אצבעותיו רוקדות
על קלידים לבנים,
וצלילים עפים
בחלל החדר
האדיר.
נושך הוא שפתיו,
רגליו בתוך הקצב,
ועיניו מרחפות
בעולם מקביל
של שקט.
עד כמה השקט
מתמלא בי
עכשיו.
עד כמה החיוך
מתכוון לתוך
הכתב.
צעדים קטנים
בתוך מקום
משלנו,
בו השיתוף
ממלא חללים
שידענו.
תגובהתגובות