--

לילה מחוץ לחלון האבן.
ואת עוד מביטה, שותקת.
הוילון לא חושף את צמרת העץ
הנוקשת על החלון, מבקשת להיכנס,
ומחר עוד רחוק.
ואיש לא רואה.
את מסתובבת חסרת מנוחה,
מחפשת את הסוף.
ועוד לא בא הבוקר.
ורוח חודרת לך לעצמות,
בשעות האלו של לילה,
כמו מעולם לא הרגשת אותה.
ובכלל,
כל השעות האלו,
כשבחוץ עוד חושך,
וצרצרים גורמים לך תסכול.
וכלבים נובחים רעבים.
והטלוויזיה של השכן דוממת.
נדמה שהסוף לעולם לא יהיה.
אז את מתיישבת באנחה על הספה שלך,
שהרבה אנשים ישבו עליה,
מתחממים ממרק או מילים טובות,
וחושבת לך שאולי הגיע הזמן לוותר.
והבוקר מחכה לך בפינה,
רק את זה את לא יודעת.
רק את זה.