בגדים
רסיסי זכרונות עטופים בבדים.
תפר
ועוד תפר
שורה של אירועים שזורים בתוך שק בלוי;
כאב של ילד.
דמעות כלואות
בתוך חדר אדום עם סורגי אוורור.
רק שהבית לא יוצף במלח העיניים,
הרגשה מזוייפת של שחרור
לו רק יכולתי לרוץ אל המרחב הירוק;
חיוך של יתום.
ועם הימים הרגשתי שהגיע הזמן לפתוח את הדלת.
כמו שעשיתי אז, כשהוא הגיע
נכנס בסערה וערבב את החוטים
וכשיצא, פחדתי להופיע
נשארה רק לחלוחית של געגועים.
פחדתי מהריח הכואב
מהטוב שיבוא אם רק ואעז לנשום;
ראיתי את הבלגן, הערבוב שלא נגמר
מדלגת בדרך על הנקיון,
על שארית התום.
אני חושבת שאני יכולה, לו רק ארצה
לפתוח את העבר
לתת לדמעות להתפוגג באוויר
לקבל את הגעגוע שחדר.
להתחיל לתלות את הכביסה בחוץ
להחזיק את היום, לתת לו שם
ובסוף, גם אנחנו נצליח
ללמוד לרקוד בגשם
תגובהתגובות