צמודה לאדמה הרטובה היא נשמה מלוא ריאותיה, שאפה לקרבה את ריח הטל של הלילה. תמיד חלמה להעביר לילה תחת כיפת השמיים, רק היא והטל המטפטף קלות בלי שירגישו בו. תמיד חלמה, אך מעולם לא העזה לבצע..
עד שלא היה דבר שיעצור בעדה.
עד שכָבה בה דבר מה, ובכיבויו כמו הצית בה אש שלא ניתנת לריסון.
עד שחלום אחד שפעם בתוכה, נשרף לאפר, ואבד. יצא מתוכה בשטף דם נמהר. גורל קטן, זרע עדין, שנטמן בה. ואיננו. ורק היא
