יצירות של בדולח | יצירות ש-בדולח אהבה

I.
אם היה אפשר רק ללטף את המראות הייתי-
משקיעה עצמי בתוכם ולוחשת מחשבות
היה הווה אני עצמי

II.אמא כורעת למוות על עריסה קטנה אחת
שאולי אילו תוכל תינוק ימנמנם בתוכה חלומות
ושקט מלחמה

III.אז תגיד לעצמך לצעוק לחרשים
ולגעת באבנים מלוחות מדמעות
ראה אנוכי כאן

I

בס"ד
לגלות יום אחד שאת מפלצת
בעלת ארבע עניים וזנב קצרצר
אחד
תגידו ללב ולשכל שיפסיקו לצרוח
אחד על השני
להפגע או לא להפגע .

צריך לדעת איך לנער כבסים
מלוכלכות
ביד ימין להחזיק מברשת
וביד שמאל ללטף
ליטוף רך ועדין כזה
(כן כך בדיוק)

אני כביסה מלוכלכת

בס"ד

מיכאל שלי אתה זוכר?
אותנו מהלכים במדרחוב ההוא ומתחילים לתפור לנו חלומות , והם רק התכוונו להתנפץ אל השובר גלים הזה שראית ורק חייכת לי את החיוך המבויש הזה שלך ואמרת: " שובר גלים יפה יש לכם" כן בירושליים אין ים אבל גם שלנו היה הפעם רחוק כל כך , המדרחוב שקט עכשיו אתה יודע? אין מי שירעיש אומרים שאם מקשיבים טוב לים אפשר לשמוע חלומות מתנפצים התנפצות חזקה כזאת ואיך שהים צועק על אנשים שלא

בְּס"ד
I .
אֵין כְּמוֹ אַהֲבָה, לְטַפֵּחַ רְגָשׁוֹת עֲלוּמִים
הֲשוֹעַטִים כְּתִּינוֹקוֹת מִבֵּית רָבַּן אָתָּה מְנָפְנֵף לְעָבְרָם,
בְּדֶגֶל לָבָן לְאוֹת כְּנִיעָה צוֹעֵד לְעֵבֶר שְׂדוֹת הַקָּמָה הַמְצָפָּה לִגְאוֹלָת הָאָדָם
אַל תַּחְשׁוֹב שְׁמוּתַר לְךָ לְהִשְׁתּוֹלֵל כְּיֶלֶד קָטָן, אֲנָשִׁים עָלוּליִם לִקְרוֹא לְךָ מְשֻגַּע
II.
מוֹתָר לְךָ לְהַלֵּךְ בְּרַחֲבֵי

בס"ד
אוֹמְרִים שֶׁהַחַמָּה הָאוֹצֶרֶת קַרְנֶיהָ,
מוֹרַחַת אוֹתָן בִּתְמִסָּה מְשַׁמֶּרֶת תְּכוּנוֹת יְלוּד אִשָּׁה
מְיַצֶּרֶת אוֹר עַצְמִי,
מְסֻנָּן בִּכְבָרָה שְׁמֵימִית מֵחֶלְקֵי רְגָשׁוֹת.
לְעִתִּים , בִּזְמַן גִּלּוּפוֹ שֶׁל אָדָם,
נְהָרָה מְרַחֶפֶת מְנַדֶּבֶת
מִתַּעֲרוּכַת תּוֹצְרֵי הַשֶּׁמֶשׁ .
לְמַרְאֵה שֹׁבֶל הָאוֹר הַמִּתְפָּרֵשׂ
מַטְבִּיעַ אֱלֹקִים חוֹתָם

בס"ד

אל תברור בידיך הקרירות שלא טעמו חומה של אבן,
בין תמימות דמעות עניי ירושלים של בית שני לדמעות אחרים
שתיהן מתקבלות בזרועות פתוחות אצל אבא
גם אם אתה אינך מאמין בכך .
מלא ראותיך שפע אוויר מהרי ירושלם ,
לסלק הבחילה העולה במעלה גרונך הניחר
באמת אינך מבין שרגליך הצועדות על אבני ,
נתבעות על חותם דם יהודים .
אל תתביש לצרוח במלוא הגרון בתפילותך למעני ,
עשנן

בס"ד
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה(דברים,כ, י"ט )
לו ישיל העץ,
עלוותו הנותרת
יוותר בעירומו .
כאותו ילוד אישה האוסף,
שברי אותיות ומילים והופכם
לחומת רגישות אינפטלית .
עת רוח הבל מלטפת ,
תבקר, תרעיד תסער
ויגוע

בס"ד
מטיפות דמי שנשארו,
על נדן חרבך.
קיבלת חיים
מחמשת הסלעים שמסרתי,
ביד רועדת.
הבנת שכר ועונש
מראש חמורי הנערף,
המתגלגל משם לכאן.
למדת סוד קדושת המצווה
מאשכול הגפן שסימנתי,
בחוט אדום.
ראית את אהבתי לאל
מעומדך על ידי מחזיק,
את בני - בנך הראשון.
פרצת בבכי של שמחה

בס"ד
חופרת בתוך עצמך,
מסיטה טורי אבנים מלאכותיות
שדמעות שקופות נתלו עליהן,
כוילון בלתי נראה .
את גיבובי המילים השארת לפליטה .
מתכננת לבנות מהן מוזיליאום מפואר ,
למלא בתוכו את רצון הנשמה.
לא לא,
את נמצאת באי הידיעה
ידייך חופרות חופרות חופרות,
מתמלאות בבוץ לחינם .
המבנה הוא רק לעשירים את ענייה
לעת עתה .

בס"ד
בס"ד
חלק מין השלם
אצבעותי משוטטות במרחבי הגלובוס
מתפרפרות בין מזרח למערב,
בחיבור חצי ועוד חצי לשלם
או להפך.
מתנסות בהתעטפות בשמיכת,
המציאות העכשווית.
הנפרדת לגורמים אל מול,
עינהן המשתוממות .
מנסות שוב שוב ושוב,
לקבץ חלקיקים עקשניים,
לכדי הרכבת החיים כמעגל.
תוך פירפור בין רצוי למצוי.

בס"ד
הנה ידעתי
הנה ידעתי
את יופיך הנחבא
באשמורה השניה של הלילה,
חציו מכוסה על ידי נגוהות הסהר
וחציו מגולה.
סודתייך הנסתרים:
שובל של כוכבי שרת
הנמשכים אחרי מורכבותו הפשוטה,
מכתירים אותו למלך
האופה בלי ידיעתך
נקיקי דבש ולימון
מעיסת מחשבותיך.
ושוב כעלות השחר
גונזת החמה את הזכרונות

בס"ד
היום אראך
היום,
אשא את עיני,
אל מקום מעוף הציפור הנוסקת,
בשדרות חיי.
ממעל,
אצפה בשברי ספסל צדדי ,
אני ואת,
צועדיי במרחב כחול -לבן
עורגים לשלמותו.
כששטף של מילים מיותרות,
מכסה,
מתחבא בורח ומבריח .
נשאר--

בס"ד
בליל ישימון אחד,
כשפני יבשו כסדק אדמה,
ברבורי ענן ששטו אז--
לעגו לדרדר שכמש.
וכמו דרכים סגורות לעובר--
חיי הנמצאים למולי.
והים אל החוף עוד יכה
יתהלך ברוח הנושבת בלאט.
אל תוך הלילה הנגמר.
וישא את נשמתי אל מחוץ לאופק.
ואולי
לא יקרו הדברים לעולם
אולי.

בס"ד

אל תתני להם עדות,
תמונותיך עוד לא חלפו עברו--
עדיין
שדך קמל ולא נותר לקצור את
(נשארה לחות מעטה)
רסיסי זכרון שנשתברו על מיטת המלך,
פתחו-סגרו עניך,
לעת הזאת הגעת למלכות .

בס"ד
רקע היסטורי
זלדה שינרואוסון - מישפוקובסקי 1914-1984 הייתה משוררת ישראלית נולדה להוריה שלום שלמה ורחל שינראוסון בשנת 1914 הוריה צאצאים לרבנים חשובים . היא הייתה בת יחידה להוריה , בשנת 1026 עלתה המשפחה לירושליים שם למדה זלדה בבית הספר "שפיצר" לאחר מכן עברה זלדה ללמוד בבית הספר למורות של המזרחי שם הושפעה ממחנכים חשובים בשנת 1950 התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי בוגר ישיבת חברון ורואה חשבון

בס"ד
גלי סודותיך
מה לך ילדה?
הגמיאיני את אשר חסרתני,
לא ניחר גרוני,
נשמתי רצוצה.
מסלות פניך כמעוף הצפור
ושמלתך כעבים לפני מטר
אפורה.
מתערפל,
מתערבב והולך,
החושך הסתיר את עיניך.
ואדע כי אישונייך
מקור חיים.

בס"ד
היה והווה
את אמרת,
הזמן
ירפא פצעייך הזבים דם,
שערך המתבדר ברוח
הנושבת על עצים ערומים,
לא שיכנעני.
יחדיו צעדנו על עיי חורבות,
בחולצה מוכתמת,
מנסות לבנות ולהיבנות
מִן ההרס,
כעת עיניך דומעות.
-------------------------------
מוקדש לתושבי גוש קטיף ולשירה חדשה בפרט.

בס"ד
לבד
את דמעותי שנאספו,
אל מי התהום.
גנזתי לעת צרה.

מעין פתח של מילוט,
לבריחה אפשרית ,
ממציאות מדומה .

נש(י)מה אחת הנחתי ,
בקופסת עץ קטנה ,
אולי ( לא ) אשתמש בה.

מנסה לאסוף עלים שנשרו,
מעץ שבע ימים,
אשר שורשים אין לו.

להחזיר דקות מספר,
אל ארץ דרי החולות ,
בדמדומי השקיעה .
הבאה .

בס"ד
סוכה בסוכה
במנגינות חיי,
שוזרת רגעי תוגה בלתי נראים,
באור החמה כצבעי הקשת .

חופרת במעדר של ברזל באדמה תחוחה,
מחזירה עטרה ליושנה ,
מבדילה בין אור לחושך ובין עשיר לדל.

כורעת ללדת על האבניים,
אחוזה חייל כיולדה,
ואולי ילדתי את בני הראשון.

ניילון מבהיק ,מכחול של עץ ,דבק של קמח ומים,
ניסו ליצור דמות חדשה -ישנה ,
החזיקי להם אצבעות

בס"ד
גדליה
וירושליים עזובה , להבות של שריפת בית המקדש כבר נמוגו. אדמותיך חרושות צמאות למעט לחלוחית
שלא באה, גופות בנייך ובנותיך נקברו כבר בקברי אחים . נהרות הדם נשטפו מאבניך המיוחדות.
ירמיהו הנביא שניבא את חורבנך ירד מצריימה יחד עם שארית הפליטה .
ואת נשארת בודדה ואולי לא מעט אנשים נשארו בך .
----------------------------------------
בארמון של זהב, בין חורבות שהיו פעם בתים

בס"ד אדמת ניכורים
גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.
תחרוש תזרע,
בזיעת אפיך לא תאכל לחם.
נצרבת על מצחך,
כחותם קין.
מילה שנמחקה,
מעל פפירוס,
בכתב אשורי קדום,
של פעם.
ארץ אוכלת יושביה,
קראתם לה,
עת

אֲנִי צוֹחֶקֶת
וְהוּא לֹא מֵבִין אֲפִלּוּ
אֵיךְ
מִילָה אַחַת שֶׁלּוֹ
יְכוֹלָה
לְקַשְׁקֵשׁ אִתִּי בַּבֶּטֶן
חֲלוֹמוֹת

בס"ד
אָרוּר הָאִישׁ שֶׁנָּזַף בִּי כִּי
טִנַּפְתִּי אֶת יָדָיו בִּצְבָעַי, אֵלוּ
שֶׁגָּנַזְתִּי בְּעֵינַי עֵת חָרַשְׁתִּי תְּלָמַי
עַל חוֹם אֲדָמָה כְּנוּעַת קַיִץ , רַק תְּנוּ
לָרוּחַ לְהִתְיַבֵּשׁ עַל דַּחְלִילֵי עֵצִים.

אֵין זֶה נָכוֹן אֲנִי בּוֹכָה לְעַצְמִי
וְסוֹפֶרֶת לְחִישׁוֹת אוֹהָבַי יוֹתֵר
מִמִּנְיַן הַדְּמָעוֹת שֶׁכְּבָר שָׁפַכְתִּי
רַק

מַשַּׁב רוּחַ נוֹהֵג לְלַטֵּף פַנָּסֶי רְחוֹב דּוֹמְמִים
מַחֲשְׁבוֹת,
עַל קִרְעֵי עִיתוֹן שְׁהִשְׁאַרְנוּ
לְהִתְמַקֵּחַ אָסוּר אוֹ מוֹתָר.
שׁוּב לַיְלָה,
אֲנָשִׁים רַבִּים עַל הַשְׁקֵט
בְּמִלְמוּלֶי יַדַּייִם.
הוּא מִתְנַפֵּחַ בָּאֲוִיר וּמִתְחַשֵּׁב
כִּמְעַט לְהִתְפּוֹצֵץ
יָכוֹל לְבַקֵּשׁ אוֹ לֹא לְבַקֵּשׁ
מַשָּׁבֵי רוּחַ נְדִירִים
לוּ יַגִּיעוּ

בס"ד
גַּם אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתְךָ יָלְדָה ,
קְטַנָּה עִם פַּרְצוּף שֶׁל מַלְאַךְ
שֶׁרוּחַ שֶׁל בּוֹקֶר שָׁזַרה קוֹלָהּ בְּשַׂעֲרוֹתיך
אָז עֶדְיִין שִׂחַקְתְּ תוֹפֵסת ,
עִם גַּלֵּי הַמַּחֲשָׁבוֹת .
וְהָעוֹלָם רָץ מַהֵר מִדֵּי ,
.
קָנִיתִי לָךְ בֻּבָּה וְאַבְנֵי מִשְׂחָק צִבְעוֹנִיות ,
בִּקַּשְׁתִּי מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ לְךָ לְחֶבְרָה
אוֹמְרִים שֶׁלִּיְלָדוֹת קְטַנּוֹת
אָסוּר

בס"ד

דומים חיי לגבינה בולגרית,
שנקצצת לקוביות קטנות על פס היצור
כמעט טובעת במי מלח קרירים.
צריך לאהוב הרבה מלח,
כדי לא להתגלש וליפול על הגב
זה מאד כואב, מנסיון.
לפעמים איני מודעת לכך,
שאנשים טובים חותכים עבורי
חתיכות גדולת מעוגת שוקלד אוירירית
ממש בשולחן מאחורי.

אוֹמְרִים שֶאֱלוֹקִים מְלַקֶט דִּמְעָה אָחָר דִּמְעָה,
עוֹטֶף אוֹתָן בִּיבוֹשֶת.
הוּא אוֹצֵר בְּיָדַיו
אֶת פְּרִי עָמַּל אָנוֹכִיוּתָם שֶל בְּרוּאָיו,
בּוֹרֶר אוֹתוֹ מֵאֶגְלֵי הָבְּכִי.
בָּלַיְלַה, אָלוּמָת אוֹר יָרֵח
מְנָהֶלֶת שִירָה בְּצִיבּוּר לְמִסְדָּר הָדְּמַעוֹת:
מְחוֹלָן מִתְפָּרֶס עָל פְּנֵי הָרַקִיע לְמִשְמָע דִּנְדּוּנֵי הָלְּבָנַה,
אוֹר מִּשְתָקֶף מְיָצֶר

בס"ד
ברגע אחד של מגלומניה,
לקחתי ,
את שירי שכתבתי על פתק לבן .
וזרקתי ,
אל תוך השמיכה השחורה העוטפת ההיא ,
מרובע אחד מיותם
בארכיה המשוררת בנפשי .
זכרון בין ערפול לערפול,
בין ריצה מטורפת , אל אש מהלטת .
בבריחה ממרדף אחר פילי אפריקה .
ראיתי ,
אותך מנסה לנענע את גופי הדואב
נענוע ועוד נענוע .
שתיקה
תגדי האפשר לחבר בין שחור ולבן ?

בס"ד

.את זוכרת אותי
אוחזת ידי בידך,
רצה במסדרונות עם
כסא הגלגלים שלך
לאור נר חייך הדועך.
כשבכיתי, שאלת
מה אומרים הרופאים
(ואני) עניתי לך בשתיקה.
השארת אותי דוממת
כשלקחו אותך שוב לחדר הטיפולים .
סופרת שלושים עשרים ועשר
ובוכה ובוכה ובוכה
נלחמת להשאר בחיים

בס"ד
(לא) בסדר
השחק היה אז תכול כל כך, ענני כבש עדינים שטו במרחביו משחקים תופסת אחד עם השני והמנצח הוכתר בתואר של כבוד, ועמד במרכז השמיים מנסה להסתיר את השמש לקבל את הכבוד הראוי לו באמת. ושאר המפסידים החלו להזיל דמעות שקופות כמעט בלתי נראות אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד ועוד... הרוח נשב לאיטו מנסה לגרש את העצב שהחל אט אט לכבוש את מקום השמחה הוא נענע את עצי הברוש הירוקים , ציפה שיתעוררו משנתם

בס"ד
הורדת מסכות
מבעד למסכה העוטפת ,
ביקשתי להתעלות על עצמי
כרוכה הייתי כשובל בלתי נראה .
אחריך.
כמו גבישי קרח זעירים,
המנחשים זמנו של כוכב שביט הנופל.
מתפוררים לאלפי חתיכות .
ואינם.
לו היית לידי
מנסה לעזור באמת
בורחת מפה לשם
איני חפצה בך יותר

בס"ד
דרך
כשהפכתי אותך למטפוארה,
אמרת
"אל תשתמשי בסיסמאות "
בכיתי,
הסתכלתי שוב בעיניך,
הן היו ריקות מתוכן ודמעות .
כי ידעת
שהשארנו את המחר בתיק הצד שלך ,
בתחילת המסלול.
לקחתי אבן דרך וזרקתיה אל התהום .
כששתקת---

בס"ד

הן הבטחת,
שאותיות ומילים תהפוכנה,
למלכודת של אש הרסנית.
(עיני גם דומעות משחור העשן)
יתהלך הרוח,
(על קצות האצבעות)
יפזר האפר הנשאר--
אל מחוץ לתחום,
נגיעה אחת בקרקע .
התקשיב?

בס"ד
עצבות
היא אוספת אותי אל תוכה , כמעט חונקת , עונדת צמיד של ארגמן על צוארי כמעט ותולה אותי על עמוד תלייה שלא קיים. נכנסת אל תוך חדרי לבבי חדר אחר חדר מנקה אותו לפסח אך האביב עוד לא הגיע . אפילו היא לא בכוון היא רק מלכלכת ומוסיפה עוד ועוד כתמים בצחוק לועג ואכזרי. ממשיך והולך דוקר קורע קרעים בלתי נראים בתוך צפונות הנפש מקום שאמור להיות רק שלי . אני מליטה את פני בידי מחפשת מזור אולי לשכוח

בס"ד
רציתי לומר לך,
שהכאב החד החודר,
געגוע
לאלו שאינם כבר ביננו ,
חזק ממני וממך.
כן,
גם אני לא מעכלת ,
עדיין--
כדור המשחק שלי ,
מתגלגל
על דף העיתון של אתמול,
שמונה תמונות ---
של מלאכים.
------------------------------------
לעלוי נשמת שמונת התלמידים שנרצחו על היותם יהודים בישיבת מרכז הרב בעיר ירושלים

בס"ד
אָמְרוּ לִי פַּעַם,
נֵרוֹתַיִךְ חִוְּרִים הֵם.
הַדְלִיקִי בְּאִישׁוֹנַיִךְ שַׁלְהֶבֶת,
פִּרְשי אֶבְרוֹתַיִךְ אֶל הָאֹפֶק.
לַקְּטִי מִלּוֹת נֶחָמָה-
בְּקֵפֶל שִׂמְלָתֵךְ, תֵּבַת חַיַּיִךְ
פְּתוּחָה.
שָׁם--.

בס"ד
(ב)מנגינות הזמן
רוח נשק על שמלתך ,
כמו טווה פתיון לדגי הים,
מלאכים בכו בשחק
(בשקט שלא ישמעו)

למקצב תופי המחולות
נגנז השיר שהוש(א)ר,
כאדרת כאב ודם.

נדמו צלילי כינור דוד,
לבנה הציצה מבעד מצבתו,
להוקיע נחרצות עבד כי ימלוך .
נקום נקמת דם זרעך השפוך

---------------------------------------------------
לרפואתם של אושר ורמי

בס"ד

הטור השבועי - בצו השעה .
ושוב יגישו דין וחשבון,
פרופסורים מלומדים,
על התנהגות נאותה ,
לנסות למנוע את שעלול לקרות .

צעקת אמהות שכולות וחיילי מילואים,
תשאר תלויה לעד במסדרון הכנסת ,
הם אומרים,
אסור לעם לקבוע מדיניות ממשלה .

מחורבות שעוד לא פינו,
יורים טילים על שדרות ,
והן מעקלים חשבונות למגורשי גוש קטיף ,
גורשו לחינם ועזה

בס"ד
קדיש
בדמעותי ,
על בזיך הזהב שמוחבאות,
מתחת לאבן השתיה,
קיבלת חיים

בזכרונותי,
החרוטים על טין ואבן,
באדמת זרים.
למדת סוד קדושת המצווה

בתלמי אדמתי ,
החרושות בידי כשדים,
במקום ששועלים הילכו בו,
הבנת שכר ועונש

במספר המקועוקע,
על זרועי,
כשלימדתך בישיבה .
ראית יתגדל ויתקדש שמא רבא


----------------------------------------------
לעילוי

בס"ד
בן האלמוות
לו אשא כנפי שחר,
אשכנה באחרית ים,
אתהלך על חוט דק,
של תהום השאול.

אספור אחד לאחד,
את חיצי התרעלה,
אגנוז בכד של חרס,
למשמרת עולם.

מרום מושבי,
מביט על בני האדם,
דמעה ועוד דמעה,
זולגות מעיני .

לא אשמע לעד את קולכם,
אך את ריח ניחוח עגלי הטוהר
אריח לעולם , אנכם בן החיים,
ואני בן האלמוות.
-------------------------------
מוקדש:

בס"ד
געגועי נשמה
עומדת בתווך,
משקולות של עופרת
צורבות את זרועותי
מכאב לא ברור .

נושמת זכרונותי.
אחד אחד
נכנסו אל הצריף,
שהכנתי להם מבעוד מועד.

אולי,
החזקתי בידי דובון של פרווה,
גנוב או שאול כבר שכחתי.
ערמות של אבני משחק,
מתגלגלות על רצפת חדרי.

קולך,
מזעזע את תנוך אוזני,
ואני,
לא שומעת.
או אולי לא רוצה לשמוע.

בס"ד
הודאה (לא) בטעות
שבעה בנים הקרבתך,
על מזבח השווא,
בעפר אבן הפינה,
שיכלת בן בכור.

בן זקונך,
חלק מדלתות עיר,
עיר שלא תבנה,
קללה שנתקיימה.

דמעותיך ודאי שזלגו,
הרטיבו מצבות טריות,
כמו דמעות שמחתך,
עת נביא היה ללעג וקלס.

ערבבת מבלי משים,
דמך עם דמם,
בשקר נשאת פניך,
בתהום החושך.

בְּס"ד

הַשִּׁירִים שֶׁלִּי הֵם כְּמוֹ זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת ,
אַתָּה נוֹשֵׁף בַעֲדִינוּת בַּעֲלֵי כּוֹתֶרֶת
שֶׁבֶּן עֶשְׂרֵה הִתְנָה בָּהֶם אַהֲבָתוֹ
נוֹגֵעַ אֵיפֹה שֶׁהִיא נָגְעָה בְּךָ לָרִאשׁוֹנָה .
דּוֹמֶה לִקְבוּצַת יְלָדוֹת קְטַנּוֹת הָרַבּוֹת ,
עַל בוּבָהּ מְרוּטָה אַחַת .
אוּלַי בְּעוֹד מִסְפָּר שָׁנִים
אַחַת מֵהֶן תִּכְתֹּב ֹ עַל זֶה שִׁיר .
אִם

בס"ד
אל תתנהג כמו אותו הלום יין כשמתפכח מחזיונותיו ,
עודו משתרע , ברחובה הראשי של העיר ,
נתון עדיין להשפעות לתת ושעורה.
הבט אל נימי עיניו המשתרגים מאדימים את,
שארית התוחלת שנותרה מגופו המגויד
המתערפל בעשן זיקוקי עיני אנשים.
חצה בזהירות את הכביש,
לצד השני ואז תרוץ רחוק ככל האפשר
אתה יודע שתמיד אפשר לעבור לעיר אחרת.

בס"ד
נתבקשתי לקרוץ עגולים מבשר לבבי ,
השרוף
ממאכלת אש צולבת .
להדביק אותם על דף נייר חלק,
לצרוח
שהכל טוב, קשורה בעבותות לדיבורי האחרים.
כן, את זוכרת שאמרת שאסור לבכות סתם,
שליטפת אותי כשצרחתי בעודי נשרפת
כשרצתי אל תוך מדורת האש שהדלקת למעני .
מצטערת, אין כבר מקום לצלקות .

לקרוא דן פגיס,
זה כמו לעטוף עצמך באדרת מטאפורות,
ולהדס באטיות אל קרון הרכבת האחרון,
בדרכה אל חלון מציאויות שונה משלך.
שם קיבלת עול ניצול מתופת. לסהר האיתן באהבה
באצבעותייך הענוגות, עלמתי,
השכלת לחבר את מחוזות העבר.
שקועה בינתיים, מדמיינת עצמך שם.
ואילו עוברי הדרכים המחפשים עצמם לדעת,
היו מלהגים אחרייך, מתכרבלים בכוכב אחר.
ואיך את אינך יודעת,
שהיו

בס"ד

ראיתיך מתנוענעת,
כימים המתקלפים הנשברים אל,
שחר ילדותך ללא פרוטוקול שנכתב
האומץ שבינך לתוכך לבד.
שומעת אני את פסיעות רגלייך,
המתנסות בהרמת אצבעות מעל,
רצפת פרקט שחורה או חומה
תלוי בחדר הריקוד שלך.
מהלכות בלאט מסובבות את,
כל גופך אחריהן בסיבוב חד כתער.
להסתובב סביב מציאות שאינה מכירה
את חוקי החיים.

בס"ד
דמיונות
אני מדמיינת אותך
כמו הר,
גבוהה שמנה ודוממת
כמו מונעת מבעדי מנפול,
אל תוך אי הוודאות.
לפעמים,
את כואבת יפה גם ועצובה .
בבואת תמונתך ,
הנשקפת מאדוות הגלים .
מניעה אותי לקפוץ אחריך.
חופרת עמוק עמוק,
מוציאה רגבים רטובים.
הנקבצים לגבעה קטנטנה.
בסופה אוריד דגלי לחצי התורן.

בס"ד
גם את זוכרת שאמרת,
"לא עוד העצבות המשתלטת"
כמו ביקשת
לרוקן את הענן ההוא,
שניצב בשמי מרום.
כשהמשכנו לטייל במרחבי העולם הוירטואלי,
הותרת אותי,
מחייכת
--------------------------------------------------------------------
מוקדש: לסנה בוער

בס"ד

גם אני זוכרת
את שתינו צועדות בשדות,
עורגות לזכרונות שאינם .
כשאלומת אור צדדית,
מחייכת מהכפר הערבי השכן.
מחפשת איתנו ביחד את הדרך הנכונה .
בעלטת הליל שהסתירה את
דמעותיך וגם דמעותי .
אמרת לי שאסור
לבכות סתם.
שרחוק מעבר לים נוסקת
ציפור האושר שלי.
ונותרת
מחבקת מחבקת מחבקת .
ובוכה---

בס"ד
אולי ,
לא יקרו הדברים לעולם ,
אולי .
כשפרוטות של סיגי כסף מעובד,
מרשרשות בקופסא אחת נוצצת.
לבד,
מנגנות מנגינת קסמים .
(כשהכלי ריק למחצה)
פריטות הנבל והכינור ,
נהוגות בידי עגלון אינפנטלי.
מוסיפות נופך של כלום.
למנגינה העכשווית.
רגלייך הרוקדות,
במחול ,
בצעד ימין שמאל ימין.
מסתובבות סביב,
עצמן וגם עצמך.
בסיבוב מרושע ואכזרי.
(את

בס"ד
הרם ראשך ילד,
הבט אל סדקי אדמתי,
שללא מקום ברור ברוח
מתצנפת ונקרעת,
קרעים קרעים
התוכל לבקש,
מכדור האש המסתובב,
מחוץ לעולמנו שלנו
לעטות אדרת של תכלת.
ופקעות האביב תתעלנה על עצמן,
בשקט בנחת
ואולי
האש אינה קיימת באמת

בס"ד
שמעתי לא פעם,
את צלצול פעמונך הענוג,
ראיתיך עטופה באדרת שני.
מובלת לאי שם---
בבואתך משתקפת לפעמים,
בעיני
מפחידה רועשת
כצעקתם של אלו שהיו לפניך,
שותקת אולי באמת--- -

בס"ד

אוֹתוֹ בֹּקֶר,
נְגֹהוֹת חַמָּה וּנְשִׁימַת יָם.
מַפְלִיגָה בֵּין נִסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ לְנִּסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.
בֳּבַּית
פְּנִימָה
הֳאֶשְקוֹט?
כְּשֶׁאֶשְׁמַע נְקִישַׁת עִנְבָּל,
דינג דינג דינג דינג
וְאָדֹם

בס"ד
ילד החושך
אל תצעקו אני שומע,
אוזני לא נסתמה ,
עיני לא כהו ,
ולא גבה ליבי
תפסיקו לומר,
שעון החול אוזל ,
לספור את טעיותי אחת לאחת,
אני יודע.
מן שתיקתי הנחבאת .
אל תכנסו .
אל חלקת האלוהים שלי !

בס"ד
נר תמיד
הנשמה זועקת,
לא,
מרחמת על ההולכים בשדות זרים.

בדרך,
(ל)פעמים להקשיב,
למילים שהאוזן לא שומעת.
(לא לחכות לצרחה שתפלח את עור התוף)

להאמין,
בקליעה למטרה לאמצע העיגול,
למות למען ולא לריק .

להוסיף לשרשרת מתאימה
עוד חרוז אחד,
אחרת טעות.

--------------------------------------------------
מוקדש: לעלוי נשמת

בס"ד
נס של אהבה
קראתי פעם ספר,
על השחק השחור,
שטללים לבנבנים שטו,
בתום סערותיו .

עת אסרוג סודר,
מאוסף זכרונות ילדות.
אקלע צמותי,
מבובת הסמרטוטים שלך.

במקצב של ניחום אבלים,
אשלח את ידי הקטנות,
אתופף,
כרעש רכבת המוות .

בס"ד
אוטופיה
דומעת
נושמת לבה,
של הר געש,
אל תוכי.

מקדמת דנה,
נשמעת אותה אוושה,
באבחה אחת,
נהפכה לאבק אדם.

מנגינות,
קול של מיתר כינור,
וחמת חלילים של במבוק,
ללא שם ומילים.

בתהפוכות נפשי,
מרעיד את נימי הדקים,
חופש בתוך מסתרי לבבי,
שואלת את נפשי למות.
--------------------------------
מוקדש : למשה למפרט והמבין

בס"ד
וידוי חלומי

בסוף,
קרועה,
חולצתי האדומה ממיץ פטל,
או אולי מדם לבבי,
קרע של אבל,
או של שמחה.

אטבול,
את אניצי הבד,
בכוס דמעותי,
ששפכתי,
על מצבת השאול.

אשמתי,
בהלך רוח,
כעבד נרצע,
הייתי לפניך,
במצח נחושה.

שופר של משיח,
שעיר מרוטש,
על שפת תהום,
מנגן בקודשה את חטאי,
התוודתי וסלחת לי.

בס"ד
מר עוף
כתשתי במכתש את חיי
הוספתי צמח לענה,
שתיתי את כוס התרעלה..
ועודני בחיים

כבסתי את עופי,
בנהר של דם,עופות
שריח לא מוכר,
חדר אל תוך נחירי.
ולא ידעתי איך מת העוף

טבלתי שבע טבילות ,
לכסות את טומאת הנידה,של העופות
כנעמן בנהר העופות
ולא נטהרתי
עוף אנוכי ואין עוזר