות של הפה קצת עקומים. הגבות שהיו זקורות קודם באושר התכנסו פנימה, שוקעות אל תוך עינייה. יש דמעה שזולגת מהעיינים הירוקות המבריקות ומנצנצת על הלחי הרכה. היא תתחמק בריצה ותשב על הכסא שלידה. היא תטמון את פניה בידיה ושיערה הבלונדיני יעטוף אותה מכל הפינות. היא תיראה כה שברירית ורכה ואני אגש כדי לחבק אותה אך היא לא תתן לי. תחילה היא תגרש אותי בהנפת יד ולאחר מכן היא תרים את מבטה. ובאותו הרגע יהיה על פנייה מבט מאיים, כועס, מבולבל... כזה שלא חשבתי שפניה יכולות להביע. ואני לא אוכל לעשות דבר, רק לשבת מולה ולנסות לתאר שוב בעדינות כל איבר בגופה, כמה שהיא יפה, למרות שהיא בוכה.
לא. המקרה הזה לעולם לא יקרה. היא חכמה מדי. גם אני לא יכולה לאפשר את זה, זה אסור. אנחנו לא יכולות. אין לנו סיכוי. זו תקוות שווא..... אבל אני אמשיך לקוות, כנראה לנצח.
תגובהתגובות