אוטפיה

בס"ד

                  אוטופיה

דומעת

נושמת לבה,

של הר געש,

אל תוכי.

מקדמת דנה,

נשמעת אותה אוושה,

באבחה אחת,

נהפכה לאבק אדם.

מנגינות,

קול של מיתר כינור,

וחמת חלילים של במבוק,

ללא שם ומילים.

בתהפוכות נפשי,

מרעיד את נימי הדקים,

חופש בתוך מסתרי לבבי,

שואלת את נפשי למות.

--------------------------------

מוקדש : למשה למפרט  והמבין יבין