כשהנפש משתפכת,
מתוך ליבי זורמת.
טהורה היא ויפה,
עדינה וחשופה.
והכל זוהר... ונוגה.
מתנגן, ואת הלב שובה.
ולפתע יותר קל,
פחות כואב ומבולבל.
אז מדוע שוב היא מסתתרת,
מאחורי מילים פשוטות,
מאחורי הרים של הבל,
וערמות של מסכות?
כמו לשלוח יד רכה,
לארנבון חמוד.
ולקוות שיישאר,
אך מראש, זה כבר אבוד...
תגובהתגובות