צמודה לאדמה הרטובה היא נשמה מלוא ריאותיה, שאפה לקרבה את ריח הטל של הלילה. תמיד חלמה להעביר לילה תחת כיפת השמיים, רק היא והטל המטפטף קלות בלי שירגישו בו. תמיד חלמה, אך מעולם לא העזה לבצע..
עד שלא היה דבר שיעצור בעדה.
עד שכָבה בה דבר מה, ובכיבויו כמו הצית בה אש שלא ניתנת לריסון.
עד שחלום אחד שפעם בתוכה, נשרף לאפר, ואבד. יצא מתוכה בשטף דם נמהר. גורל קטן, זרע עדין, שנטמן בה. ואיננו. ורק היא וכאבה והאש, לבדן.
כמו פרח רך, המקפל עלעליו לעת ערב, התכנסה לתוך עצמה. יש שיאמרו שחיפשה בתוכה דבר מה. כאילו אם תחפור ותדרוש ותתלוש שכבות בציפורניים מדממות, כאילו כך תמצא בתוכה את שאבד לה. רסיס קטן, שהאמינה שעוד נמצא בתוכה. כי תקווה לא נשטפת במים. אש לא מכלה אהבה. וכל כך הרבה אהבה יש בה וייאוש וכלייה ושטף דם שלקח הכל ללא שוב. ללא שוב..
שכובה על האדמה, מכוסה טל ויגון. נשימה עמוקה, כואבת, מייחלת. הקשיבה לפעימות ליבה. שמעה בצלילן הד, קול פעימות קלות שלא נמצאו לידה כעת, אך ידעה שטמונות הן בתוכה. כמו שטומנים גבעול קטן באדמה, זרע שיניב פרחים, אם רק תאמין שהוא שם. היא הקשיבה, וידעה, כ"כ ידעה, שהוא שם. מחכה לצמוח, לפרוץ. לא עוד אש מכלה, לא עוד שטפונות הורסים. רק היא והטל והזרע, שצומח אט-אט, בתוכה.
תגובהתגובות